הסכם פאס
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
| חותמים |
עבד אל-חפיז ממרוקו, Eugène Regnault, סי קאדור בנגאבריט  |
|---|---|
| תאריך יצירה |
30 במרץ 1912 |
  | |
הסכם פֶאס (בערבית: معاهدة فاس; בצרפתית: Traité de Fès) הוא הסכם שנחתם ב-30 במרץ 1912 בעיר פאס במרוקו, בין עבד אל חפיד, סולטאן מרוקו, לבין ממשלת צרפת, ובו הוחלט על הפיכתה של מרוקו למדינת חסות צרפתית.
הרקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]להסכם החסות קדמו שני משברים. במשבר טנג'יר, שהתרחש בשנת 1905 בעת ביקור הקייזר וילהלם השני בטנג'יר הצהיר הקייזר כי מרוקו מדינה עצמאית, וכי השליטה הצרפתית אינה מקובלת על גרמניה אשר תובעת זכויות קולוניאליות בשטחה של מרוקו. במשבר המרוקאי השני, בשנת 1911, אף הונחתו כוחות צבא גרמניים בנמל אגאדיר שבחופי מרוקו, צעד שנחווה כמאיים, הן כלפי הקולוניה המרוקאית, והן כלפי המעצמות בריטניה וצרפת.
ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתמורה לחתימה על ההסכם ולהכרה במרוקו כמדינת חסות של צרפת, הורחבו והוגדרו גבולותיה של מרוקו, והיא קיבלה את הגנת המעצמה הצרפתית כנגד האיום הגרמני. בנוסף, הוקפאו, עם חתימת ההסכם, תביעותיה הטריטוריאליות של ספרד כלפי מרוקו, מצפון ומדרום.
הטבח ביהודי פאס בעקבות ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – התריתל
בעקבות הסכם פאס ניסו מורדים מוסלמים לפגוע בנכסים צרפתיים שונים בעיר ומשנכשלו החלו בסדרת פרעות אנטי-יהודיות בין 17 ל-19 באפריל 1912 (ל' בניסן - ב' באייר התרע"ב), שבוע לאחר חג פסח וחגיגות המימונה.
פקיעת ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוקפו של הסכם פאס פג רק בשנת 1956. הסכם זה, שהתאים לתחילת המאה העשרים, לא התאים לשאיפותיה הבדלניות של מרוקו לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה פסקה מלהוות איום צבאי. אולם פירוק הסכם החסות לא היה מקובל על ממשלת צרפת. במסגרת התנגדותה לפירוק ההסכם, כפתה צרפת על סולטאן מרוקו מוחמד החמישי לצאת מתחומי ארצו לגלות, מאחר שסברה כי הצהרותיו היוו איום מדיני על ההסכם. רק בשנת 1956, לאחר מאבק מר, קיבלה מרוקו את עצמאותה המדינית, השתחררה מהסכם פאס, והסולטאן מוחמד החמישי שהוגלה קודם לכן על ידי הצרפתים, קיבל את הרשות לחזור למרוקו. עם שובו שינה את תוארו מ"סולטאן" ל"מלך" והכריז על עצמאות המדינה.
