עמנואל קאנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קאנט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "קאנט" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו קנט (פירושונים).
עמנואל קאנט
Immanuel Kant
Immanuel Kant (painted portrait).jpg
לידה 22 באפריל 1724
קניגסברג, פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בפברואר 1804 (בגיל 79)
קניגסברג, פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קניגסברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת קניגסברג עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אידיאליזם טרנסצנדנטלי, דאונטולוגיה, הנאורות.
תחומי עניין תורת ההכרה, אתיקה, מטאפיזיקה, אסתטיקה.
הושפע מ אפלטון, אריסטו, אפיקורוס, סקסטוס אמפיריקוס, הורטיוס, אבן טופייל, אל-ע'זאלי, האצ'סון, מונטן, פיתגורס, מלבראנש, ניוטון, דקארט, יום, לייבניץ, שפינוזה, לוק, רוסו, ברקלי.
השפיע על פיכטה, שלינג, הרדר, הגל, יעקובי, שילר, שופנהאואר, ניטשה, פרייס, מאך, הילברט, פואנקרה, ארנדט, ובר, ברגסון, ויטגנשטיין, הוסרל, היידגר, רוזנצווייג סארטר, פוקו, ביון, רולס, נוזיק, ליבוביץ ורבים אחרים.
ארצות מגורים ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
Immanuel Kant signature.svg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
עמנואל קאנט
Immanuel Kant
אנשים
ג'ורג' ברקלירנה דקארטיוהאן גוטליב פיכטהפרידריך היינריך יעקוביגיאורג וילהלם פרידריך הגלדוד יוםארתור שופנהאוארברוך שפינוזה
עבודות חשובות
ביקורת התבונה הטהורהההקדמותמהי נאורות?הנחת יסוד למטפיזיקה של המידותביקורת התבונה המעשיתביקורת כוח השיפוטהדת בגבולות התבונה בלבדמטפיזיקה של המידות
קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית
אידיאליזם טרנסצנדנטליפילוסופיה ביקורתיתסכמהאפריורי ואפוסטריורימנתח ומרכיבנואומנהקטגוריותהצו הקטגוריצו היפותטי"ממלכת התכליות"פילוסופיה פוליטיתאסתטיקה טרנסצנדטלית
נושאים קרובים
אידיאליזם גרמנינאו-קאנטיאניזם

עמנואל קאנט (גרמנית: Immanuel Kant;‏ 22 באפריל 1724 - 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף גרמני. נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים. אחד ממשפטיו הידועים ביותר שהשפיעו רבות על תקופתו ואף על ימינו הוא: "העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".

הגותו של קאנט ידועה ברוחב אופקיה. קאנט טען שהמוח האנושי יוצר את המבנה של החוויה האנושית, שההיגיון הוא מקור המוסר, שהאסתטיקה נובעת משיקול דעת נטול עניין, שהזמן והחלל הם פרי יצירה אנושית ואינם קיימים "כשלעצמם", וכי העולם כפי שהוא לעצמו הוא "עצמאי" מהמושגים הקטגוריים שהאנושות תולה בו.

קאנט ראה בעצמו מרכיב חשוב ב"מהפכה הקופרניקאית" בפילוסופיה, בדומה לתפקידו של קופרניקוס בהפרכת האמונה עתיקת היומין שהשמש סובבת סביב כדור הארץ. לאמונותיו של קאנט יש השפעה רבה על הפילוסופיה העכשווית, ובמיוחד על תחומי המטאפיזיקה, האפיסטמולוגיה, האתיקה, התאוריה הפוליטית והאסתטיקה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמנואל קאנט נולד בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד שברוסיה) למשפחה נוצרית-לותרנית, רביעי למשפחה בת 11 ילדים. אביו היה ממוצא סקוטי, מתקין אוכפים במקצועו.

בשנת 1740 החל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטה של קניגסברג, אך עד מהרה נמשך לפיזיקה ולמתמטיקה ואף כתב ספר על בעיות הקינטיקה. לבסוף שילב את הראות מרחיקת הלכת של הפילוסופיה עם הרציונליות חסרת הפשרות של המדעים המדויקים. אביו נפטר בשנת 1746 ובשנת 1748 סיים קאנט את לימודיו באוניברסיטה של קניגסברג ושימש למשך שנים אחדות כמורה פרטי אצל משפחות האצולה בסביבה. בשנת 1749 התפרסם ספרו הראשון "מחשבות על ההערכה האמיתית של הכוחות החיים" (בגרמנית: Gedanken von der wahren Schätzung der lebendigen Kräfte).

בשנת 1755 קיבל את הדרגה האקדמית "Magister" מהאוניברסיטה של קניגסברג, וכאקדמאים מתחילים רבים, עבד כמרצה ללא שכר מהאוניברסיטה וקיבל תשלום ישירות מהתלמידים שנכחו בהרצאותיו. בשנת 1770 התמנה לראש הקתדרה ללוגיקה ולפיזיקה, ולאחר מכן שימש גם כרקטור האוניברסיטה.

במכתב משנת 1772 לתלמידו-חברו היהודי מרקוס הרץ, שנחשב היום לתעודה ההיסטורית החשובה ביותר להתחקות אחר היווצרות שיטתו הפילוסופית, הביע קאנט את התקווה שיסיים את ספרו הבא במשך שלושה חודשים. בסופו של דבר הסתיימה כתיבת הספר רק לאחר תשע שנים (ב-1781), והוא נקרא "ביקורת התבונה הטהורה". ספר זה נחשב ליסודי ביותר מבין ספריו של קאנט, וגם לקשה ביותר להבנה, הן בשל התורה החדשה שקאנט הציע בספר, הן בשל צורת הכתיבה המורכבת שלו, והן בשל ניסיונו להציג את כל השקפת עולמו בספר אחד. את אותה השקפת עולם הוא הציג גם בספריו האחרים.

