הזכות לבריאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הזכות לבריאות היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבינלאומי. הזכות הוכרה לראשונה בסעיף כ"ה להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948. ארגון הבריאות העולמי אף הוא הכיר בזכות זו כזכות יסוד.

הזכות לבריאות מהווה שם כולל לאגד של זכויות הקשורות לבריאות האדם, ומלבד זכותו של אדם לקבלת טיפול רפואי היא כוללת, בין היתר, את הזכות לשמירה על פרטיותו של מטופל, את הזכות הגנה על אוטונומיית הרצון שלו, הזכות להיעדר אפליה בגישה לטיפול רפואי וכן היבטים נוספים המשפיעים על בריאות האדם כגון הסברה וגישה למידע בנושאי בריאות, גישה למזון ולמים ראויים לשתייה בתנאי תברואה הולמים, איכות סביבה שאינה פוגעת בבריאות האדם.

רקע להתפתחות הזכות לבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת המוצא לשיח העולמי על זכויות חברתיות, מקורה בהכרזה האוניברסלית לכל באי עולם מ-1948,[1] שאמנם לא הזכירה במפורש את הזכות לבריאות אך קבעה כי: ״כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לשם הבטחת בריאותם שלו ושל בני ביתו – לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי...". מספר שנים לאחר מכן, הונחה אבן היסוד בהכרת הזכות לבריאות במסגרת האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. סעיף 12 לאמנה זו קבע כי, מדינות המהוות צד לאמנה מכירות ב"זכות ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה"[2]. מדינות רבות אשררו אמנה זו, והיא מהווה בסיס נרחב בהכרה בזכות. יותר ממחצית ממדינות העולם מגנות על הזכות לבריאות באמצעות חוקה או חוקים.[3]

תוכן הזכות לבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לסווג את זכויות האדם כ"נגטיביות", העוסקות בתחומים שחובת הממשלה היא לא להתערב בהם או למנוע אותם, או "כפוזיטיביות", המחייבות מעורבות אקטיבית של הממשלה.[4]מרווין סוסר, אחד האקדמאיים המפורסמים בנושא הזכות לבריאות, טוען שהזכות לבריאות מהווה זכות מיוחדת ויש לבטאה כ"זכות פוזיטיבית" כחברה המחויבת לספק משאבים לכלל האוכלוסייה.

סוסר רואה בזכות לבריאות כמחולקת לארבע הוראות עיקריות:

1. גישה שוויונית לבריאות ולשירותים רפואיים.

2. מאמץ חברתי של "רצון טוב" לקידום שוויון בריאותי בין קבוצות חברתיות שוות.

3. מנגנון הערכה לפקח על ההפצה של בריאות וצרכים ספציפיים כולל שירותים ברחבי החברה.

4. מערכות סוציו- פוליטיות שוויוניות, המעניקות לכל הצדדים קול ייחודי בקידום וחופש ביטוי לקידום מערכת הבריאות.

סוסר מקפיד להזכיר שאמנם הגישה המינימלית מאפשרת גישה למשאבי הבריאות אך היא אינה מחייבת או מבטיחה מצב בריאותי הוגן לכל אדם עקב הבדלים ביולוגיים מובנים מהותיים בריאותיים. בהבחנה זו חשובה ובעצם עונה על מספר ביקורות על "הזכות לבריאות" הטוענות כי הזכות קובעת תקן בלתי אפשרי ושואפת למצב בריאותי אופטימלי מושלם, בעוד שבמציאות, מצב בריאותי הוא סובייקטיבי ומשתנה בין אדם ואדם ומחברה ולחברה.

לעומתו,[5]פול האנט טוען כי הזכות לבריאות כוללת בתוכה לא מעט זכויות נגטיביות כמו הזכות לקבל טיפול רפואי ללא הסכמה מרצון או הגנה מפני הפליה. עם זאת, האנט מודה כי קיימות גם זכויות פוזיטיביות הנופלות תחת הזכות כמו אחריות החברה להקדיש תשומת לב מיוחדת לצרכים בריאותיים של אוכלוסיות מוחלשות ופגיעות בריאותית, הכלול אף הוא בזכות לבריאות.

