חולופ
חוֹלוֹפּ (מרוסית: Холоп) היה מעמד של אנשים לא-חופשיים ברוסיה בתקופה שבין המאה ה-10 וה-18. שבוי במעמד זה נקרא צֵ'לִיאַד (מרוסית: Челядь). בתקופה מאוחרת יותר הם כונו "אנשי-" עם ציון השייכות (למשל: "אנשי הנסיך יורי").
המונח "חולופ" נזכר לראשונה בכרוניקה לשנת 986.
עד המאה ה-14
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעמד חולופ היה בין המושגים הבסיסיים והחשובים של המשטר ברוסיה בימי הביניים. מעמדם היה גבוה במעט ממעמדו של עבד אבל נחשבו כרכוש האדונים ולכן היה מעמדם נמוך עוד יותר מאשר מעמדו של צמית ביתר העולם הפיאודלי.
להסדרת נושא החולופיות הוקדשו פרקים רבים ברוסקיה פרבדה - קובץ החוקים של רוס של קייב מהמאה ה-11. בהתאם לחוקים אלו, הריגת חולופ לא הייתה נחשבת להריגת בן אדם, אלא שוות ערך לנזק לציוד בלבד. גובה הקנס היה זהה לקנס על הריגת סוס. כמו כן, החולופ לא יכול היה להיענש בגין עבירה על החוק. במקרה זה האחריות הייתה נופלת על בעל החולופ.
בן אדם היה יכול להפוך לחולופ ממספר סיבות:
- ללא הסכמה
- לידה מהורים לא חופשיים
- נפילה בשבי
- עונש על עבירה פלילית
- אי-החזרת חוב
- תוך הסכמה
- מכירה עצמית
- נישואין לחולופ
- שירות למען הנסיך
בשני המקרים האחרונים היה ניתן למנוע הפיכה לחולופ באמצעות חוזה מיוחד.
תנאי המחיה של החולופ לא היו חלק של מערכת החוקים. המחזיק בחולופ היה יכול לעשות בו ככל שעלה על רוחו כולל הריגתו. אנשים אחרים נשאו באחריות על הריגת חולופ רק כאשר זה התרחש "ללא סיבה". במידה וחולופ ברח מבעליו, הבעלים היה יכול להחזיר אותו גם כעבור תקופה ארוכה וגם במקרה שחולופ כבר חי אצל בן אצולה אחר. מצד שני, המחזיק בחולופ היה אחראי על כל פעולותיו כולל נזק לצד שלישי.
עבודת החולופים הייתה הבסיס של משקי הבית ומשקי המנזרים. היו לא מעט כפרים שכל תושביהם היו חולופים. כך למשל קיימות עדויות הכרוניקה שלפיה בזמן המלחמה נתפשו בחצר נסיך צ'רניגוב מעל 700 חולופים והועברו לאציל אחר. חלק מהחולופים עברו הכשרה מקצועית והפכו לבעלי מלאכה בתחומים שונים. חולופים היו חלק חשוב של המסחר הרוסי עם המערב. קיימות עדויות בכרוניקות על מכירת אנשים לאיטליה וליוון גם במאה ה-16.
תקופת המדינה המאוחדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם התחזקות נסיכות מוסקבה וריכוז הנסיכויות סביבה השתנה בהדרגה מעמד החולופ. הדבר מצא ביטוי בקובצי החוקים שפורסמו החל מסוף המאה ה-14. כך למשל, שבויים כבר לא הפכו באופן אוטומטי לחולופים אלא נוצלו בדרך כלל לחילופי שבויים. בוטל המעבר למעמד חולופ כעונש על עבירות פליליות. אי-יכולת להחזיר חוב הייתה מעבירה את האדם למעמד חולופ רק לתקופת החזר החוב על ידי עבודה לטובת בעל החוב.
עם התפתחות המשק החלו לערוך מסמכים כתובים שפירטו את רשימת החולופים וסוגיהם אצל כל מחזיק בחולופים. כמו כן היו ניסיונות לשפר את חיי החולופ ולהגדיר את זכויותיו. בשנת 1603 בוריס גודונוב פרסם צו על חובת האכלת החולופ. בשנת 1607 פורסמה הוראת הצאר המסדירה את חיי המשפחה של החולופ. כמו כן הוסדר, שחולופ שנלקח בשבי אך ברח ממנו או חולופ שבעליו בגד במדינה היו יכולים להשתחרר ולהיות אנשים חופשיים.
סוגי החולופים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם התפתחות המשק השתרשו מספר סוגי החולופים
- חולופים גדולים – חולופים שהיו במעמד מיוחד אצל הבעלים עקב כישוריהם. הם היו בעלי רכוש, היו יכולים לעסוק במסחר ואף להיות בעלים של חולופים אחרים. אבל מעמדם לא היה יציב והיה תלוי ברצון בעל הבית.
- חולופים קטנים – הרוב המוחלט של החולופים. הם עבדו ב"עבודות השחורות" במשקי הבית של האצולה הרוסית.
סוף תקופת החולופים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1677–1678 נערך ברוסיה מפקד אוכלוסין. לאחר המפקד, בוצעה בשנת 1679 רפורמה במיסוי. החל ממועד זה המס היה נגבה מ"חצר", בהתאם למספר אנשים המתגוררים בה. כתוצאה מכך נוצר הבדל בין החולופים שהתגוררו בחצר נפרדת, שהתחילו לשלם מיסים, לבין יתר החולופים. מצד שני, נשחק ההבדל, שהיה ברור עד אז, בין החולופים לבין אכרים חסרי קרקע, שעבדו בחלקות האדמה של האציל. במהלך ביצוע הרפורמות של פטר הגדול בשנים 1718–1722 נשחק הבדל זה עוד יותר. כתוצאה מכל המהלכים בשנת 1723 תושבי העיר החלו לשלם מיסים באופן עצמאי ללא יוצא מן הכלל. מעמד החולופ בוטל מעשית ואיבד את התוקף המשפטי. המשק הרוסי עבר לשיטת הצמיתות.