רוס של קייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
רוס של קייב
рѹсь
Coin of Yaroslav the Wise (reverse).svg
ממשל
משטר מונרכיה אבסולוטית
ראש מדינה נסיך
שפה נפוצה סלאבית מזרחית עתיקה
עיר בירה קייב
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה  
תאריך הקמה 882
פירוק  
תאריך פירוק 1240
ישות יורשת אוטונומיה שבהמשך התמזגה עם פולין
דמוגרפיה
דת נצרות אורתודוקסית
כלכלה
מטבע גריבניה
שונות
Kievan Rus en.jpg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רוס של קייב או רוס הקייבית או נסיכות קייבסלאבונית עתיקה: Рѹсь, "רוס") הייתה ישות פוליטית סלאבית מזרחית שהתקיימה בשטחים הנמצאים בימינו בתחומי אוקראינה, בלארוס ורוסיה. הנסיכות נוסדה בשלהי המאה התשיעית וקרסה באמצע המאה ה-12. היא התפוררה בעקבות החלוקות הבלתי פוסקות של אדמותיה על ידי יורשי השליט שמת, וחוסלה עם הכיבוש המונגולי. בירותיה של הנסיכות היו נובגורוד ואחר כך קייב, ומכאן שמה.

הממלכה המשיכה להתקיים לאחר מכן בנסיכויות נפרדות אשר נפרסו על כל המרחב של אוקראינה. המבנה השלטוני הזה נמשך עד סוף המאה ה-15 בכיבוש מרבית שטחה של אוקראינה על ידי הדוכסות הגדולה של ליטא.

ימי שלטונו של ולדימיר הראשון (החל מ-980 לערך וכלה ב-1015) וכן ימיו של בנו ירוסלאב הראשון (1019 עד 1054) נחשבו לתור הזהב של קייב. בתקופה זו נתקבלה הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית (הנצרות האורתודוקסית) ונכתב קודקס חוקים מזרח סלאבי ראשון – "האמת הרוסית" (ברוסית ארכאית: Правда Роська, "פְרַבְדָה רוֹסְקַה"; ברוסית מודרנית: Ру́сская пра́вда, "רוּסְקַיָה פְרַבְדָה"). המעמד השליט של רוס המוקדמת היה ככל הנראה אצולה-לוחמת ממוצא סקנדינבי ששלט על רוב סלאבי. השלטון הסקנדינבי ברוס המשיך עד לאמצע המאה ה-11.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי רוס היו כנראה הכוח הדומיננטי באזור צפון-מערב רוסיה של היום החל מהמאה ה-8. בתחילת המאה ה-9 החל להיווצר ארגון רופף שלהם תחת השם רוס קאגאנט. ניתן להתייחס למושג הזה כאל גוף מדיני שקדם לרוס של קייב. לפי הכתוב בכרוניקה הרוסית הראשונה, ורנג בשם רוריק התיישב בנובגורוד, הממוקמת בשטח רוסיה כיום, כשליט (אחרי שנבחר על ידי כמה שבטים סלאביים ופינו-אוגריים) בסביבות שנת 860. מאוחר יותר העמיק את שליטתו עד לקייב, בירתה של אוקראינה כיום. הכרוניקה מתייחסת אליו כאל אבי שושלת רוריק.

הוורנגים התיישבו לראשונה בכפר לדוגה והתפשטו דרומה לנובגורוד, והגיעו בסופו של דבר עד קייב – מה שהפסיק את השפעתה של ממלכת הכוזרים באזור, אשר התבטאה בגביית מס מתושבי קייב. מייסדה של רוס של קייב היה הנסיך אולג (או הלגו, כפי שמופיע ברשימות כוזריות). אולג הקים את הממלכה בשנת 880 לערך. בשלושים וחמש השנים שלאחר מכן הכניעו אולג ולוחמיו את השבטים המזרח-סלאביים והפינים שהיו באזור. בשנת 907 הוביל אולג מתקפה על קונסטנטינופול, ובשנת 911 חתם על הסכם מסחר עם האימפריה הביזנטית (חוזה רוס-ביזנטיון), כשותף שווה. המדינה החדשה שבירתה קייב שגשגה בזכות אספקה סדירה של פרוות, דונג ודבש בכמות אשר הספיקה לייצוא. כמו כן, סייעה לשגשוג שליטתה בשלושה נתיבי תנועה מרכזיים במזרח אירופה: מסלול המסחר על נהר הוולגה, מן הים הבלטי ועד למזרח הרחוק, מסלול המסחר על הדניפר, מן הים הבלטי ועד לים השחור, ומסלול המסחר מממלכת הכוזרים לגרמאנים.

ההיסטוריה של רוס של קייב כתובה בנטייה פרו-סקנדינבית ברורה, מה שהביא מספר היסטוריונים סלאביים לדון בשאלה: מה היה חלקם של הוורנגים בהקמת קייב של רוס. עד לימי שלטונו של סוויאטוסלב הראשון, נסיך קייב (945972) כבר אימצו שליטים מקומיים את המיתולוגיה הסלאבית ואת השמות הסלאביים. למרות זאת, בהיסטוריה הכתובה מאותם ימים יש משמעות רבה דווקא לסקנדינבים. כיבושיו והצלחתו הצבאית של סוויאטוסלב היו מדהימות; הוא הכה ללא רחם את שכניו החזקים ביותר – ממלכת הכוזרים והאימפריה הבולגרית, ואלה התמוטטו זמן קצר לאחר פלישותיו.