בשנותיו האחרונות התעמת לא אחת עם השלטונות, שניסו למנוע ממנו לפרסם את דעותיו בענייני דת משום שראו בהן זלזול ופגיעה בכתבי הקודש. בתחילה נכנע להם קאנט, אך לאחר זמן מה שב לעסוק בנושא ביתר שאת, בעיקר בספרו הפולמוסי "ריב הפקולטות" שפורסם ב-1798.

בסוף המאה ה-18 התיר קאנט למספר צעירים יהודים להשתתף בסמינרים הפילוסופיים שלו בקניגסברג כסטודנטים שלא מן המניין, מאחר שהאוניברסיטאות בגרמניה סירבו לקבל תלמידים יהודים.[1]

בשנת 1796 פרש קאנט מן ההוראה. הוא נפטר ב-12 בפברואר 1804. את ספרו האחרון לא הספיק לסיים. מילותיו האחרונות היו "טוב הדבר". הוא הובא לקבורה ב-28 בפברואר.

קאנט מעולם לא עזב את סביבת עיר הולדתו, ואף על פי כן קנה לעצמו ידיעות מקיפות על המציאות של העולם והארצות השונות.

על אורח חייו ואופיו כתב היינריך היינה ביוגרפיה מבריקה:

"את תולדות חייו של עמנואל קנט יקשה לכתוב, כי לא היו לו לא חיים ולא תולדות. הוא חי חיי רוק מסודרים מכנית, כמעט מופשטים, בסמטה שקטה, נדחת, בקניגסברג, עיר ישנה על גבול צפון-מזרחה של אשכנז. איני סבור שהשעון הגדול של הקתדרלה המקומית עשה את מלאכת-חוקו החיצונית בפחות להיטות וביתר קביעות מבן-עירו עמנואל קנט. השכמה, שתית קפה, כתיבה, הרצאת שעור, אכילה, טיול, הכל היה לו מועד קבוע, והשכנים ידעו בדיוק גמור שהשעה היא שלוש וחצי, בצאת עמנואל קנט מפתח ביתו במעילו האפור, קנה-החזר בידו, ללכת לשדרת-התרזות הקטנה, המכונה בעבורו דרך-הפילוסוף עד היום. שמונה פעמים הוא מטיל שם הנה והנה, בכל עתות השנה, ובהיות יום קודר או בהשמיע העננים האפורים על גשם, נראה משרתו, למפה הזקן, מהלך אחריו ודואג וחרד, מטריה ארוכה תחת שחיו, כדמות דיוקנה של ההשגחה. נגוד מוזר בין חייו החיצונים של האיש ובין מחשבתו ההרסנית, המקעקעת עולמות! אכן, אילו חשו אזרחי קניגסברג את כל כובד ערכה של מחשבה זו, היה אוחזם שער מפני אותו האיש, פחד גדול יותר מפחד תלין, שאינו מוציא להרג אלא בני אדם – אבל האנשים הטובים לא ראו בו בלתי אם פרופסור לפילוסופיה, ובעברו לפניהם בשעה הקבועה הסבירו לו פנים וברכוהו בשלום, וכונו על פיו את שעון-כיסם."[2]

תלמידיו באוניברסיטה סיפרו בכל זאת על דמות רעננה, והעידו על מידת ההומור שניחן בה בעת שנשא בפניהם את הרצאותיו. קאנט נטה להרצות אף על נושאים שונים שאינם בתחום התמחותו. הרצאות אלו משכו קהל שומעים רב שנהנה מסיפורים על ארצות אקזוטיות ומקומות רחוקים. קאנט עצמו היה ידוע בקומתו הנמוכה ובראשו גדול המידות. לקאנט היו מספר מנהגים מיוחדים, דוגמת קשירת גרביו ברתמות אל חגורת מכנסיו. בנוסף, הוא נהג לפנות מפעם לפעם לתחנת המשטרה המקומית על מנת לברר אם פרצה מגפה באזור, מחשש לבריאותו.

הגותו הפילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת ההכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "ביקורת התבונה הטהורה" טוען קאנט:

כל עניינה של תבונתי (העניין הספקולטיבי וכן העניין המעשי) מצטרף לידי שלוש שאלות אלו:

  1. מה אני יכול לדעת?
  2. מה אני חייב לעשות?
  3. למה אני רשאי לקוות?

לטענתו, אלו הן שלוש השאלות הבסיסיות שאותן מנסה התבונה האנושית לפתור. השאלה הראשונה היא מתחום תורת ההכרה ותכליתה היא לגלות את גבולה הלגיטימי של הידע האנושי. קאנט עוסק בשאלה זו בספרו "ביקורת התבונה הטהורה", ומבחין הבחנה קרדינלית בין עולם התופעות (phenomenon), אשר כל הכרותינו אינן אלא הכרתנו 'עולם' זה, כלומר עולם התופעות. לעומת הדבר כשהוא לעצמו (noumenon), אשר כלפיו אין לשכל האנושי גישה כלל. הכרתנו, כלומר הידע שברשותנו והידע שבאפשרותנו להשיג, מאורגן על ידי עקרונות א-פריוריים אשר מונחים בבסיס תפישתנו, כלומר בבסיס תפישת השכל האנושי, שהינם: שתי צורות ההסתכלות: חלל וזמן, ו-12 הקטגוריות.

השאלה השנייה היא שאלה השייכת לתחום של תורת המידות (מוסר), וכדי לענות עליה מחפש קאנט ציווי מוסרי שהכרחי להניחו, המורה כיצד ראוי שהאדם ינהג. בשאלה הזו דן קאנט בספרו "ביקורת התבונה המעשית", אף על פי שאת תחילת הדיון ניתן כבר לראות ב"ביקורת התבונה הטהורה".

השאלה השלישית דנה בקשר הסבוך שבין המוסר והאושר. מצד אחד, קאנט איננו רוצה לקשור בצורה הדוקה מדי בין אושר למוסר, שכן גם אנו עדים לתופעת "צדיק ורע לו" וגם המניע שלנו לבצע פעולה מוסרית איננו תחושתנו הטובה. עם זאת, אנחנו כן חושבים שמוסר קשור באופן כלשהו עם אושר. שאלה זו היא מתחום האסתטיקה, והיא תרה אחר מה שעומד מאחורי השיפוט האסתטי (משפטי הטעם הטהור). בשאלה זו דן קאנט בספרו "ביקורת כוח השיפוט".