בספרות הישראלית, יש הטוענים שהזכות לבריאות היא ככזאת החולשת על[6]זכויות רבות באמנות הבינלאומיות מלבד סעיף 25 להצהרת זכויות האדם. טענה זו מעלה תפיסה בה כדי להבין את חוק זכויות החולה הישראלי, יש לבצע סקירה השוואתית על עקרונות שיש בהם עניין לנושא. לכך מצטרפות זכויות נוספות כמו: זכויות האישה, זכויות הילד, זכויות האסיר ואיסור ההפליה כזכויות המגנות ומכניסות תחתן את זכות הבריאות.

לעומתם, יש הטוענים כי יש לבצע חלוקה בין כלל הזכויות –[7]זכויות אדם אזרחיות וזכויות חברתיות-כלכליות. טענה זו אמנם מסכימה שהזכות לבריאות חולשת על זכויות רבות אך היא מסווגת אותה כ"זכות חברתית". בשל אופי הזכויות החברתיות (נתפסות כפוזיטיביות) יש הטוענים שהזכויות אינן שפיטות שכן קובעות אמת מידה עמומה למטרות שאינן ניתנות להשגה מבחינה מעשית כך שקשה להגדיר מהי הפרת חובה. לטענתם, לשם כך יש צורך בתפיסה ברורה של מרכיבי הזכות וחובת המדינה ויש לאסוף מידע רלוונטי שיכלול התפלגות על פי גיל, מין ועוד ובכך לאפשר גם לזכות זו להיות שפיטה.

ישנו קושי בניסיון ליצוק תוכן בזכות לבריאות, שכן לא ברור מה היקפה. ספרות ענפה ניסתה להתמודד עם השאלה של היקף הזכות, מצד אחד, וחובת המדינה, מצד אחר. ניתן להטיל על המדינה חובות מרביות בשני ההיבטים של הזכות: חובה להבטיח תנאים שיבטיחו בצורה מרבית את בריאותם של אזרחיה ותושביה, וחובה להבטיח לכולם את המירב האיכותי והכמותי של טיפול רפואי נדרש. אלא, שתפיסה מקסימליסטית כזו של הזכות לבריאות נתקלת בקושי לנוכח המשאבים המוגבלים של המדינה. שכן, גם כאשר נדרוש מהמדינה לממש השקעה ניכרת בבריאות באופן שתגשים את שני ההיבטים של הזכות ותעמוד בדרישה של "הרמה הגבוהה ביותר הניתנת להשגה" (כקבוע בסעיף 12 לאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות), השקעה כזו יכולה להיות אינסופית, והרי שלא נרצה לדרוש מהמדינה שתשקיע את כל משאביה אך ורק בבריאות[2].

לעניין זה יפים דבריה של נשיאת בית המשפט השופטת ביניש בפרשת לוזון: ״כאשר מדובר בטיפול תרופתי שעשוי ברמת היתכנות כזאת או אחרת להציל חיים, להאריכם או לשפר את איכות חייו של החולה, יש ליתן משקל משמעותי לערכי קדושת החיים, שלמות הגוף והנפש וכבוד האדם... מאידך גיסא, הזכות לשירותי בריאות ציבוריים, משמעותה הטלת חובת עשה על המדינה שעיקרה אחריות למימון ציבורי של טיפולים רפואיים- תרופתיים. מטבע הדברים, סוגיית היקפה החוקתי של הזכות האמורה כרוכה בשאלות חלוקתיות כלליות, הנגזרות מאופי המשטר הכלכלי- סוציאלי הנוהג בחברה, וכן מהיקף משאביה הציבוריים של המדינה...״.[8]

הזכות לבריאות במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 אישרה מדינת ישראל את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בה נאמר כי "מדינות שהנן צד באמנה זו מכירות בזכות הכל ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה". ישראל היא צד לאמנה זו ומחויבת למלא אחר הוראותיה.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיונות להעביר את חוק יסוד: זכויות חברתיות, אשר כללו בתוכם את הזכות לבריאות, העלו חרס, וכך הזכות לא זכתה לעיגון כזכות חוקתית בישראל. בהיעדר עיגון עצמאי לזכות החוקית של הזכות לבריאות, התומכים בזכות זו שאפו לעגנה כחלק מהזכות לכבוד האדם וחירותו או כחלקמהזכות לחיים, משום שהקניית מעמד חזק תאפשר להגביל את הרשות המחוקקת והמבצעת בקביעת הסדרים הפוגעים בזכות, ותאפשר ביקורת שיפוטית. הזכות החוקית לבריאות בישראל מעוגנת בסעיף 3(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994 הקובע כי "כל תושב זכאי לשירותי בריאות לפי חוק זה, אלא אם כן הוא זכאי להם מכוח חיקוק אחר". בנוסף, בסעיף 3(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 נקבע: "כל הנזקק לטיפול רפואי, זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנהוגים מעת לעת במערכת הבריאות בישראל"[8].

