טבח הבננות בקולומביה
 | |
| מנהיגי השביתה. משמאל לימין - פדרו דל ריו, ברנרדינו גררו, ראול מאהשה, ניקנור סרנו וארסמו קורונל. גררו וקורונל נרצחו על ידי הצבא הקולומביאני | |
| תאריך | 6 בדצמבר 1928 |
|---|---|
| מקום | סיינגה, קולומביה |
| קואורדינטות | 11°00′25″N 74°15′00″W / 11.006944°N 74.25°W |
| סוג |
טבח  |
| הרוגים | לא ודאי (47–2,000) |
| מבצע | צבא קולומביה |
 | |
  | |
טבח הבננות (בספרדית: Matanza de las Bananeras) הוא טבח שהתרחש ב-6 בדצמבר 1928 בעיר סיינגה (אנ') הסמוכה לסנטה מרתה שבקולומביה, במהלכו נרצחו עובדים של חברת הפירות המאוחדת האמריקאית בידי כוח מהצבא הקולומביאני, שנשלח לדכא שביתה בה פתחו העובדים במחאה על תנאי העסקתם.
בעקבות מברק שנשלח למשרד מזכיר המדינה האמריקאי על ידי גורמים בממשל האמריקאי ובכירים בחברת הפירות המאוחדת בו הגדירו את השביתה כבעלת אופי "קומוניסטי" ו"חתרני", איים הממשל האמריקאי בפלישה לקולומביה, במידה והממשלה הקולומביאנית לא תפעל לשמירה על האינטרסים של חברת הפירות. בטבח, שבוצע על ידי הצבא בפיקודו של הגנרל קרלוס קורטס ורגאס, שנשלח בהוראת נשיא קולומביה מיגל מנדס (אנ') במטרה לסיים את השביתה, נהרגו מספר לא ידוע של שובתים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חברת הפירות המאוחדת
חברת הפירות המאוחדת הייתה תאגיד אמריקאי שפעל בין השנים 1899 עד 1970, שעיקר עיסוקו מסחר בירקות ופירות (בעיקר בננות ואננסים) שגודלו במטעים במדינות באמריקה הלטינית ונמכרו באירופה ובצפון אמריקה. כנגד החברה הוטחה ביקורת בשל פעילותה המהווה, לפי מבקריה, דוגמה לניצול נאו-קולוניאליסטי של מדינות נחשלות, ונטען כי היא מהווה ארכיטיפ של תאגיד רב לאומי שמחזיק בהשפעה רבה על הפוליטיקה הפנימית של אומות נחשלות שזכו לכינוי רפובליקות בננות.
לפי הנטען, ניצל התאגיד את כוחו על מנת לקשור קשרים פסולים עם מנהיגי המדינות הטוטליטריות של אמריקה הלטינית, וזאת על מנת שיוכל לחכור שטחי חקלאות גדולים באותן מדינות. מנהיגי אותם משטרים מושחתים, שזכו לסיוע צבאי אמריקאי וכספי שוחד רבים, אפשרו לתאגיד הפירות להעסיק אצלם כוח עבודה זול בתנאי עבדות. כך התאפשר לתאגיד לקבל בננות בזול ולמכור אותן ביוקר בצפון אמריקה ואירופה.[1]
השתלשלות האירועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השביתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנובמבר 1928, החליטו מגדלי הבננות הקולומביאנים לפתוח בשביתה במחאה על תנאי העבודה הירודים. בין הדרישות שהציבו הייתה חתימה על חוזה עבודה בסיסי, אשר תחייב את חברת הפירות בתשלום לעובדים. עד לאותו זמן, קיבלו העובדים שכר בדמות תלושים איתם ניתן היה לרכוש רק בחנויות של חברת הפירות המאוחדת. כן דרשו העובדים להגביל את העבודה לשישה ימים בשבוע ו-8 שעות מדי יום. על מנת להפעיל לחץ על החברה, קבעו מארגני המחאה כי היא תימשך ללא הגבלת זמן. השותפים לשביתה הפכו בהדרגה לתנועת העבודה הגדולה ביותר שקמה בקולומביה עד אותה תקופה.[2] בין השותפים לתנועה היה אפשר למצוא חברים מהמפלגה הליברלית, כמו גם חברי מפלגות הסוציאליסטים והקומוניסטים.[3]
הטבח
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-6 בדצמבר 1928, הורו נציגי השלטון לשובתים להתכנס בכיכר העיר סיינגה, בטענה כי הם מעוניינים לפתוח עימם במשא ומתן לסיום השביתה. סביב הכיכר, בה התכנסו כ-3,000 איש, שכללו את השובתים יחד עם בני משפחתם, התמקמו חיילים קולומביאנים חמושים בתת-מקלעים בפיקודו של הגנרל קרלוס קורטס ורגאס. החיילים כרזו לשובתים להתפנות בתוך מספר דקות מהכיכר אחרת ירו בהם. לאחר תום הזמן, פתחו החיילים באש חיה אל עבר השובתים. בתקשורת דווח כי בטבח נהרגו 47 בני אדם, אולם מהתכתבויות שנחשפו מאוחר יותר בין השגריר האמריקאי בקולומביה למזכירות המדינה האמריקאית, כתב השגריר: "אני גאה לדווח שמספר הפורעים שנהרגו על ידי הצבא הקולומביאני חצה את ה-1,000".[1][4]
עד היום, אין זה ברור האם הסיבה לסיום השביתה ובהמשך לטבח נבעה מאיום של הממשל האמריקאי כי במידה והכוחות הקולומביאנים לא יטפלו ביד קשה בשובתים, ארצות הברית תפלוש למדינה או שמא בשל הוראות ישירות מבכירי חברת הפירות המאוחדת.
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרו "מאה שנים של בדידות", מתאר הסופר גבריאל גארסיה מארקס גרסה משלו של הטבח.[5] תיאור אחר של הטבח כלול בספרו של הסופר אלווארו סמודיו (אנ') "La Casa Grande".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערן הילדסהיים, הושמט מספרי ההיסטוריה – כך טבח תאגיד אמריקאי באלפי עובדיו, באתר הכלכלה האמיתית, 30 במאי 2016
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 ערן הילדסהיים, הושמט מספרי ההיסטוריה – כך טבח תאגיד אמריקאי באלפי עובדיו, באתר הכלכלה האמיתית, 30 במאי 2016
- ^ This Day In HISTORY: December 06, 1928 "Banana Massacre, The history channel
- ^ Chronology, The United Fruit Historical Society (on archive.org). Archived from the original on March 7, 2005.
- ^ The Santa Marta Massacre, web.archive.org
- ^ Posada-Carbó, Eduardo (May 1998). "Fiction as History: The bananeras and Gabriel García Márquez's One Hundred Years of Solitude". Journal of Latin American Studies 30 (2): 395–414.