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אידיאליזם טרנסצנדנטלי

קאנט איחה בין שתי גישות פילוסופיות מאוד שונות שהיו מקובלות עד זמנו והן רציונליזם ואמפיריציזם.

משפטים מרכיבים-אפריורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאנט בחן את המשפטים שאנשים רגילים לומר או לחשוב אותם וסיווג אותם לפי שתי חלוקות:

  1. משפטים מנתחים ומשפטים מרכיבים.
  2. משפטים אפריוריים ומשפטים אפוסטריוריים.

כל המשפטים בנויים מהצורה: "X הוא Y", כאשר X הוא הנושא של המשפט, או המושג שעליו מדברים ו-Y הוא הנשוא של המשפט, כלומר מה שיש לנו לומר על X.

משפט מנתח (אנליטי) זה משפט שאומר על המושג דבר שכלול בו מעצם הגדרתו. לדוגמה: "כלב הוא בעל-חיים". תפקידם של המשפטים המנתחים הוא להדגיש דברים שעד-כה לא שמנו לב אליהם. למשפט מנתח ניתן לקרוא גם משפט מסביר.

משפט מרכיב (סינתטי) זה משפט שאומר על המושג דבר שלא היה כלול בו מלפני-כן. לדוגמה: "הבית הוא ירוק" - כל המרכיבים הכלולים במושג "בית" אינם כוללים בתוכם את המושא של "צבע-ירוק", ומשפט זה, הוא זה שיצר הרכבה בין המושג של הבית לתכונת הצבע-הירוק. למשפט מרכיב ניתן לקרוא גם משפט מרחיב.

משפט אפוסטריורי הוא משפט הנובע מתוך ניסיון-החושים, ואילו משפט אפריורי לא נובע מניסיון-החושים.

כל המשפטים המנתחים הם אפריוריים, שהרי משפטים אלו הם הכרחיים מתוך הגדרת המושג שעליו הם מדברים, ואין צורך בניסיון-החושים כדי לאמת או לשלול אותם.

קאנט התעניין בעיקר במשפטים המרכיבים, מפני שהם אומרים על המושג דברים חדשים שלא ידענו אותם מלפני-כן. כאשר אנו מנסחים עובדות שנחשפנו אליהן באמצעות ניסיון-החושים, אנו יוצרים משפטים מרכיבים. אך הטענה המעניינת של קאנט היא, שלפעמים אנו יוצרים משפטים מרכיבים מבלי להיעזר בניסיון-החושים, כלומר אנו יוצרים משפטים מרכיבים-אפריורי.

הכי קל למצוא משפטים כאלו באקסיומות של הגאומטריה. נתבונן במשפטים: "הקו הישר העובר בין שתי נקודות הוא הקו הקצר ביותר המחבר ביניהן"; "לחלל ישנם שלושה ממדים". משפטים אלו מרחיבים את הנושא מעבר לתחום הגדרתו, ולמרות זאת אנו אומרים אותם מתוך ודאות מוחלטת ומבלי לערוך ניסיונות מקדימים. קאנט טען שמשפטים מרכיבים אפריורי קיימים גם בתחומים נוספים. לדוגמה, המשפט "לכל מאורע יש סיבה", שהוא בסיס לכל תאוריה פיזיקלית (לפחות בפיזיקה הקלאסית - זאת שהייתה ידועה לקאנט), הוא גם לדעת קאנט, משפט מרכיב אפריורי.

קיומם של משפטים מרכיבים-אפריורי מהווה הוכחה לכך שההכרה שלנו לא מורכבת רק ממה שמתגלה לנו באמצעות החושים. כי כיצד אנו יכולים להצהיר על משפטים מרכיבים מבלי לערוך ניסוי מקדים? ועוד יותר מכך - מניין לנו הוודאות המוחלטת של המשפטים הללו? המסקנה של קאנט היא שלהכרה האנושית יש תבניות מולדות, שרק דרכן היא יכולה להכיר את העולם שמחוצה לה.

המהפכה הקופרניקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדתו המהפכנית של קאנט הציבה את מבנה המחשבה האישי כגורם מרכזי בידע על העולם. גם הרציונליסטים וגם האמפיריציסטים, טען קאנט, טעו טעויות מסוימות כשדנו במבנה הידיעה. לדקארט, ששאף להוכיח את קיומם של העצמים מחוץ לו על בסיס העובדה שהוא קיים ושישנו אלוהים מחוץ לו אשר אינו מרמה אותו, אומר קאנט שהידע על עצמים מבחוץ אינו יכול להתבסס על מסקנה מדבר חיצוני. עצם הטענה שישנו 'אני' קיים כוללת בתוכה את הטענה כי ישנם עצמים בחוץ אשר אני נפרד מהם, ואפשר לומר שהיא שקולה לה לוגית. במילים אחרות, קאנט טוען שדקארט ניסה להוכיח באופן לוגי את מה שהניח מראש. מסקנתו של קאנט לגבי הרציונליסטים היא שהם הצליחו לדון במבנה האידאות כפי שהן בתבונתנו לבדה, אך לא לדון באמיתות מטאפיזיות של העולם, אשר תבונתנו לוקחת בו חלק. על מנת לעשות זאת, טוען קאנט, יש להבין יותר טוב את היחס בין התבונה לבין העולם.

קאנט הציג תשובה דומה גם לאמפריציסטים. קאנט טען שכשדנים בניסיון כגורם הידע האנושי, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאותו ידע מעוצב באופן התואם את תבונת המתבונן. חקירת העולם בחוץ, אומר קאנט, היא גם חקירה של התבונה עצמה. הרצון ללמוד מניסיון תלוי, מעצם מהותו, בהנחה כי אנו נתקלים באובייקטים ברורים, בעלי זהות ובעלי התנהגות הניתנת לניבוי. הנחה זו, כפי שמראה יום כאשר הוא מדבר על בעיית האינדוקציה, מתבססת על מספר מוגבל של מקרים והיא אינה בסיס ודאי לידיעה.

