ביקורת עמיתים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביקורת עמיתיםאנגלית: peer review או refereeing, וגם לקטורה) היא תהליך בחינת חיבורים אקדמיים; מהווה שלב חיוני ונחוץ בטרם אישורו לפרסום של מאמר מדעי או ספר מדעי בבמה מדעית, מודפסת או אינטרנטית. המומחים בתחום שעליו נכתב החיבור, שנקראים "סוקרים", "קוראים" או "לקטורים", בוחנים האם הוא ראוי לפרסום בבמה המדעית: כתב עת מדעי או הוצאת ספרים מדעית, שלה התבקשו לומר את דעתם, או בקשה למענק מחקר. יוקרתם של פרסומים שלא עברו ביקורת עמיתים אקדמית נחשבת לנמוכה יותר, וההסתמכות עליהם מועטה.

ביקורת עמיתים במובן אחר, שלא תידון להלן, היא זו הדינמית והלא פורמלית המשמשת את תנועת הקוד הפתוח.

ביקורת עמיתים בתמצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניע לביקורת העמיתים הוא העובדה שאין ביכולתם של חוקרים לאתר כל שגיאה בעבודתם המדעית, שהיא לעתים מורכבת ומסובכת ביותר ומתפרסת על פני תחומים שונים. הצגת העבודה בפני אחרים מגדילה את הסיכוי שנקודות החולשה יאותרו.

הסוקרים המקבלים לידיהם את הפרסום המדעי הם מומחים בנושא שבו הוא עוסק. כל אחד מהם מציין את ערכו של הפרסום בעיניו ומעלה הצעות לשיפור. המשוב מגיע לעורך ובדרך כלל בסופו של דבר גם למחבר. לרוב ההמלצה לגבי הטיוטה היא אחת מארבע אלו:

  1. לקבל אותה ללא תנאי
  2. לקבל אותה בתנאי שייערכו בה שיפורים
  3. לדחות אותה, אבל להעלות אפשרות של הגשה מחודשת אם ייערכו תיקונים מהותיים
  4. לדחות אותה כליל.

להמלצת הסוקרים אין מעמד מחייב כלפי העורך, אלא מעמד מייעץ בלבד. אין הם פועלים בקבוצה ואין לסוקר אחד קשר עם חברו. למעשה, לרוב אין הם יודעים זה על קיומו או על זהותו של זה. לא נדרשת השגת קונצנזוס ביניהם. בכל המובנים האלו שונה עבודתם מאוד מזו של חבר מושבעים. יש חשיבות לסגנון עבודה זה, שכן הוא מבטיח קבלת חוות דעת עצמאיות לחלוטין.

בעיקרון אמורים הסוקרים להישאר אנונימיים בפני מחבר העבודה שאותה הם בוחנים, אך דבר זה משתנה במידת מה. עתה מאפשרים רוב כתבי העת לסוקר להחליט על פי רצונו האם זהותו תיוודע למחבר, אם לאו. לעתים אפילו ניתן קרדיט מפורש לסוקרים בעת פרסום המאמר.

יש שמחמירים ומנהיגים נורמה של "סמיות כפולה". לא רק שהמחבר אינו יודע מי הסוקר, גם הסוקר אינו יודע מי המחבר. מהמאמר מושמט כל אזכור לזהות יוצרו. לעתים קשה ואפילו בלתי אפשרי ליצור סמיות כפולה, כאשר מהפרסום עצמו ברורה האסכולה המחקרית שממנה בא מחברו, ואסכולה זו עלולה להיות מצומצמת מאוד.

בספרים ובכתבי עת בחירת הסוקרים היא לרוב מטלה שעליה אמון העורך. קרנות מחקר מקימות ועדה שתפקידה לברור בין הפניות הצפויות להגיע.

בענפי המדע מקובל מאוד לקיים כנס מדעי. כדי לקבל רשות דיבור על המדענים לשלוח מראש חיבור מדעי קצר יחסית. זה נבחן על ידי ועדת הכנס, ובדרך כלל היא פונה אל סוקרים. מאחר שכנסים תחומים בלוחות זמנים נוקשים, היכולת לתקן ולשפץ את העבודה מוגבלת, ומרחב הגמישות בהחלטה לגביה מצומצם.