תור הזהב של קייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוז בו שכנה קייב המשיך להיות הדומיננטי ביותר ברוס של קייב למשך שתי מאות. הנסיך הגדול של קייב שלט על השטחים מסביב לעיר וקרוביו שהיו לנתינים באופן תאורטי שלטו בערים אחרות ושילמו לו מס. שיאי פריחתה של המדינה היו תחת השלטון של ולדימיר הראשון (980–1015) ובין 1019–1054 תחת ירוסלאב הראשון. שניהם המשיכו את ההתפשטות המתונה של המדינה כפי שהתחיל הנסיך אולג.

ולדימיר עלה לשלטון עם מותו של אביו, סביאטוסלב, בשנת 972, וביסס אותו לאחר שהביס את אחיו למחצה יארופולק, נסיך קייב בשנת 980. נקודת הציון הגדולה ביותר בשלטונו הייתה התנצרות של חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה, תהליך שהחל בשנת 988. הכתבים של רוס של קייב מציינים שכשוולדימיר בחר לזנוח את האמונה הפגאנית הסלאבית, הוא שלח את יועציו הקרובים יחד עם לוחמים לחלקים שונים באירופה. לאחר שביקרו אצל הנוצרים הקתולים, היהודים והמוסלמים הם הגיעו לבסוף לקונסטנטינופול. שם הם נדהמו מיופיה של קתדרלת איה סופיה ומהטקס שנערך בה, והחליטו בו במקום שזוהי האמונה אותה יאמצו. כששבו לביתם המירו את דתו של ולדימיר לזו שהייתה נהוגה בעיר היוונית לאחר שהודיעו לו שזוהי הדת הטובה ביותר. בעקבות זאת נסע ולדימיר בעצמו לקונסטנטינופול ונשא לאישה את הנסיכה אנה, אחותו של הקיסר הביזנטי, בסיליוס השני בולגרוקטונוס.

רוס בתקופת יארוסלאב

ירוסלאב הראשון היה צריך להאבק עם אחיו לפני שהתבסס בשלטון בקייב. כמו אביו הוא דאג ליחסים טובים עם האימפריה הביזנטית אך גם עם מדינות נוספות במערב אירופה, וחיתן את בנותיו עם מלכי פולין, הונגריה, צרפת ונורווגיה. בתקופתו פורסם קודקס החוקים הידוע בשם "האמת הרוסית" ("רוסקייה פרבדה"). לפי פקודתו החלה הקמתה של קתדרלת סופיה הקדושה.

דעיכת רוס של קייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת העברת שלטון בהתאם לחוקי הירושה הנהוגים ברוס של קייב הייתה בעייתית ולקראת המאה ה-11 החלה החלשות של השלטון המרכזי. כתוצאה מכך החלו מלחמות פנימיות בין הנסיכים השונים.

בעקבות מסעות הצלב השתנו דרכי המסחר. נפילת קונסטנטינופול במהלך מסע הצלב הרביעי בשנת 1204 הקטינה מאוד את החשיבות של נהר דנייפר כדרך מסחר.

כתוצאה מכך החלו להתפתח מרכזי כוח נוספים בצפון - רפובליקת נובגורוד ונסיכות ולדימיר. נסיכי ולדימיר, בעלי כוח וכריזמה, החלו במאבקים נגד נסיכי קייב ולמעשה קיבלו עצמאות מלאה. נסיך ולדימיר אנדרי בוגולובסקי אף כבש את קייב אך החליט לא למשול בה, סממן ברור לירידת חשיבותה של קייב כמרכז הנסיכויות הרוסיות.

בדרום התחזקה נסיכות גאליץ'-וולין שנסיכיה כבשו את קייב ובהמשך צירפו אותה לנסיכות.

במהלך פלישת האימפריה המונגולית במחצית המאה ה-13, השליטה של נסיכי קייב אבדה סופית. המונגולים הכירו בנסיך ולדימיר כנסיך הראשי של הנסיכויות הרוסיות ואף ראש הכנסייה הרוסית עבר מקייב לוולדימיר.

לדברי אנרי פירן, הפעילות המסחרית של רוסיה נמשכה כל זמן שהדרכים לקונסטנטינופוליס ולבגדאד היו פתוחות, אך במאה ה-11 פקד אותה משבר שהמיטו עליה הפצ'נגים, שהופיעו על חופי הים הכספי והים השחור, וקטעו את סחר החוץ של רוסיה: המסחר ברוסיה נפסק, הערים נתרוקנו מתושביהן, ואת כלכלת המסחר החליפה כלכלה חקלאית. קייב ירדה מגדולתה ומרכז המדינה הרוסית הוסט צפונה למוסקבה. ברוסיה עלתה אצולת קרקעות ונוצרה מערכת סניוריאלית, שבה הצטמצם הצורך בייצור לכדי סיפוק צורכי המחיה של האדון ושל איכריו בלבד.[1]

זיקה מסוימת לזיכרון ההיסטורי של רוס, ועמה השם והזהות הקשורים אליה, הוסיפה להתקיים בישויות הפוליטיות הסלאביות-מזרחיות שהגיחו לאחר מפלתה. האליטות החילוניות והדתיות בנסיכויות האליץ'-וולין, פולוצק, מוסקוביה, ולדימיר ועוד, הוסיפו לראות בה מקור ללגיטימציה שושלתית. התנועות הלאומיות ברוסיה, אוקראינה ובלארוס, האסכולות ההיסטוריוגרפיות שלהן והמדינות עצמן, מציבות את רוס הקייבית במקום בולט בתולדותיהן, ומתחרות זו בזו על ניכוס מורשתה.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוס של קייב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנרי פירן, ערי ימי הביניים, פרק ב, בתוך: ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 9 (עורכות: איריס שגריר ואורה לימור), עמ' 174.
  2. ^ Serhii Plokhy, The Origins of the Slavic Nations: Premodern Identities in Russia, Ukraine, and Belarus. Cambridge University Press, 2006. ISBN 1139458922 עמודים 10-13