קאנט בעצמו השווה, במבוא למהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, בין עמדתו המהפכנית לבין המהפכה הקופרניקאית. בתקופה שלפני קופרניקוס מרבית בני האדם חשבו שהשמש ושאר הכוכבים נעים סביב כדור הארץ. קופרניקוס טען שכדור הארץ הוא זה שמסתובב סביב צירו וסביב השמש. זהו גם המהפך של קאנט. עד כה נטו כולם לחשוב שההכרה מכוונת את מושגיה לפי המושאים החיצוניים. קאנט מתנגד להנחה הזאת, וטוען את ההפך: המושאים החיצוניים נתפסים רק באמצעות מבניה של ההכרה ועקרונות התבונה, שאינם נובעים מן הניסיון. בכך הוא ממשיך את הרציונליסטים, הטוענים כי הכרה ודאית חייבת להיות קודמת לניסיון, היינו, אפריורית. אולם הכרה אינה יכולה לנבוע מאידיאות 'טבועות מלידה' בלבד, משום שהן אנליטיות (טאוטולוגיות), ואין הן מספקות הכרות מרחיבות (סינתטיות). כמו האמפירציסטים, הוא טוען שמרבית ידיעתנו מקורה בניסיון, אך הוא מסייג בכך שעצם השימוש בניסיון מותנה במבנה הידיעה שלנו ובדרך בה אנו מסוגלים לתפוס דברים. ניתן להמשיל את מבנה הידיעה על פי קאנט למשקפיים בצבע מסוים, אשר לא ניתן להורידם. מצד אחד הידע מגיע מחוץ לנו, באמצעות הקלט של החושים. אך מצד שני הוא 'צבוע' ולא ניתן לתאר את העולם אלא בהתאם לגבולות הצבע של משקפינו.

לדעת קאנט ישנן צורות תפיסה המובְנות בנוּ, ושרק דרכן אנו מודעים לסביבתנו. צורות אלו הן מושגי החלל והזמן; החלל והזמן אינם תכונות של הגופים החיצוניים לנו, אלא הם מושגים המצויים בתוכנו, ללא קשר לניסיון כלשהו. בנוסף, ישנן קטגוריות ידיעה ברורות שההבנה האנושית משתמשת בהן באופן קבוע בשיפוט העולם. הקטגוריות קשורות לכמות אובייקט (כמו אחדות וריבוי), לאיכותו (כמו ממשות או שלילה), למודאליות שלו (שהיא שיקוף של יכולת, של הכרח ואפשרות) וליחסים בינו לבין אובייקטים אחרים (כמו עצמיות, חומריות, תלות וסיבתיות). אלו, לדעת קאנט, הם המושגים שמשמשים אותנו כשאנו מנתחים תופעות בעולם, ולא ניתן לתאר את העולם אלא באמצעות קטגוריות אלה.

הדבר-כשהוא-לעצמו ועולם התופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאנט הציג, בעיקר במהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה, הבחנה בין חלקים שונים של העולם כדי להסביר מהם גבולות התבונה האנושית בראייתו.

קאנט מוכיח שיש הבדל בין העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם התופעות") לבין הדבר-כשהוא-לעצמו. בעוד שעולם התופעות הוא העולם אותו אנו חווים באמצעות חושינו, אל הדבר-כשהוא-לעצמו אין לנו גישה ישירה, ואין דרך לחקור אותו באופן ישיר. עם זאת, קאנט מדגיש שעולם התופעות אינו מנותק מהדבר-כשהוא-לעצמו, אלא יש ביניהם קשר מסוים, אשר חוקרי תורת קאנט נחלקו לגבי מהותו. הדבר-כשהוא-לעצמו הוא דבר שאין אנו יכולים לתפוס בשכלנו (כפי שהציעו אפלטון, שפינוזה ולייבניץ), אך הוא עדיין קיים ומהווה את המקור לעולם התופעות. קאנט טוען כי גבול המחקר שלנו נמצא בעולם התופעות בלבד. אנו יכולים באמצעות המתודה המדעית לחקור את המסגרת שבה פועל עולם התופעות, כפי שהחל המדע לעשות כבר בתקופת קאנט. אנו יכולים לדון בקטגוריות שתבונתנו מניחה מראש על עולם התופעות כאילו היו מהותו, כפי שקאנט עושה. אין אנו יכולים, חוזר ומדגיש קאנט, לחקור באופן מהותי את הדבר-כשהוא-לעצמו.

חלק זה במשנתו של קאנט הוא מהשנויים ביותר במחלוקת, והוא זכה לפירושים שונים, אשר הבליטו פן מסוים בתורתו על מנת לגבש תפיסה אפיסטמולוגית שונה.

תורת המידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של קאנט בתורת המידות נחשבת למשפיעה ומקיפה לפחות כמו עבודתו בתורת ההכרה. רבים מהפילוסופים הגדולים שלאחר קאנט הציגו את רעיונותיהם כפרשנות מורחבת לשיטתו, ואין כיום הסכמה ברורה לגבי טיב הפרשנויות לו.

הצו הקטגורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצו הקטגורי

מוסכם על רוב הפרשנים כי האתיקה הקאנטיאנית מבוססת על רעיון החובה ועל מושג 'הצו הקטגורי' ("הציווי המוחלט", בלעז: "האימפרטיב הקטגורי"). הצו הקטגורי דורש שהעיקרון הנובע מפעולת האדם יהיה עיקרון מנחה לכל "יש ראציונלי", לכל אדם היכול לנהוג בתבונה. הצו דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו:

עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי

יש לשים לב במיוחד למשמעות הצירוף "תוכל לרצות". אין הכוונה כאן ל"האם היית רוצה שפעולה זו תהפך לחוק כללי?" אלא ל"האם ניתן בכלל לרצות שפעולה זו תהא חוק כללי בד בבד עם רצוני לבצע את הפעולה?". כלומר, יש כאן דרישה פורמלית שלא תהיה סתירה בין רציית הפעולה לבין הפיכתה לחוק כללי.

