תנועת ההתעוררות העיראקית
 | |
| תקופת הפעילות | 2005–2013 (כ־8 שנים) |
|---|---|
| קבוצות אתניות | סונים |
| אזורי פעילות | בגדאד, אל-אנבאר |
| מדינה |
עיראק  |
| חברים | למעלה מ-100,000 |
| בעלי ברית |
 עיראק |
| מתנגדים |
 אל-קאעידה בעיראק |
|
www | |
  | |
תנועת ההתעוררות העיראקית (בערבית: الصحوة; תעתיק מדויק: אלצחוה) או בני עיראק (בערבית: أبناء العراق; תעתיק מדויק: אבנאא אל-עראק) הייתה תנועת גג של מיליציות שבטיות סוניות שהוקמה בשנת 2005 במחוז אל-אנבאר שבמערב עיראק במטרה לשמור על היציבות ולצמצם את האלימות בקהילות בזמן מלחמת עיראק. עם התפתחותה, התנועה גם מילאה תפקיד חשוב בחיסולו של ארגון אל-קאעדה הסוני תוך שיתוף פעולה תקדימי מסוגו עם ארצות הברית ועם הממשלה העיראקית בה הייתה דומיננטיות שיעית. תנועת ההתעוררות פעלה בין השנים 2005–2013 לערך והצליחה, לצד גורמים נוספים, להפחית באופן משמעותי את האלימות במקומות בהן פעלה.[1]
התפתחות היסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2003 פלשה ארצות הברית לעיראק והביאה להפלת משטרו הסוני של סדאם חוסין. נפילת המשטר יצרה ואקום פוליטי שהביא בתורו להקמת ממשלת רוב שיעית, זאת לאחר שנים בהן הייתה נתונה עיראק תחת שלטון מפלגת הבעת' הסוני. הפלישה האמריקאית יחד עם הכאוס הפוליטי הובילו למלחמת אזרחים שהתאפיינה בהתפרצות מתחים עדתיים בין השיעים והסונים, בעוינות של הסונים כלפי ממשלת הרוב השיעית ובדחיקתם של הסונים לשוליים.
בתוך כך, בשנת 2005 הוקמה תנועת ההתעוררות על ידי קבוצה של שבטים סונים חמושים במחוז אל-אנבאר שבמערב עיראק כדי לצמצם את האלימות הגואה בתוך הקהילות המקומיות ולהילחם בסכסוך העדתי שהחריב את עיראק מבפנים. התנועה הלכה וגדלה מבחינה מספרית באופן די מהיר, ובשיאה הגיעה ללמעלה מ-100,000 פעילים.[2] בראשית הדרך, ובאופן טבעי למדי, תנועת ההתעוררות שיתפה פעולה עם ארגון אל-קאעדה הסוני שעמו חלקה תסכול מהמצב הפוליטי-חברתי-כלכלי בעיראק, ונלחמה יחד איתו באמריקאים ובממשלה העיראקית שברובה הייתה שיעית. עם זאת, בהמשך, התנועה שאפה להתנתק מאל-קאעדה, ובאופן תקדימי לצאת לכאורה נגד אחיהם הסונים, ממספר סיבות: ראשית, האידאולוגיה האלימה של אל-קאעדה לא עלתה בקנה אחד עם האינטרסים של התנועה, ששאפה לקיים חיים יציבים נטולי אלימות.[3] שנית, עם כניסתו של אל-קאעדה למחוז אל-אנבאר, הוא החל להשתלט על הפעילות הכלכלית המקומית וגזל ממנהיגי השבטים את מקורות ההכנסה שלהם, זאת לצד קריאת תיגר פוליטית על מנהיגותם. בשל כך, השבטים הסונים החליטו לשנות את מדיניותם וחברו לכוחות האמריקאיים באזור, שסיפקו להם נשק והכשרה, והחלו להילחם יחד עמם באל-קאעדה.[4]
מכאן ניתן לומר שתנועת ההתעוררות העיראקית הוקמה ממספר מניעים מרכזיים: בתחילה, הוקמה כמיליציה שמטרתה לספק ביטחון לקהילות השבטיות ולהילחם בסכסוך העדתי שגבה קורבנות רבים באותם ימים. בהמשך, התרחבה לכדי תנועה חמושה של ממש כדי להילחם באל-קאעדה שהיווה בעיניה גורם מרכזי לאלימות הגואה וגורם פוליטי מאיים.[5]
שיתוף פעולה תקדימי עם ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם שינוי המדיניות של התנועה וחבירתה לכוחות האמריקאיים, ארצות הברית החלה לספק לתנועה כסף, אימונים ואף נשק,[6] בטענה כי לשני הצדדים ישנם אינטרסים משותפים בדמות הפחתת האלימות בעיראק והצלתה מפני אל-קאעדה. שיתוף הפעולה התקדימי בין המיליציה הסונית והאמריקאים הלך והעמיק, ושיאו הגיע במבצע "The Surge" (אנ') של צבא ארצות הברית נגד אל-קאעדה, שבמסגרתו שיגרה ארצות הברית בשנת 2007 עשרות אלפי חיילים נוספים לעיראק כדי לסייע במאמץ המלחמתי. בנאום לאומה שנשא נשיא ארצות הברית בוש, הוא תיאר את מטרת המבצע כך: "לסייע לעיראקים לאבטח את שכונותיהם, להגן על האוכלוסייה המקומית ולהבטיח שהכוחות העיראקים יוכלו לשמר את הביטחון".[7]
