תאוריית המצב היציב – הבדלי גרסאות
מ עיצוב |
מ בוט מוסיף: az:Stasionar Kainat nəzəriyyəsi |
||
| שורה 19: | שורה 19: | ||
[[en:Steady State theory]] |
[[en:Steady State theory]] |
||
[[ar:نظرية الحالة الثابتة]] |
[[ar:نظرية الحالة الثابتة]] |
||
[[az:Stasionar Kainat nəzəriyyəsi]] |
|||
[[bn:স্থিতাবস্থা তত্ত্ব]] |
[[bn:স্থিতাবস্থা তত্ত্ব]] |
||
[[ca:Teoria de l'estat estacionari]] |
[[ca:Teoria de l'estat estacionari]] |
||
גרסה מ־22:38, 25 ביוני 2010
מודל המצב היציב הוא מודל קוסמולוגי שפותח בשנת 1948 על ידי המדענים פרד הויל, הרמן בונדי ותומאס גולד כאלטרנטיבה למודל המפץ הגדול. הוא נוצר כתוצאה מתגליתו של אדווין האבל בדבר התפשטות היקום וחישובים שהוכיחו כי יקום סטטי אינו אפשרי למעשה.
מאחורי פיתוח המודל עמד הרצון לעקוף את הבעייתיות הנובעת מהתפישה שליקום הייתה ראשית, דבר שמעורר שאלות לוגיות, פילוסופיות רבות. למודל זה היו תומכים רבים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, אך לקראת סוף שנות השישים החלו המדענים לזנוח אותו.
חשיבותו של המודל היא בכך שניתן בקלות יחסית לוודא את נכונותו בניסוי, ומחקר רב באסטרופיזיקה נערך לשם כך. מחקר זה אושש ברובו את מודל המפץ הגדול.
לפי המודל, החומר מתפשט בחלל כל העת, אך בו בזמן מתהווה במקומו חומר אחר, כך שנוצרת יציבות מבחינת כמות החומר ופיזורו ביקום. לפי המודל נדרש "ייצור" של כמה מאות אטומי מימן בלבד בשנה בגלקסיה בגודל שביל החלב ולכן לא היה קשה לטעון כי יצירה מועטה שכזו לא נצפתה על ידי האסטרונומים.
מודל זה לא הצליח להסביר את שכיחותו הגבוהה יחסית של הדאוטריום (איזוטופ כבד של מימן) ביקום, שכן אין אף תהליך ידוע שמסוגל לייצר דאוטריום בשיעור מספיק כפי שנצפה ביקום (במודל המפץ הגדול נוצר כל הדאוטריום מיד לאחר המפץ, עוד בטרם נוצרו כוכבים).
ב-1965 נתגלתה קרינת הרקע הקוסמית, שנחזתה במודל המפץ הגדול. תגלית זו הפריכה בעיני קוסמולוגים רבים את מודל המצב היציב כליל. סטיבן הוקינג טען כי גילוי קרינת מיקרו זו הוא "המסמר האחרון בארון תאוריית המצב היציב".