בישראל קיימים מנגנונים שונים המספקים לציבור את היכולת לסבסד טיפולים יקרים, ובכך להנגיש את הטיפול לכלל האוכלוסייה. דוגמאות לכך, באות לידי ביטוי בחוק בריאות ממלכתי, המטיל על קופות החולים את האחריות למתן מלוא שירותי הבריאות. על פי החוק, סל הבריאות כולל בתוכו את רשימת השירותים הרפואיים והתרופות הניתנים במימון המדינה; וכן מס הבריאות, המהווה חלק ממימון שירותי הבריאות בידי המדינה והינו מס חובה.[9]

פסיקה מרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי המשפט בישראל נוקטים במספר גישות ביחס לשאלת היקף הזכות לבריאות: חלקם מפנים לזכות החוקתית לחיים, חלקם מצביעים על הזכות לבריאות כזכות חברתית וחלקם מפנים לזכויות המעוגנות בחוקים שונים כמו חוק זכויות החולה כאמור. בתי המשפט מפלסים את דרכם בין גישות אלו לצד החלטות משרד הבריאות וקופות החולים וכן נתמכים בערכים נוספים: כמו שוויון בגישה לטיפול רפואי.[8] הפסיקה המובילה של בית המשפט, הנוגעת במעמד החוקתי של הזכות, נקבעה בפרשת לוזון, בו קבעה השופטת ביניש כי: "הזכות לבריאות מהווה שם כולל לאגד של זכויות הקשורות לבריאות האדם, אשר חלקן נהנות ממעמד חוקתי בשיטתנו המשפטית... כן כוללת הזכות לבריאות את הזכות להיעדר אפליה בגישה לטיפול רפואי."[10]

כמו כן, בעניין קו לעובד נאמר כי: "מעמדה החוקתי של הזכות לבריאות טרם לובן בפסיקה עד תומו. עם זאת, ניתן לומר כי קבלת שירותי בריאות חיוניים ברמה הבסיסית ביותר הנדרשים להגנת החיים והבריאות, היא נגזרת של הזכות לכבוד האדם באשר הוא אדם, ושל הזכות לחיים ולשלמות הגוף המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ס׳ 2 ו- 4 לחוק)... בנוסף, אפליה בהספקת שירותי בריאות עלולה לעלות לכדי פגיעה חוקתית בזכות לשוויון.״.[11] עם זאת, ניתן להבחין כי בתי המשפט נרתעים מלקבוע בצורה ברורה מהם אותם ״שירותי בריאות חיוניים ובסיסיים״ המהווים זכות חוקתית. בפסיקות אחרות של בית המשפט העליון נאמר כי: ״ניתן להסכים שהיבטים מסוימים של מוסד ביטוח הבריאות הממלכתי מוגנים בגדר הזכות לכבוד האדם, וכי אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע...".[12]

ההכרה המוגבלת בזכות לבריאות כזכות חוקתית על חוקית איננה מלמדת על שלילת מעמד הזכות כזכות יסוד במשפט הישראלי, שכן במשפט החוקתי הישראלי ישנה מסורת ארוכת שנים של הכרה הזכויות שאינן ״כתובות על ספר״. כמו כן, גם לפי ההשקפה הרואה בזכות לבריאות זכות שאינה כלולה, מעבר לרמת המינימום, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן להכיר בה כזכות יסוד הלכתית, וכאמור יש להכירה גם לנוכח מעמדה במשפט הבין לאומי: הן לנוכח היותה חלקמהמשפט המנהגי שנקלט באופן אוטומטי במשפט הפנימי, והן לנוכח מעמדה המרכזי, הנובע מהמשפט הבינלאומי ההסכמי. מקור העיגון לזכות לבריאות בישראל, נמצא כאמור בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, אשר מסדיר את נושא מתן שירותי הבריאות ומושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית, ומתוך תפיסה של זכאות אוניברסלית לזכות.[2]

מנגנונים למימוש הזכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למימוש הזכות לבריאות פועל בישראל משרד הבריאות, המפקח על מערכת הבריאות בישראל. במסגרת משרד הבריאות פועלת, בין השאר רשת של בתי חולים. רשת בתי חולים פועלת גם במסגרת שירותי בריאות כללית, וכן פועלים בתי חולים נוספים. שירותי בריאות בקהילה ניתנים באמצעות ארבע קופות חולים.