כאשר מסכמים הסוקרים, בדרך כלל שניים או שלושה, את הערותיהם ואת הצעותיהם ומגישים אותן לעורך, הוא מעבירן לעיון המחבר (ייתכן שהיו הערות שסומנו כחשאיות ומיועדות לעורך בלבד), ומחליט האם לפרסם את המאמר. במקרה של סתירה בין ההערכות שקיבל, בדרך כלל הוא יפנה לסוקר נוסף, כדי שקולו יהיה זה המכריע. במקרה כזה אפשר גם לפנות למחבר ולבקש ממנו שישיב לביקורת השלילית על עבודתו. המענה יישקל בידי העורך, ולעתים נדירות ייתכנו חילופי דברים ארוכים בין מבקר למבוקר.

בסופו של דבר ייתכן שהמאמר יתקבל או יידחה, ולעתים קרובות – יתקבל על תנאי שייערכו בו שינויים והגהות מסוימים.

גיוס סוקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיוס סוקרים הוא אמנות של ממש. זאת משום שהסוקרים אינם מקבלים תמורה כספית, והעבודה דורשת מהם זמן שיכול להיות מופנה לקידום מחקריהם שלהם. יתרה מכך, גם שימוש כסוקר בשירותיו של כתב עת נחשב אינו מוסיף דבר ליוקרה המקצועית, בשל החסיון המוטל בדרך כלל על שמות העוסקים בסקירה.

למזלו של המגייס מורכב קהל הסוקרים ברובו מכאלו שבעצמם מוציאים פרסומים מדעיים, ומבינים אל נכון את חשיבותו של מנגנון ביקורת העמיתים. עורכים שיודעים שחוקר מסוים נזקק או יזדקק לסיועם יכולים לנצל זאת כדי להטיל עליו את עול תפקיד הסוקר. לפעמים התנדבות לשמש סוקר היא תנאי מקדים למענק מחקר או לחברות באיגוד מקצועי.

בעיה קשה בזמננו, בשל המעבר להתמחות בתחומים יותר ויותר מצומצמים, היא מיעוט המומחים בנושא מסוים. במצב כזה יש בעייתיות גדולה בהשגת סוקר שיהיה נקי מניגוד אינטרסים. במיוחד יתקשו כתבי עת מהדרגה השנייה וקרנות מחקר דלות אמצעים לשכנע את המדענים הזמינים המעטים להקדיש להם מזמנם.

מסיבות מובנות משתדלים שלא לבחור את הסוקרים מבין קרוביהם, ידידיהם ועמיתיהם של המחברים. בנוסף, על הסוקרים עצמם להודיע על כל ניגוד עניינים שעלול לעלות. לעתים קרובות מציעים למחברים להעלות בעצמם שמות של סוקרים אפשריים, ואף מאפשרים להם לציין סוקרים שאין הם מעוניינים בהם וטעמים לפסילתם. הצורך לשאול את המחברים עצמם לשמות סוקרים נובע מתחומי ההתמחות המצומצמים המקובלים במדע המודרני. לעתים קרובות אין לעורך ידע רב על הנושא הספציפי שבו עוסק המאמר שהופקד בידיו ועל המומחים בו.

סגנון הסקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקירה יכולה להיות דקדקנית ומחמירה מאוד ויכולה להיות מקלה יותר. הדבר תלוי הרבה בהיצע ובביקוש שעמם מתמודד העורך. כתב עת יוקרתי כ-Nature, המפרסם חמישה אחוזים מהפרסומים הנשלחים אליו, יכול להרשות לעצמו לדחות עבודות טובות מאוד, אם אין הן פריצות דרך של ממש. כתבי עת אחרים מדפיסים כל מה שאינו שגוי וזניח לחלוטין.

הנורמות משתנות מדיסציפלינה לדיסציפלינה. בקרב העוסקים בפיזיקה, למשל, רווחת הדעה כי יש לפרסם כל מה שאינו שגוי, וה"שוק" כבר יחליט איזה ערך יש למאמר. גם כשאוחזים בהשקפה כזו, יכולה ביקורת העמיתים למנוע משגיאות ברורות להתפרסם ובכך לשפר את איכות התוצר הסופי.