דוגמה: קאנט שאל את עצמו האם ניתן מוסרית להפר הבטחות. הצו הקטגורי קובע שבכדי שפעולה (הפרת הבטחה) תוכל להיות מותרת מוסרית עליה לחפוף לוגית את הפיכתה לחוק כללי. החוק הכללי במקרה זה יהיה: "ניתן להפר הבטחות". בנקודה זו טוען קאנט: לפני הפיכת הפעולה לחוק כללי, ההגדרה להבטחה הייתה "אמירה שמחויבים לקיים". דרך הגדרה זו מקבל המושג "הפרת הבטחה" תוכן כלשהו. לעומת זאת, כאשר הכרת בחוק "ניתן להפר הבטחות" כחוק כללי שינית למעשה את הגדרת ההבטחה ל-"אמירה שניתן לקיים וניתן גם לא לקיים". בצורה זו, אומר קאנט, המושג "הפרת הבטחה" מאבד ממשמעותו והופך ריק (כיצד ניתן "להפר" הבטחה בעלת הגדרה שכזאת?). כך מתקבלת סתירה בין הפעולה "הפרת הבטחה" לבין החוק הכללי הנגזר ממנה. לכן, יסכם קאנט, דרישה זו בהכרח אינה מוסרית כי אינה עומדת בתנאי ה"כלליות" ולכן חובה לקיים הבטחות.

(עבור מקבילה מודרנית של הצו השווה עם רעיון "מסך הבערות" של ג'ון רולס ובייחוד רעיון "המצב המקורי" (Original Position) בכתביהם של רולס ורוסו).

נוסח זה של הצו הקטגורי (שכונה נוסח "החוק הכללי") הוא רק אחד מחמישה נוסחים שהציע קאנט לצו זה. הנוסחים הנוספים שטבע קאנט לציוויו כונו "חוק הטבע", "האוטונומיה", "האדם כתכלית" ו"ממלכת התכליות".

מהו מעשה מוסרי?[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש לשים לב שיש כמה דברים שקאנט לא דורש מהאדם כפעולה מוסרית. הצו הקטגורי אינו דורש שהאדם יצליח ליצור מציאות טובה יותר או יתרום לאושרם של בני האדם בפועל. הוא אינו דורש מהאדם להיענות לרצון אלוהים. קאנט טוען שהמוסר תלוי רק בכוונות האנשים, ולא בתוצאות מעשיהם בפועל. לכן, קאנט טוען שהחוק המוסרי האובייקטיבי דורש מאיתנו כבוד לחוק התבונה שאותו הוא מנסה להגשים. אותו 'כבוד לחוק התבונה' קרוי גם בשם רצון טוב. קאנט טוען שהרצון הטוב הוא הדבר היחיד המקנה לפעולה ערך מוסרי.

לכן, לפי קאנט למעשה טוב יהיה ערך מוסרי רק אם הוא נעשה מתוך חובה לעקרון, ולא רק בהתאם לו. מעשה שלא נעשה מתוך תחושת החובה המוסרית אלא מתוך הנטיות יוכל אולי לתרום לאושר הכללי, אבל יהיה נטול ערך מוסרי. קאנט פותח את דבריו ב"הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות" בטענה הזו בדיוק: 'לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב והוא בלבד'.

האוטונומיה והחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפיסת קאנט, פילוסופיה היא תפיסה ביקורתית של המציאות, אשר מאפשרת לאדם לגלות את מהותו התבונית. האדם הרגיל נתון לרוב להשפעות, והוא זוכה להדרכה בכל חייו. הוא אינו לומד להבין מדוע עליו להתנהג בדרך זו או אחרת - הוא פשוט מצווה כך על ידי המוסדות החברתיים והדתיים. מול מצב זה, קאנט טוען כי האדם הוא אוטונומי באמצעות תבונתו. תבונתו של האדם היא הסמכות העליונה ולא אף ציווי של אדם אחר שמלמד אותו. פרשנים מסוימים, שניטשה הוא הבולט בהם, טענו כי האדם הופך להיות ל"אלוהים" של עצמו. הוא נשלט על ידי תבונתו ובה בעת, הופך לאוטונומי באמצעותה. החירות של האדם, לפי פרשנות זו, מתקיימת רק כאשר הוא המקור להחלטותיו. גם אם הוא חופשי מבחינה חוקית לפעול, אין לו חירות אמיתית אם אין לתבונתו אוטונומיה להחלטותיו. ככל שתגבר הפצת בשורת התבונה והחירות בעולם, כן ייטב לבני האדם. מבחינה זו, קאנט בהחלט מייצג את רעיון הנאורות. "אמץ בך את האומץ להשתמש בשכלך שלך עצמך".

דטרמניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמנואל קאנט מרצה בפני קצינים רוסיים. I. Soyockina / V. Gracov, מוזיאון קאנט בקלינינגרד

מושג הצו הקטיגורי מסייע בהבנת המניע הרצוי לכל בן-אדם מאחורי פעולותיו. מושג החירות והאוטונומיה מרחיב רעיון זה ומסביר מהם התנאים הרצויים לשם פעולה שכזו. עם זאת, קאנט נתקל בבעיה מסוימת. הצו הקטיגורי נבנה על ההנחה שבני האדם הם חופשיים לבחור בין פעולותיהם השונות, והדבר אינו מתיישב עם מושג הסיבתיות שהיה בין הקטגוריות שמציג קאנט כבסיס לבחינת העולם. אם לכל סיבה יש תוצאה, וכל פעולה מוסברת על ידי הסיבה אשר גרמה אותה, קשה לדבר על רצון חופשי הקובע את פעולותינו, שכן כל פעולותינו נשלטות על ידי המארג הסיבתי שתיארנו זה עתה. לא רק שלא ניתן לדבר על רצון חופשי (שהצו הקטיגורי תלוי בו), אלא גם שלא ניתן לדבר על אחריות מוסרית. אם פעולותינו תלויות במארג הסיבתי הכללי ולא בהחלטותינו, קשה לדרוש מאיתנו אחריות להן. תמצית טענות אלו, אשר מבשרת אותה תורת הדטרמיניזם, מציבה מכשול מסוים בפני התפיסה של קאנט.