בישראל פועלים כמה ארגונים שמטרתם קידום הזכות לבריאות, ובהם רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות החולה בישראל, בין היתר באמצעות פעילות לובי בכנסת ובמשרדי הממשלה. גם ארגונים הפועלים לקידום כל קשת זכויות האדם (כדוגמת האגודה לזכויות האזרח) וארגונים חברתיים (כדוגמת עמותת ידיד), עוסקים לא מעט במאבקים ציבוריים בנושא.

הזכות לבריאות במשפט הבין לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לבריאות היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבינלאומי. מטרת הזכות היא להבטיח סטנדרט המינימאלי של בריאות לכל אדם. הזכות הינה חברתית, כלכלית ותרבותית ומאחדת זכויות נוספות הקשורות למטופל ולמצבו הבריאותי כגון: הזכות להגנה, הזכות לשמירה על פרטיות ואוטונומיית הרצון האישי, הזכות להיעדר אפליה בגישה לטיפול רפואי וכן חופש גישה למידע והסברה בנושאי בריאות ותברואה הולמת. קיים ויכוח על פרשנותה ויישומה של הזכות לבריאות בשל שיקולי הגדרת הבריאות, מהי זכאות מינימלית שתחשב מקיפה ומהן המוסדות שאחראיים להבטחת קיום הזכות.

התפתחות זכות הבריאות במשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת ארגון הבריאות העולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 הגדירה החוקה של[13]ארגון הבריאות העולמי (WHO) את המושג 'בריאות' כך: "מצב של שלמות גופנית, נפשית וחברתית מוחלטת ולא רק היעדר מחלה או חולשה". החוקה מגדירה את הזכות לבריאות באופן רחב – "הנאה מרמת הבריאות הגבוהה ביותר שניתן להשיג". החוקה מגדירה עקרונות בסיס לתחומי בריאות נוספים כגון: הפצה שוויונית של הידע הרפואי, זכות לבריאות הילד והגדרת חובות חברתיות על מדינה לאכיפת והבטחת בריאות נאותה לאזרחים. חוקת ארגון הבריאות העולמי הינה[14]הפעם הפורמלית הראשונה בה קיימת התייחסות לזכות הבריאות כזכות במשפט הבינלאומי.

ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 25[15]בהצהרה האוניברסלית של זכויות האדם של האומות המאוחדות, בשנת 1948, נרשם: "לכל אחד קיימת הזכות לחיות בסטנדרט ראוי של בריאות ואורח חיים נאות לו ולמשפחתו, כולל אוכל, לבוש, מגורים, מענה רפואי ושירות סוציאלי נחוץ". ההצהרה מעניקה התאמות ביטחון נוספות במקרי הידרדרות פיזית או נכות ומעניקה התייחסות מיוחדת בדבר טיפול באימהות ובילדים. ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם היא ההכרזה הראשונה בדבר זכויות אדם בסיסיות לכל באי העולם והשנייה שהוזכרה באופן בינלאומי הזכות לבריאות. זכויות אלו מטילות אחריות הקובעת מהו הסטנדרט הבסיסי לו כל אדם זכאי. הזכות לבריאות חורגת מעבר להענקת שירותי בריאות חיוניים ומשתרעת אף על מעטפת הבריאות כגון: חינוך נאות, דיור, מזון ועוד.

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לבריאות מוגדרת על ידי האו"ם גם בסעיף 12[16]לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR) משנת 1966 הקובעת שמדינות שהן צד לאמנה זו מכירות בזכותו של כל אדם להנאה מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שניתן להשיג. הצעדים שינקטו על ידי המדינות שהן צד לאמנה במטרה להגיע למימוש המלא של הזכות יכללו הדברים ההכרחיים לשם: הפחתת שיעור לידות מיתה; תמותת תינוקות ושמירה על התפתחות תקינה של הילד; שיפור היגיינה סביבתית ותעשייתית בכל היבטיו; יצירת תנאים שיבטיחו את מלוא תשומת הלב הרפואית והענקת טיפול ראוי; בקרה וטיפול של מחלות אנדמיות, אפידמיות, תעסוקתיות ועוד.