הכוחות האמריקאיים השכילו להבין שסיכויי הצלחתם יגדלו אם יעבדו בשיתוף פעולה עם הסונים המקומיים ועם הממשלה העיראקית נגד אל-קאעדה, שכן בכך גם יצמצמו את כמות מתנגדיהם.[2] בתוך כך, ארצות הברית מימנה מיליציות מקומיות ותמכה בהן, ובכלל זאת גם בחברי תנועת ההתעוררות העיראקית, על מנת שיסייעו לה במלחמה נגד אל-קאעדה.[8] הצלחת שיתוף הפעולה הניסיוני עם תנועת ההתעוררות במחוז אל-אנבאר הביאה למוטיבציה של האמריקאים לתמוך בתנועות עיראקיות דומות, סוניות ושיעיות כאחד, ברחבי עיראק כולה.
חוקרים רבים מייחסים כיום את ההפחתה הניכרת באלימות בעיראק בשנים 2007–2009 לפעילותה של תנועת ההתעוררות ולשיתוף הפעולה התקדימי שלה עם האמריקאים.[1] לצד ההצלחה בשטח, ביקורת ציבורית רחבה נשמעה בעיראק בנוגע למניעים שהובילו את תנועת ההתעוררות לשתף פעולה עם ה"אויב האמריקאי", וחברי המיליציה נתפסו בעיני רבים כבוגדים תאבי-בצע. אולם בין אם שיתוף פעולה זה נולד עקב אינטרסים אידאולוגיים משותפים ובין אם עקב אינטרסים כלכליים, הרי שמדובר בשיתוף פעולה תקדימי שקשה להטיל ספק ביעילותו במלחמה באל-קאעדה שהייתה מטרתו המוצהרת.
יחסים עם הממשלה העיראקית ושילובם במנגנוני המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כחלק מהקמתה של ממשלת הרוב השיעית ולמדיניות דחיקת הסונים לשוליים, בכירים בממשלה, בהם גם ראש הממשלה נורי אל-מאלכי, הזהירו פעמים רבות מפני המיליציות הסוניות החמושות שנתמכות על ידי ארצות הברית, לרבות תנועת ההתעוררות העיראקית, שלדבריהם מהוות אופוזיציה סונית חמושה לממשלה ויש למנוע מהן לפעול באופן עצמאי.[9]
לקראת נסיגתה של ארצות הברית מעיראק היא חייבה את הממשלה העיראקית, בה היה רוב שיעי מובהק, לשלב את חברי התנועה בתוך מנגנוני הממשלה הרשמיים מתוך רצון לצמצמם את החיכוך בין הצדדים ולאחדם תחת האויב המשותף – אל-קאעדה. אולם, שאיפות לחוד ומציאות לחוד שכן מדוח של פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) שהוגש לקונגרס בסוף ספטמבר 2008 עולה כי קצב שילובם של לוחמי תנועת ההתעוררות במנגנוני הביטחון העיראקיים מתרחש בצורה איטית, ובכך טמונה סכנה להתפרצות מחודשת של מתחים בין הצדדים.[10]
זמן לא רב לאחר מכן, בתחילת אוקטובר 2008, הודיעה ממשלת עיראק כי היא קיבלה מארצות הברית את האחריות לשלם משמכורות לכ-54,000 חברי תנועת ההתעוררות.[1] נכון לסוף שנת 2011 דווח כי כשני שלישים מחברי תנועת ההתעוררות שולבו בכוחות הביטחון העיראקיים או קיבלו משרות אזרחיות, בעוד שהיתר נותרו לאייש מחסומים במחוזות השונים וקיבלו משכורת ממשלתית בסך כ-500 דולר לחודש.[11] יצוין כי בעקבות מחאות סוניות שאירעו לקראת סוף שנת 2012 ועקב חשש של הממשלה מהתפשטותן, הציעה הממשלה להעלות את שכרם של לוחמי תנועת ההתעוררות בכוחות הביטחון, בניסיון לפייס את הסונים.[12]
התפרקות התנועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיתוף הפעולה עם ארצות הברית הביא את תנועת ההתעוררות העיראקית לשיאה, אך עם תחילת נסיגתם של הכוחות האמריקאיים, החלה התנועה מאבדת מהדומיננטיות שלה. על אף תרומתה המשמעותית להפחתת האלימות בעיראק בין השנים 2007–2009, תנועת ההתעוררות כמעט וחדלה להתקיים עד שנת 2013 בעיקר בשל חוסר נכונותו של ראש הממשלה אל-מאלכי לשלב את לוחמיה בשורות מנגנוני הביטחון של ממשלת הרוב השיעית. בתוך כך, אל-מאלכי מנע מהתנועה את האמצעים הכלכליים הדרושים לה כדי להתקיים, דחק את חבריה לשוליים והקים מיליציות שבטיות מתחרות שיערערו ויבטלו את כוחה.[13]
