אני חושב, משמע אני קיים

הקביעה הפילוסופית הנודעת אני חושב, משמע אני קיים (בצרפתית: Je pense donc je suis) או הקוגיטו (במקור בלטינית: Cogito ergo sum), מופיעה לראשונה, בצרפתית, בספר "מאמר על המתודה" (1637), של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17, רנה דקארט. הקביעה אף מופיעה בספרו "עקרונות הפילוסופיה" (1644).

הרחבה

רנה דקארט

כדי לנסות לומר דבר בעל משמעות על העולם, ביקש דקארט לצאת מנקודת מוצא כלשהי שעליה יוכל להישען בבואו לדון במהותו של העולם. נקודת מוצא זו, הוא קבע, תהיה אמת ודאית שלא ניתן להטיל בה ספק. את אותה נקודת מוצא גולל בספרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית". כדי להשיג זאת, הוא הפעיל שיטה (מתודה) הידועה בשם ספקנות מתודולוגית. מתודה זו מתאפיינת בהטלת ספק בכל רעיון שניתן להטיל בו ספק, אולם בניגוד לעמדה הספקנית הרגילה השואפת להוביל אל אי הודאות ולהישאר במצב של ספק, הספקנות המתודולוגית מבקשת להשתמש בהטלת הספק ככלי לבירור ומציאת אותה נקודת ראשית ממנה תושג הידיעה הוודאית על העולם.

הוא הדגים את רעיונו בעזרת החלומות: בחלום אנו רואים או מרגישים דברים הנראים כאמיתיים, אך הם אינם קיימים במציאות, כך שאיננו יכולים להסתמך על נתונים שמקורם מן החושים ולהבינם כאמיתיים בהכרח. אם כך, ידיעותינו אינן ודאיות באופן ברור.

טיעון נוסף שהעלה דקארט לצורך הבאת רעיון הטלת הספק שלו לרמה כוללת של ספק היפרבולי (ספק מוגזם), הוא טיעון "השד המתעתע". טיעון החלום אומנם מצליח לסתור את כל הידע האמפירי שלנו, אך לא את הידע הרציונלי שלנו שאינו קשור כלל למציאות אותה אנו חווים. כך למשל, תחומי המתמטיקה והלוגיקה - הרי עדיין בחלום המשוואה 2+2=4 היא אמיתית וכן אם a=b ו b=c אזי a=c (זהו "כלל השרשרת" או "כלל המעבר"). דקארט אומר שיכול להיות שלמרות השכנוע שהמשוואה 2+2=4, ייתכן שהמצב לא כך ושכנוע זה נובע מקיומו של שד המתעתע באדם בכל שעות היום וגורם לכך שיהיה בטוח בצדקתו למרות טעותו. בכך דקארט מטיל ספק גם באמצעי הקליטה הרציונליים.

דקארט הגיע לעקרון אחד: אני חושב - משמע אני קיים. בלטינית: cogito ergo sum, לכן מכנים משפט זה בקיצור הקוגיטו.

דקארט הסיק כי הוא יכול להיות בטוח שהוא קיים, אך באיזו צורה? הרי אנו רואים את גופנו דרך שימוש בחושים, אשר הוכחנו כי אינם מהימנים. אם כך, ניתן רק לומר שאנו "חושבים דברים"; משמע, קיום ישות שהיא "אני שחושב את המחשבה" היא התמצית והדבר היחיד שבו לא ניתן להטיל ספק, למעשה, כך הוא טוען, זה התחום היחיד בו ל"שד המתעתע" אין השפעה - שכן אינו יכול לגרום לנו להאמין כי אנו חושבים, בעוד איננו.

למעשה, דקארט טוען כי תודעת האדם מסוגלת להטיל ספק בכל גורם במציאות החיצונית: בקיומם של עצמים, בהיסטוריה, בגוף עצמו ואף בעקרונות הפיזיקה, החלל והזמן. כל אלו עשויים להיות אשליה, שכן האדם משיג אותם אך ורק דרך התנסות חושיו, התנסות אשר אין לאדם ערובה לגביה כי היא אכן מצביעה על מציאות תואמת.

אולם, ברגע שבו תודעת האדם מטילה ספק בעצם קיומה, היא מטילה ספק בעצם הטלת הספק (שכן הספק מוטל על ידי התודעה) וטענה זו היא בגדר פרדוקס. למעשה, גם אם אתה מטיל ספק בהטלת הספק, אתה בכל זאת מטיל ספק ועל כן בין כך ובין כך אתה חושב. בכך, למעשה, מוכיחה התודעה את קיומה.

מכאן הסיק דקארט, כי עצם המחשבה (אני חושב או אני מטיל ספק) מוכיחה את קיום האדם החושב אותה (לכן, אני קיים), שכן המחשבה אינה יכולה להתקיים בפני עצמה, אלא על ידי תודעה היוצרת אותה. טענה זו היא הבסיס לרציונליזם של הפילוסופיה המערבית.

ביקורות על הקוגיטו

אחת הביקורות החשובות על הקוגיטו שאף נכתבה בזמנו של דקארט, טענה כי דקארט לא הטיל ספק בלוגיקה האנושית ואילו היה עושה זאת, היה מגיע למסקנה שההוכחה הלוגית שלו לוודאות האדם אינה נכונה, מכיוון שניתן להטיל ספק במושג "הוכחה לוגית".

דקארט, שהיה מודע לבעיה זו, טען כי הלוגיקה היא אינטואיציה פנימית של האדם ולכן אין צורך להטיל בה ספק. אולם עקב טיעון זה שינה דקארט את ניסוח המשפט, כפי שהוא מופיע בספרו החשוב "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" (1641) ל"אני חושב, אני קיים". לפי דקארט מאמר זה "אמיתי הוא בהכרח כל אימת שאני מביע אותו או משיג אותו ברוחי". כלומר הקוגיטו, ללא המילה "משמע", המציינת יחס של היקש, אינו נשען על הוכחה לוגית אלא על אינטואיציה שהיא אווידנטית, אמיתית בהכרח.

הטענה השנייה, שאותה העלה קאנט, גורסת כי "אני קיים" הוא משפט חסר תכלית מכיוון שזו היא קביעה אנליטית שבה הנושא והנשוא של הקביעה מתלכדים.

כמו כן, אפשר להמשיך בספקנות מתודולוגית ולומר שהמשפט "אני חושב" הינו תוצאה של רקורסיה.

ראו גם

• ריאליזם נאיבי (ההשקפה ההפוכה)