תשובתו של קאנט לדטרמניזם נמצאת בתורת ההכרה ובמטאפיזיקה שלו. קאנט, כזכור, טוען שהסיבתיות היא אחת מהקטגוריות שבאמצעותן אנו תופסים את העולם. יש לשים לב – קאנט לא טוען שהסיבתיות היא בהכרח חוק בעולם, אלא שלנו אין דרך לרכוש ידע על העולם אלא כממלא עקרון סיבתי. לכן, אפשר לדבר על האדם כ"דייר בשני עולמות". אחד הוא העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם התופעות"), והשני הוא העולם כשהוא-לעצמו. הידע שאנו רוכשים על העולם באמצעות הניסיון שייך לעולם הראשון, אך טענותינו בנוגע לידיעה אפריורית שייכת לעולם השני. תיאור זה של העולם כונה גם "שניות טראנסצנדנטלית", שכן הוא מניח דברים שנמצאים מעל להכרתנו הרגילה. ובסופו של דבר, מסכם קאנט, התבונה עצמה היא זו שמודעת לחופש פעולותיה. חופש הבחירה שייך לעולם כשהוא-לעצמו, והידע עליו לא תלוי בהתנסותנו. הסיבתיות היא עקרון של "עולם התופעות", אך העולם כשהוא-לעצמו מראה לנו, באופן אפריורי, כי אנו חופשיים. חופש הבחירה, או הרצון החופשי, אינו חלק מעולם התופעות, ולכן אין דרך לדבר עליו במדעי הטבע. ומעבר לכך, מדובר במשפט אפריורי, אשר לדעת קאנט אין דרך להוכיחו באמצעות הניסיון:

'הרי דבר שצריך לגזור מן הניסיון את ההוכחה לקיומו הוא בהכרח דבר שהנימוקים לאפשרותו תלויים בעקרונות אמפיריים. אולם תבונה טהורה שהיא גם מעשית, אי אפשר, לפי עצם מושגה, שתהיה תלויה באופן כזה בניסיון'.

התבונה כיוצרת קידמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק נוסף בהגותו של קאנט הוא השקפתו לגבי התבונה כיוצרת קידמה. קאנט טען כי התבונה היא מהות האדם ומונעת דעות קדומות. עיצוב הפוליטיקה והמשפט על דרך התבונה יביא, לפי קאנט, לפתרון בעיות האנושות. בהמשך הגותו מציג קאנט רעיון שורשי יותר - לדעת קאנט ישנו דפוס תבוני החבוי באנושות וצפוי להובילה אל עבר הקידמה. רעיון זה השפיע על רבים. שני פילוסופים גדולים לאחר תקופתו של קאנט, הגל וקרל מרקס השתמשו, כל אחד בדרכו, ברעיון זה (התבונה כיוצרת קידמה) במסגרת הפילוסופיה שלהם. השקפה זו ספגה במאה ה-20 ביקורת נוקבת בספר החברה הפתוחה ואויביה מאת קרל פופר. פופר, אשר זכה לראות ניסיונות להגשים את האידאולוגיה המרקסיסטית, ראה ברעיון זה סכנה לאנושות.

פילוסופיה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "לשלום הנצחי" קאנט מונה מספר תנאים שלדעתו נחוצים לסיום המלחמות וליצירת שלום בר קיימא. תנאים אלו כללו עולם שמורכב מרפובליקות חוקתיות. קאנט האמין כי ההיסטוריה האוניברסלית מובילה לעולם האולטימטיבי של מדינות רפובליקניות החיות בשלום, אך התאוריה שלו אינה פרגמטית. התהליך המתואר בספרו הוא יותר נטורליסטי מאשר רציונלסטי:

"הערובה לשלום מתמיד היא לא פחות מאשר האמן הגדול, הטבע. במנגנון הטבע אנו רואים כי מטרתה היא ליצור הרמוניה בין גברים, בניגוד לרצונם, ובאמת באמצעות מחלוקתם. מפני שאנו צריכים לעבוד על פי חוקים שאנחנו לא יודעים, אנחנו קוראים לזה "גורל". אבל, לאור עיצוביו ותכנוניו של הטבע בהיסטוריה האוניברסלית, אנו קוראים לזה "השגחה", שכן אנו מבחינים בחוכמה עמוקה של סיבה גבוהה יותר, הקובעת מראש את מהלך הטבע ומכוונת אותו אל המטרה הסופית האובייקטיבית של המין האנושי".[3]

אפשר לסכם את מחשבתו הפוליטית של קאנט כממשלה רפובליקנית וכארגון בינלאומי:

"במובן הקאנטיאני יותר, זוהי דוקטרינת מדינה המבוססת על החוק (בגרמנית: Rechtsstaat) ועל שלום נצחי. למעשה, בכל אחד מהניסוחים הללו, שני המונחים מבטאים אותו רעיון: חוקה לגלית, או שלום באמצעות חוק.

הפילוסופיה הפוליטית של קאנט, שהיא בעצם דוקטרינה משפטית, שוללת מעצם הגדרתה את ההתנגדות בין חינוך מוסרי לבין עולם התשוקות כיסודות אלטרנטיביים לחיים חברתיים, והמדינה מוגדרת כאיחוד של גברים על פי החוק. מדינה זו נובעת מחוקים א-פריוריים משום שהם נובעים מעצם מושג החוק. משטר אינו יכול להישפט על פי קריטריונים אחרים ולא לסייג לעצמו תפקידים אחרים, מאשר אלה הנקבעו לסדר כדין".