הקשר לאמנה בדבר העלמת כל צורות האפליה נגד נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 12 לאמנת האומות המאוחדות משנת 1979 בדבר[17]העלמת כל צורות האפליה נגד נשים מגדיר את ההגנה המוענקת לנשים מפני אפליה מגדרית בעת קבלת שירותי בריאות וזכאות נשים להוראות בריאות ספציפיות הקשורות למגדר. הנוסח המלא של סעיף 12 אומר: "המדינות שהן צד באמנה ינקטו בכל האמצעים המתאימים לחיסול האפליה נגד נשים בתחום הבריאות להבטחת, על בסיס שוויון בין גברים ונשים, גישה לשירותי בריאות, לרבות אלה הקשורים לתכנון המשפחה". המדינות שהן צד לאמנה יבטיחו לנשים שירותים מתאימים בקשר להריון, אחרי תקופת הלידה. האמנה מחייבת את המדינות החברות במתן שירותים רפואיים בחינם במידת הצורך. המדינות החברות אף מתחייבות לדאוג לתזונה הולמת במהלך ההיריון וכן במהלך תקופת ההנקה.

הקשר לאמנה בדבר זכויות הילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הזכות לבריאות ניתן לראות במספר מקרים וסעיפים ב[18]אמנת זכויות הילד משנת 1989. סעיף 17 לאמנה מדבר על זכות הילד לשקיפות מידע הנוגע לבריאותו הגופנית והנפשית. סעיף 23 ממשיך לעסוק בזכות לבריאות ומתייחס לזכויותיהם של ילדים נכים וכולל שירותי בריאות שיקום ומניעה. סעיף 24 מהווה הסעיף המרכזי המתאר בפירוט את נושא בריאות הילד וקובע שהצדדים מכירים בזכות הילד להנאה מרמת הבריאות הגבוהה ביותר שניתן להשיג ולמתקנים לטיפול במחלות ובשיקום הבריאות להבטחה שלא יהיו ילדים שנשללת מהם הזכות לשירותי בריאות. האמנה מונה צעדים ליישום הוראה זו: הפחתת תמותת תינוקות וילדים; מתן טיפול רפואי לכל ילד בדגש על פיתוח שירותי בריאות ראשוניים; הבטחת טיפול הולם לפני ואחרי לידה עבור אימהות; היאבקות במחלות ובתת תזונה לרבות במסגרת הטיפול הראשוני; פיתוח טיפול מניעתי, הדרכה להורים ולתכנון המשפחה ועוד. ההתייחסות לזכות לבריאות הופכת[19]ממושג למהות.

ביקורת על הזכות לבריאות במשפט הבינלאומי ועל היקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

[20]פיליפ בארלו כתב כי טיפול רפואי אינו צריך להיחשב "זכות אדם'" בשל הקושי בהגדרתו ובהגדרת מהו ה'היקף המינימלי' תחת הזכות ההגדרתית. בנוסף, בארלו טוען כי זכויות בכללותן מטילות חובות על מנת להגן ולהבטיח אותן. במקרה של 'הזכות לבריאות' קשה להבין מי מחויב באחריות חברתית כלפי הזכות. לבסוף טוען בארלו כי לזכויות האדם בכלל בסיס פילוסופי שמאז ומעולם היה רעוע. אמנם רוב האנשים רואים יתרון בזכויות אזרחיות או פוליטיות אך קשה למצוא בסיס תועלתני ורציונלי לציפייה לטיפול רפואי באותה הדרך.

לביקורתו של בראלו מצטרף[21]ג'ון ברקלי אשר מוסיף לטענותיו ביקורת נוספת: הזכות לבריאות אינה מקיפה באופן מוחלט ואינה מציגה בצורה ראויה את האחריות האישית שחב כל אדם כלפי בריאותו האישית ושמירה עליה בחיפוש אחר אורח חיים בריא. בשל כך לטענתו, יש לתקן את היקף הזכות כדי שיישום הזכות לבריאות יהיה אפקטיבי. ביקורת נוספת נשמעת על ידי[22]אימרי ג'. פי. לופאלר הטוען כי הזכות כלל אינה ישימה. לטענתו, זכות שכזו מטילה עומס כספי ולוגיסטי שאינו בר השגה. לאורך הביקורת מתייחס לופאלר אף לכך שקיימים אילוצים משאבים שהופכים את הזכות להאריך חיי אדם ללא הגבלת זמן לפעולה לא מציאותית מה שגורם לכך שאנשים חיים עד גילאים מופלגים וחייהם יקרים ונופלים על כלל הציבור. בביקורתו אף שואל האם הפכנו את הרצון להיות צעירים לנצח לזכות אדם? לואפלר מציע תחליף – אם המטרה היא שיפור בריאות האוכלוסייה, יש לפנות אליה באמצעות מדיניות חברתית- כלכלית ולא זכות פורמלית לבריאות שכן דרך זו הינה שגויה.

