רעיית יתר
רעיית יתר היא מצב בו צמחים נחשפים לרעייה אינטנסיבית למשך זמן ארוך, בו לא מספיקה הצמחייה להשתקם. התופעה יכולה להיגרם כתוצאה מגידול משמעותי של אוכלוסיית חיות בר באזור או כתוצאה מרעייה של חיות משק ללא תכנון, דהיינו ללא חלוקה שווה בין אזורי המרעה, או בזמן שאינו מתואם עם מחזור הצמיחה של העשב.[דרוש מקור]
הטענות כי רעיית יתר מובילה לצמצום יעילות הקרקע ופריונה ולצמצום מגוון הצומח בה עתיקות יומין[1]. טענות נוספות הן כי היא תורמת למדבור ולסחיפת קרקע משום ששורשי הצמחים אינם מחזיקים את הקרקע והבהמות הרבות מהדקות אותה, תהליך הגורם למי נגר מוגברים. כתוצאה מצמצום ספיגת משקעים בקרקע, מאגר הפחמן והחנקן בקרקע יורד והיא נעשית פורייה פחות. נטען גם שהיא מסייעת להתפתחות מינים פולשים של צמחים.
רעיית יתר מובאת כדוגמה העיקרית של הטרגדיה של נחלת הכלל.[2] פתרונות שהוצעו לרעיית יתר הם ויסות ותכנון הרעייה. התכנון יכול להיאכף על ידי חלוקה וגידור אזורים שונים שיאפשרו לצומח בהם לגדול. שיטות חקלאות בת קיימא כגון פרמקלצ'ר נותנות אף הן מענה לתופעה.
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניסיון לצמצם את רעיית היתר נחקק בשנת 1950 ה"חוק להגנת הצומח (נזקי עזים)". החוק הגביל את מספר העזים הרועות בשטח קרקע נתון ובפרט באזורים מיוערים.[3]
עם זאת, בשנות ה-90 טענו חוקרים שהחוק היה טעות היסטורית ושהבעיה בישראל היא מחסור ברעיה ולא רעיית יתר.[1]. סיכום של מחקרי רעייה בישראל הראה שאין בישראל רעיית יתר, ושרעייה הכרחית לשמירה על מגוון ביולוגי בישראל.[4]