הוא התנגד לדמוקרטיה, שבזמנו פירושה היה דמוקרטיה ישירה, מתוך אמונה כי שלטון הרוב הוא איום על חירות הפרט. הוא הדגיש"

"... הדמוקרטיה היא, כביכול, בהכרח עריצות, משום שהיא קובעת כוח ביצועי שבו "כולם" מחליטים בעד או נגד מי שאינו מסכים איתם, כלומר "כולם", שאינם לגמרי "כולם" - מסכימים על צעד מסוים, והרי זהו סתירה של רצון הכללי עם עצמו ועם עקרון החירות".

בדומה לרוב ההוגים באותה עת, הוא הבחין בין שלוש צורות של ממשל: דמוקרטיה, אריסטוקרטיה ומונרכיה (עם "ממשלה מעורבת", המשלבת אלמנטים דמוקרטיים, אריסטוקרטיים ומונרכיים) כצורה האידיאלית ביותר של ממשלה.

אסתטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד החלקים בספרו של קאנט "ביקורת התבונה הטהורה" מכונה "האסתטיקה הטרנסצנדנטלית". השימוש במילה "אסתטיקה" אצל קאנט שונה מהשימוש הנהוג כיום, והמושג אסתטיקה אצל קאנט אינו קשור לאסתטיקה במובן המודרני של המילה (הוא אינו עוסק בשיפוטים הקשורים ליופי), אלא בתרומתה של החישה להכרה. חלק זה של הספר משלים את חלקו האחר, "הלוגיקה הטרנסצנדנטלית", העוסק בתרומתה של התבונה להכרה.

חיבורו המפורסם ביותר של עמנואל קאנט בנושא האסתטיקה במובן המודרני של המילה, כלומר העוסק בשיפוטים הקושרים ליופי, הוא "משפט הטעם הטהור", אשר נמצא בחלקו הראשון בספרו "ביקורת כח השיפוט", ובו קאנט מראה גישה אסתטית המכילה מתח בין סובייקטיביזם אסתטי לבין אובייקטיביזם אסתטי.

קאנט מדבר על היפה במושגים של "חוויה אסתטית". פירוש הדבר כי היפה הוא סובייקטיבי, הוא חוויה שנחווית על ידי סובייקט. היופי אינו נמצא באובייקט עליו מתבוננים אלא במתבוננים עצמם. הוא צורת הסתכלות אסתטית.

עם זאת, ההסתכלות על אותו אובייקט היא צורת הסתכלות "אובייקטיבית", ובעלת קריטריונים חיצוניים. בהתבוננות האסתטית על האובייקט צריך הסובייקט "להתעלם" מן הסובייקטיביות שלו, להסתכל על האובייקט "כפי שהוא", מבלי להוסיף לו אינטרסים או אסוציאציות אישיות מעולמו הפרטי ובכך לפגום בהסתכלות הטהורה.

קאנט, אם כן, מסביר בעזרת ארבעה היגדים כיצד מתאפשרת החוויה האסתטית, כיצד ניתן להסתכל על אובייקט ולשופטו כיפה. ההערות לאחר ההיגדים הם רק פרשנות אחת שלהם:

  1. יפה הוא שמעורר הפקת נחת ללא חפץ עניין. כלומר, כאשר הסובייקט מביט באובייקט היפה הוא חש תחושה של הנאה מסוימת. עם זאת, הנאה זו אינה הנאה של סיפוק אינטרסים אישיים. למשל, אדם אשר מסתכל על מכשיר חדש שהוא זקוק לו נהנה הנאה פונקציונלית מן ההסתכלות, הוא נהנה מהתועלת הפוטנציאלית של האובייקט. אלא שאינטרסים הם דברים סובייקטיביים, לכל אדם אינטרסים אחרים, ולכן לא ניתן להעריך יופי באופן אובייקטיבי עם שיפוט סובייקטיבי. הדבר תקף גם באובייקט אשר מרמז למשהו שמוכר לסובייקט - למשל תמונה של בנו. יש בהנאה שבהתבוננות בתמונה של קרוב משפחה משום סיפוק פרטי, שאינו קשור לשיפוט אובייקטיבי של יופי.
    על האובייקט, אם כן, להיות יפה רק משום שהוא יפה, ולא משום סיבה אחרת.
  2. יפה הוא שמוצא חן ללא מושג. כלומר, יפה הוא מה שלא ניתן להסביר מדוע הוא יפה. לא ניתן למצוא קריטריונים א-פריוריים לאובייקט היפה. למשל, לא ניתן לומר מראש כי כל מה שסימטרי וצבעוני הוא יפה, וכאשר נתקלים במשהו יפה לא ניתן לומר כי זה מפני שהוא מתאים לקריטריונים מסוימים.
  3. יפה הוא מה שיש לו צורה של תכליתיות, עד כמה שהיא נתפשת בו ללא דימוי של תכלית. כלומר, האובייקט נתפש כאילו עיצובו נעשה לאחר חישוב וסידור, כאילו "הכל נמצא במקום", אך אין הסובייקט יכול להסביר מדוע. למשל, בהתבוננות בעץ ניתן להרגיש כי מיקום העלים הוא הרמוני, כל עלה נמצא במקומו, אך איננו יכולים להגיד מדוע כל עלה נמצא במקום בו הוא נמצא, ומדוע דווקא סידור זה הוא יפה. (קאנט בתורתו האסתטית התייחס בעיקר לטבע כאובייקט המהווה חוויה אסתטית, ולא לאמנות).
  4. יפה הוא מה שמוכר ללא מושג, כמושא של הפקת נחת הכרחית. היפה הוא יפה מבלי שנוכל להסביר מדוע, הוא אינו מתאים לקריטריונים מסוימים. עם זאת, כאשר אנו מביטים באובייקט יפה אנו מרגישים כי הוא יפה באופן הכרחי, כלומר כאילו הוא יפה באופן בלתי נמנע ושזו תכונה בלתי נפרדת ממנו, וכל מי שיסתכל באובייקט יראה בהכרח את יופיו. עם זאת, כיוון שלא ניתן להכניס את היופי לקריטריונים, לא נוכל להסביר לסובייקט אחר מדוע אותו אובייקט הוא יפה. אם הוא לא יסכים איתנו, נוכל אמנם להתווכח אתו, אך ויכוח זה יהיה במידה מסוימת עקר, שכן לא נוכל לטעון בו טיעונים של ממש.