הזכות לבריאות בראי המשפט המשווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לבריאות והדילמה שהיא מעלה בעולם של משאבים מוגבלים, מביאות לריבוי מקרים אשר מובאים לבתי המשפט המדינתיים. השאלות שמגיעות לפתח בתי המשפט בישראל נדונות גם במדינות אחרות. קשה לומר שהפסיקה במדינות אלה מציעה תמונה ברורה של מהי הזכות לבריאות, אך בפיתוח המחשבה על הזכות חשוב בוודאי לראות מה היו השיקולים שנשקלו בבתי המשפט ברחבי העולם שדנו בנושאים אלה, ולהכיר בכך שהשאלות שהפסיקה הישראלית עוסקת בהן נדונות במדינות רבות בעולם, לעיתים קרובות כשאלות חוקתיות בהקשר של זכויות אדם.

כך למשל, באיטליה, סעיף 32 לחוקה קובע כי, על הרפובליקה להגן על הבריאות כעל זכות יסודית של הפרט וכעל אינטרס של הקולקטיב, ומובטח טיפול רפואי חינם לעניים. כמו כן, בדרום אפריקה, סעיף 27 לחוקה קובע כי, לכל אחד הזכות לנגישות לשירותי הבריאות, וכי על המדינה לנקוט בצעדים, במסגרת המשאבים העומדים לרשותה, ליישומה הפרוגרסיבי של הזכות[2]. בדומה לכך, בית המשפט האירופי לזכויות אדם ציין בעניין קפריסין נ' טורקיה כי באופן עקרוני סעיף 2 באמנה האירופית לזכויות אדם יכול לחול גם על תחום שירותי הבריאות,[23] וכי תיתכן הפרה של הזכות לחיים, מקום שהמדינה מסכנת את חייו של אדם על ידי מניעת טיפול רפואי הפתוח לציבור הרחב. אולם, בית המשפט הותיר ב״צריך עיון״ את השאלה: באיזו מידה הזכות לחיים מטילה חובה לקיים סטנדרט מינימלי של שירותי בריאות. המשפט ההשוואתי מלמד אותנו, כי מדינות רבות בעולם, בדומה לישראל, לא ממהרות לעגן בצורה חד משמעית את הזכות לבריאות, ומוצאות את הדרכים לספק את השירותים לאזרחים בצורות שונות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אייל גרוס, בריאות בישראל: בין זכות למצרך, בתוך הספר "זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל", בעריכת יורם רבין ויובל שני 437-531 (הוצאת רמות, 2004).
  • יניב רוזנאי והלל סומר ""אם כל הזכויות": הזכות החוקתית לחיים" משפט ועסקים יט 537, 598 (2016)
  • גיא זיידמן וארז שחם "סימפוזיון: הרפואה בניתוח משפטי" משפט ועסקים ו 9 23–30 (2007)
  • כרמל שלו בריאות, משפט וזכויות אדם (2003)

ורית גולן, "הזכות להורות כנגזרת מן הזכות לבריאות" אוניברסיטת בר-אילן, 2015.

  • יואל לוי, "הזכות לטיפול רפואי", בטאון חיל הרפואה, 1984
  • ד"ר מורן אפשטיין, "הבריאות כבר אינה אחת מזכויות אדם" הירחון לחשיבה ניהולית, 2001
  • עו"ד גיא אורטל, "זכויות החולה במערכת הבריאות ובקופות החולים", מסר לעניין, 2005
  • Gray, JA Muir, "Evidence- based healthcare", Churchill Livingstone 1997