למרות ההתחייבויות הרשמיות של הממשלה לשלב את לוחמי התנועה במנגנוני הביטחון הלאומיים, התוכניות הללו לא יושמו, וטורפדו בשיטתיות על ידי בכירים שיעים שכיהנו בתפקידי מפתח בממשלה שנשלטה בידי רוב שיעי.[14] במבחן המציאות, הן מדיניות הדחיקה של ממשלת הרוב השיעית והן התפשטותו המהירה של דאעש במחוז אל-אנבאר בקיץ 2014 הביאו להיעלמותה המוחלטת של תנועת ההתעוררות מן הזירה העיראקית.[13]
שמות נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תנועת ההתעוררות העיראקית הייתה כאמור תנועת גג לפלגים רבים שנודעו במקומות שונים בשמות שונים: תנועת ההצלה הסונית; הצלת מחוז אל-אנבאר; כוחות ההתעוררות; ארגוני התמיכה וההתעוררות; המועצה הלאומית להצלת עיראק.
ריבוי השמות של תנועת ההתעוררות הוא עובדה מעניינת שיכולה ללמדנו מספר דברים: ראשית, תנועת ההתעוררות אמנם החלה את פעילותה במחוז אל-אנבאר, אך בהמשך התרחבה למחוזות נוספים בהם הוקמו פלגים שנודעו בשמות שונים תחת התואר הכללי של תנועת ההתעוררות. שנית, עקב היותה תנועה משמעותית לה יוחסה השפעה רחבת היקף, ניתנו לה שמות רבים מתוך ניסיון של קבוצות שונות לייחס לעצמן קרדיט על פעילותה. שלישית, ייתכן כי ריבוי השמות מעיד על האבולוציה שעברה התנועה מימיה כקבוצה שבטית מקומית וקטנה ששיתפה פעולה עם אל-קאעדה, ועד התפכחותה משיתוף פעולה זה (ומכאן תנועת ההתעוררות) והפיכתה לתנועת גג גדולה ונרחבת בקנה מידה לאומי, שתחתיה אוגדו תנועות רבות שנודעו בשמות שונים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של תנועת ההתעוררות העיראקית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Iraq government to pay Sunni groups, Aljazeera.net, 1.10.2008 (באנגלית)
- ^ 1 2 David Petraeus, How We Won in Iraq, Foreign Policy, 29.10.2013 (באנגלית)
- ^ Najim Abed Al-Jabouri and Sterling Jensen, The Iraqi and AQI Roles in the Sunni Awakening, PRISM 2(1), 2010, עמ' 7-9
- ^ Mark Chamoun, The Why and How of the Anbar Awakening: Its Rise and Fall, Journal of Near and Middle Eastern Civilizations 12, 2020, עמ' 43-44
- ^ Najim Abed Al-Jabouri and Sterling Jensen, The Iraqi and AQI Roles in the Sunni Awakening, PRISM 2(1), 2010, עמ' 16
- ^ Mark Chamoun, The Why and How of the Anbar Awakening: Its Rise and Fall, Journal of Near and Middle Eastern Civilizations 12, 2020, עמ' 41
- ^ The New Way Forward in Iraq, The White House, 10.1.2007 (באנגלית)
- ^ Marie Colvin and Sarah Baxter, US bribe insurgents to fight Al Qaeda, The Sunday Times, 9.9.2007 (באנגלית)
- ^ US buys 'concerned citizens' in Iraq, but at what price?, AFP, 16.10.2007 (באנגלית)
- ^ Fred W. Baker III, Report: Iraq improving, but conflict remains, U.S. Central Command, 30.9.2008 (באנגלית)
- ^ Kenneth Katzman and Carla Humud, Iraq: Politics and Governance, Congressional Research Service, 2016, עמ' 16
- ^ (Agence France Presse), Iraq Raises Sahwa Militia Pay to Appease Protesters, The Daily Star, 30.1.2013 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ 1 2 Mark Chamoun, The Why and How of the Anbar Awakening: Its Rise and Fall, Journal of Near and Middle Eastern Civilizations 12, 2020, עמ' 42
- ^ Derek Harvey and Michael Pregent, Who's to Blame for Iraq Crisis, CNN, 12.6.2014 (באנגלית)