חסרונות התהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת נפוצה על ביקורת העמיתים נוגעת לאיטיות שלה. בדרך כלל נדרשים חודשים ולפעמים שנים עד שההליך מסתיים, והמאמר רואה אור בדפוס. אומנם בתחומים מסוימים, כגון אסטרונומיה, הפרסום מתמקד עתה פחות במאמרים העוברים ביקורת עמיתים ויותר במאגרי מידע אלקטרוני.‏[1]

לפי כמה סוציולוגים של המדע, ביקורת העמיתים עלולה ליצור אליטה המחזיקה במנגנון שליטה על הפרסומים בתחומה. מטבע הדברים, סוקרים ספקניים לגבי מסקנות הסותרות את השקפותיהם וידידותיים לעמדות הקרובות אליהם. הסוקרים הפופולריים יותר יהיו אלו מהמדענים שקיבלו בעצמם ביקורות אוהדות על מאמריהם, ולפיכך מקורבים בעצמם לגישה השלטת.

מנגד היו שהצביעו על המספר הגדול של כתבי עת מדעיים, מה שמקשה מאוד על כל ניסיון לשלוט בזרימת המידע.

פרסומים חשובים שלא עברו ביקורת עמיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שבמתודולוגיה המדעית המודרנית תופסת ביקורת העמיתים חשיבות רבה כל כך, יש כמה פרסומים חשובים שלא בוצע בהם הליך זה כלל.

מאמריו פורצי הדרך של אלברט איינשטיין פורסמו בשנת 1905 ב"שנתון הפיזיקה" הגרמני בלא שיעברו ביקורת עמיתים. די היה בהחלטתם של שני העורכים, מקס פלאנק ווילהלם וין, שניהם פיזיקאים ידועים לתהילה, שעתידים היו לזכות בפרס נובל לפיזיקה. באותה עת מוסד ביקורת העמיתים לא היה מפותח, ואחרי פרסום הבכורה ניתן למדען קרדיט רב. נטל ההוכחה לא היה על כתפיו, אלא על כתפי המתנגדים לטענותיו.

מאמרם של ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק על גילוי מבנה ה-DNA; המאמר פורסם ב-Nature מבלי שעבר הליך של ביקורת, כפי שנאמר: "נכונותו הייתה ברורה מאליה", ואילו החשש שתוכנו ידלוף בטרם עת היה גדול. העורכים הסתפקו בהמלצה של הפיזיקאי ויליאם לורנס בראג.

השערת פואנקרה נחשבה במשך שנים לאחת הבעיות הפתוחות החשובות ביותר בטופולוגיה ואף נבחרה על ידי מכון קליי למתמטיקה כאחת משבע בעיות המילניום, שעבור פתרון מלא של אחת מהן מציע המכון פרס כספי בסך מיליון דולר. המתמטיקאי גריגורי פרלמן בחר לפרסם את הוכחתו להשערה בדרך לא רגילה, דרך ה-arXiv באינטרנט,‏[2] ולא בכתב עת העובר ביקורת עמיתים, ובכך נמנע מלקיים את אחד התנאים לקבלת הפרס.

ביקורת עמיתים והונאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת עמיתים לא נועדה לגלות זיופים. ההנחה שעומדת בבסיסה היא שמחבר המאמר פרסם את מחקרו בתום לב ומבלי שבדה נתונים. לסוקרים אין בדרך כלל גישה לכל החומר המחקרי, ולמעט תחומים תאורטיים לחלוטין, כמו מתמטיקה, אין מנוס מלהסתמך על מידה של אמון.

קיימות דוגמאות למקרי הונאה ברורים שעברו את שלב הביקורת ונחשפו רק כאשר חוקרים אחרים לא הצליחו לחזור על הממצאים. דוגמה שהתפרסמה ב-2002 היא זו של יאן הנדריק שון, חוקר גרמני שפרסם במיטב כתבי העת, ביניהם Nature, חמישה עשר מאמרים, שיכולים היו לזכות אותו בעתיד בפרס נובל. כולם נמצאו מזויפים. ביקורת העמיתים לא עלתה על התרמית, והיא נחשפה בעיקר בשל שגיאה חובבנית ביותר שעשה שון. הוא השתמש באותו גרף של תוצאות עבור שני מחקרים שונים. בסופו של דבר לא רק שפוטר ממעבדות בל, אלא גם תואר הדוקטור נשלל ממנו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]