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.un.org/en/universal-declaration-human-rights/
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 אייל גרוס "בריאות בישראל: בין זכות למצרך "זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל" 437 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004).
  3. ^ Rights to Health, Public Health and Medical Care: The Status of Health Protections in 191 Countries, 8 GLOBAL PUB. HEALTH 639 (2013)
  4. ^ Susser, Mervyn (Mar 1993). "Health as a human right: an epidemiologist's perspective on the Public Health". American Journal of Public Health, 83 (3), 418-426. http://ajph.aphapublications.org/doi/pdfplus/10.2105/AJPH.83.3.418
  5. ^ Hunt, Paul (Mar 2006). "The Human Right to the Highest Attainable Standard of Health health: new Opportunities and Challenges". Transactions of the Royal Society of Tropical Medicine and Hygiene. 100: 603-607. http://www.antoniocasella.eu/salute/HUNT_2006.pdf
  6. ^ אמנון כרמי "זכות האדם לבריאות – אספקלריה בינלאומית". רפואה ומשפט, 113-115 (1997). https://www-nevo-co-il.ezprimo1.idc.ac.il/books/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%20%D7%A2%D7%AA/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%20%D7%A2%D7%AA/%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%90%D7%94%20%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F%20%D7%9E%D7%A1'%2017/refua-umishpat-17-113.pdf
  7. ^ כרמל שלו "זכויות בריאות" דילמות באתיקה רפואית (קבץ) 37 (רפאל כהן-אלמגור עורך 2002). http://www.kotar.co.il.ezprimo1.idc.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=93791909&sSelectedTab=tdBookInfo%20-%201.undefined.3.fitwidth#39.895.8.fitwidth
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 עניין לוזון, פס׳ 10 לפסק דינה של הנשיאה ביניש.
  9. ^ ס' 3 (ב) ו-(ג) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.
  10. ^ בג"ץ 05/3071 לוזון נ' ממשלת ישראל פ"ד סג(1) 1, פס' 9 לפסקה דינה של הנשיאה ביניש (2008).
  11. ^ בג"ץ 06/1105 קו לעובד נ' שר הרווחה, פס' 59 לפסק דינה של השופטת ארבל (פורסם בנבו,  22.6.2014).
  12. ^ יניב רוזנאי והלל סומר ""אם כל הזכויות": הזכות החוקתית לחיים" משפט ועסקים יט 537, 603 (2016)
  13. ^ World Health Organization. Geneva: World Health Organization. 1948. http://apps.who.int/iris/bitstream/10665/121457/1/em_rc42_cwho_en.pdf
  14. ^ Yamin, Alicia Ely (July 2005). "The Right to Health Under International Law and its Relevance To The United States". American Journal of Public Health, 95 (7), 1156-1161. http://ajph.aphapublications.org/doi/full/10.2105/AJPH.2004.055111
  15. ^ ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, 1948, סעיף 25. http://www.verklaringwarenatuur.org/Downloads_files/Universal%20Declaration%20of%20Human%20Rights.pdf
  16. ^ אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, כ"א 31, 8 (נפתחה לחתימה ב-1966). http://www.refworld.org/docid/3ae6b36c0.html
  17. ^ אמנה בדבר ביטול כל צורות האפליה נגד נשים, כ"א 3 סעיף 12 (נפתחה לחתימה ב-1979) (אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991). https://www.files.ethz.ch/isn/125360/8009_UN_Convention_Discrimination_Women.pdf
  18. ^ אמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 31 סעיף 17, 23, 24 (נפתחה לחתימה ב-1989) (אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991). http://digitalcommons.ilr.cornell.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1007&context=child
  19. ^ ליבנה עירית "זכות הילדים לבריאותם" אאוריקה 22-26 (1999) https://www.matar.tau.ac.il/wp-content/uploads/2015/02/newspaper09-docs08.pdf
  20. ^ Barlow, Philip (31 Jul 1999). "Health Care Is Not a Human Right". BMJ: British Medical Journal, 319(7205), 321. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1126951/
  21. ^ Berkeley, John (4 Aug 1999). "Health Care Is Not a Human Right". British Medical Journal, 319 (7205), 321. http://www.bmj.com/rapid-response/2011/10/28/health-care-not-human-right
  22. ^ Loefler, Imri J. P. (26 Jun 1999). “Health Care Is a Human Right” Is a Meaningless and Devastating Manifesto. BMJ: British Medical Journal, 318 (7200), 1766. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1116108/
  23. ^ יניב רוזנאי והלל סומר ""אם כל הזכויות": הזכות החוקתית לחיים" משפט ועסקים יט 537, 605 (2016)