נאו–קאנטיאניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "נאו–קאנטיאניזם" מתייחס, כהכללה, להתחדשות מאוחרת (בעיקר מן המחצית השנייה של המאה ה-19) של אופן החשיבה הפילוסופי שהניח עמנואל קאנט במאה ה-18, בתחומה של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). ישנם זרמים שונים של נאו–קאנטיאניות, אך הסיסמה המקושרת עם מונח זה היא 'השיבה אל קאנט', מגמה פילוסופית בעיקר במרחב התרבות הגרמנית מאז מחצית המאה ה-19. אין זאת אומרת שכל נאו–קאנטיאני מסכים לחלוטין עם כלל עמדותיו של קאנט, אך חשובה כאן ההשפעה הישירה של קביעותיו, בדגש על ההבחנה בין מושאי ההכרה שלנו לבין העולם האמיתי או 'הדבר כשהוא לעצמו'. לצד השפעתו הישירה של קאנט על הוגים נאו–קאנטיאנים, ישנה גם סיכומה הביקורתי של משנת קאנט בידיו של שופנהאואר בשנת 1818 (בנספח לספרו: העולם כרצון וכייצוג). זה האחרון מותח ביקורת על התעלמותו של קאנט מיכולת ההכרה האינטואטיבית, כלומר גם ללא תיווכם של מושגים מופשטים. הוגים פוסט–קאנטיאנים נוספים השפיעו אף הם על השיבה הנאו–קאנטיאנית המאוחרת, למשל יעקב פרידריך פריס (Fries), יוהאן פרידריך הרבארט (Herbart).

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו של קאנט על המחשבה המערבית הייתה עמוקה. מעבר להשפעתו על הוגים מסוימים, שינה קאנט את המסגרת שבה נעשתה חקירה פילוסופית. הוא השלים שינוי פרדיגמה: פילוסופיה קטנה מאוד מתבטאת עתה בסגנון הפילוסופיה הקדם-קאנטית. שינוי זה מורכב מחידושים קרובים זה לזה, שהפכו לאקסיומטיים, בפילוסופיה עצמה ובמדעי החברה והרוח בכלל:

  • "המהפכה הקופרניקאית" שלו הציבה את תפקידו של הסובייקט האנושי או את ידיעתנו במרכז החקירה והניתוח על הידע שלנו, כך שאי אפשר להתפלסף על דברים כפי שהם עצמאיים מאיתנו או על איך הם עבורנו.
  • המצאתה של הפילוסופיה הביקורתית, כלומר, הרעיון של היכולת לגלות ולחקור באופן שיטתי את הגבולות האפשריים של יכולתנו לדעת (הכרה) באמצעות חשיבה פילוסופית.
  • יצירתו של המושג "תנאי אפשרות", כמו ברעיון "תנאי הניסיון האפשרי" - כלומר, דברים, ידע וצורות תודעה נשענים על תנאים מוקדמים שמאפשרים אותם, כדי להבין או להכיר אותם, עלינו להבין תחילה את התנאים האלה.
  • התאוריה כי ניסיון אובייקטיבי הוא פעיל או נבנה על ידי התפקוד של המוח האנושי.
  • תפיסתו את האוטונומיה המוסרית כמרכזית לאנושות.
  • קביעתו שיש להתייחס לבני אדם כאל תכלית ולא כאמצעים.
  • ספרו "לשלום הנצחי" השפיע על טענה מודרנית במדע המדינה וביחסים בינלאומיים, לפיה מדינות דמוקרטיות עם זכויות אדם אינן נלחמות זו בזו[4].

בין כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביקורת התבונה הטהורה, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, ‬מוסד ביאליק, תשי"ד 1954.
  • ביקורת התבונה המעשית, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, תשל"ג.
  • ביקורת כוח השיפוט, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ט 1969.
  • הדת בגבולות התבונה בלבד, תרגום: נתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, 1985.
  • הנחת יסוד למטפיזיקה של המדות, תרגום: מ. שפי, הוצאת מאגנס, תשמ"ד 1984.
  • הקדמות: לכל מיטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע, תרגום: אברהם יערי, הוצאת מאגנס, תשנ"ח 1998.
  • לשלום הנצחי: שרטוט פילוסופי, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, הוצאת מאגנס, תשל"ו 1976.
  • ריב הפקולטות, תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג, תשס"ז 2007.
  • ״ההתחלה המשוערת של ההיסטוריה האנושית״[5], תרגום: גדי גולדברג, תכלת, גיליון 32, 2008.
  • מהי נאורות? כתבים פוליטיים, תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג, 2009.
  • "על כישלונם של כל הניסיונות הפילוסופיים לתיאודיציה"[6], תרגום: גדי גולדברג, בתוך: אסף שגיב (עורך), חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.
  • "על רעיון האלוהים" ( תרגום: יפתח הלרמן-כרמל), מתוך הרצאות על פילוסופיה תאולוגית, 1817, דחק - כתב עת לספרות טובה ד', 2014.  
  • "על הוראת פילוסופיה" (תרגום: טל מאיר גלעדי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.  
  • "על הזכות-לכאורה לשקר מתוך אהבת אדם" (תרגום: ידי אורן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 30-29.
  2. ^ מתוך "לתולדות הדת והפילוסופיה באשכנז". תרגם מגרמנית ש. פרלמן. הוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק.
  3. ^ L. W. Beck, On History page 106, New York: Bobbs Merill, 1963
  4. ^ סטיבן פינקר, המלאכים הטובים של טבענו, פרקים 4, 5.
  5. ^ ההתחלה המשוערת של ההיסטוריה האנושית
  6. ^ על כישלונם של כל הניסיונות הפילוסופיים לתיאודיציה


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונה
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםהדוניזםהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה