מערכת הבריאות באיטליה

מערכת הבריאות באיטליה היא מערכת בריאות ציבורית בעיקרה, המבוססת על כספי מיסים ותקצוב ממשלתי, כאשר לכל אזרח או תושב איטלקי מוענקת הזכות לכיסוי רפואי בסיסי, אולם ניתן להרחיב את הכיסוי על ידי רכישת ביטוח בריאות משלים פרטי.

המערכת הציבורית מנוהלת על בסיס חלוקה לשלושה מישורים - המישור הלאומי, המחוזי והמקומי, כאשר שירותי הבריאות בפועל ניתנים בידי יחידות הבריאות המקומיות. בראש המערכת, במישור הלאומי, עומד ארגון ה-SSN, שירות הבריאות הלאומי (Servizio Sanitario Nazionale), עליו מוטלת האחריות להבטיח לכל התושבים והאזרחים את הזכות לבריאות כפי שנקבע בחוקה האיטלקית.

בכל אחד ממחוזות איטליה קיים שירות בריאות מחוזי, שתפקידו לרכז את יחידות הבריאות המקומיות וכן לנהל ולממן את שירותי הבריאות הנמצאים בתחומי שיפוטו של המחוז. שירותי הבריאות המחוזיים נהנים מאוטונומיה בקביעת מבנה המאקרו של יחידות הבריאות המקומיות ובראשו של כל אחד מהם עומד מנכ"ל, שממונה בידי מושל המחוז.

המימון הציבורי של המערכת (באמצעות כספי מיסים) מהווה למעלה מ-75% מהמימון הכללי שלה, כאשר בשנת 2014, סך הוצאות שירותי הבריאות באיטליה עמד על 9.1% מהתמ"ג (מעט נמוך יותר מהממוצע במדינות ה-OECD שעמד על 9.3%).

בשנת 2000 דורגה מערכת הבריאות האיטלקית על ידי ארגון הבריאות העולמי כמערכת הבריאות השנייה הטובה ביותר^[1], כאשר לפי הארגון איטליה ממוקמת במקום השישי בין מדינות העולם במדינות עם תוחלת החיים הגבוהה ביותר.

בשנת 2020, על רקע התפרצות נגיף הקורונה באיטליה, קרסה מערכת הבריאות הציבורית כאשר בתי החולים בצפון המדינה (בעיקר במחוזות לומברדיה וונטו), לא יכלו להתמודד עם עומס החולים המאושפזים במחלקות טיפול נמרץ, דבר שהוביל למותם של מאות אנשים מדי יום ולאחוזי תמותה גבוהים מאוד באיטליה ביחס ליתר מדינות העולם.