ג'ובאני ממונטקורבינו
ג'ובאני ממונטקורבינו או ג'ובאני דה מונטקורבינו באיטלקית (באיטלקית: Giovanni da Montecorvino; 1247–1328) היה מיסיונר פרנציסקני איטלקי, נוסע ומדינאי, מייסד המיסיונים הקתולים הראשונים בהודו ובסין, והארכיבישוף של פקין.[1] הוא אחד מהאירופאים שפעלו בסין בימי הביניים.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ובאני נולד במונטקורבינו רובלה, באזור קמפניה, איטליה. כחבר מסדר דתי רומי קתולי שעסק באותה תקופה בעיקר בניצורם של לא-קתולים, הוא נשלח בשנת 1272 על ידי הקיסר הביזנטי מיכאל השמיני פלאיולוגוס אל האפיפיור גרגוריוס התשיעי, לנהל משא ומתן למפגש מחודש בין הכנסיות היוונית והכנסיות (אורתודוקסיות) ולטיניות.
בהזמנת האפיפיור ניקולאוס הרביעי נבחר להטיף עיקרי הנצרות במזרח הקרוב והמזרח התיכון, ובמיוחד לעמים האסיתים שאיימו אז על המערב. הוא הקדיש את עצמו ללא הרף בין השנים 1275 ל־1289 למשימות במזרח והתחיל דרכו בפרס. בשנת 1286 שלח ארגון, ששלט בממלכה זו, בקשה לאפיפיור באמצעות הנזיר הנסטוריאני, רבן בר צומה, לשלוח מיסיונרים קתוליים לחצר של החאן הגדול (קיסר מונגול) של סין, קובלאי חאן (1260–94), שהיה סובלני כלפי הנצרות. האפיפיור ניקולס מינה אותו למשימה החשובה בסין הרחוקה, שם שהה מרקו פולו, הנוסע הוונציאני המהולל.
בשנת 1289 ביקר ג'ובאני מחדש את החצר האפיפיורית ונשלח מטעם האפיפיור לחאן הגדול, לאילצ'אן של פרס, ולאנשים האחרים המובילים באימפריה המונגולית, כמו גם לקיסר אתיופיה. הוא נשא מכתבים לארגון, לקיסר הגדול קובליי חאן, לקאידו, נסיך הטטרים, למלך ארמניה ולפטריארך של יעקוביסטים. חבריו היו ניקולס הדומיניקני מפיסטויה והסוחר פיטר מלוקאלונגו. הוא הגיע לתבריז (באזרבייג'ן האיראנית), אז העיר הראשית של המונגולים בפרס.
מפרס הם עברו בדרך הים להודו, בשנת 1291, לאזור מדרס או "ארץ סנט תומאס", שם הטיף במשך שלושה עשר חודשים והטביל כמאה איש. בן זוגו ניקולס נפטר. משם כתב מונטקורבינו הביתה, בדצמבר 1291 (או 1292), את התיאור המוקדם ביותר של חוף קורומנדל (החוף הדרום מזרחי של הודו). בנסיעות דרך הים מ מליאפור בבנגל, הגיע לסין בשנת 1294, הופיע בעיר הבירה חאנאבליק (בייג'ינג), רק כדי לגלות שקובלאי חאן בדיוק נפטר, וטימור לנג (1294-1307) עלה לכס המלכות המונגולי. אף על פי שהאחרון כנראה לא אהד את הנצרות, הוא לא העמיד מכשולים בדרכו של המיסיונר. עד מהרה זכה ג'ובאני בביטחונו של שליט שושלת יואן למרות התנגדותם של הנסטוריאנים שכבר התיישבו שם בשנים מוקדמות יותר.
בשנת 1299 בנה ג'ובאני כנסייה בחאנאבליק ובשנת 1305 כנסייה שנייה מול הארמון הקיסרי, יחד עם בתי מלאכה ודירות למאתיים איש. בהדרגה הוא קנה מהורים עניים כמאה וחמישים בנים, מגיל שבע עד אחת עשרה, לימד אותם לטינית ויוונית, כתב להם מזמורים ואז אימן אותם לשרת במיסה ולשיר במקהלה. במקביל התוודע לשפת האם, הטיף בה ותרגם את הברית החדשה ואת התהילים לאויגורית המשמשת בדרך כלל את המעמד השליט המונגולי בסין. בין ששת אלפי המתגיירים של ג'ובאני ממונטקורבינו היה גם נסיך נסטוריאני בשם ג'ורג', לכאורה ממדינתו של פרסטר ג'ובאני, ווסל של החאן הגדול, שהוזכר על ידי מרקו פולו.[2]
ג'ובאני כתב מכתבים מ־8 בינואר 1305 ו- 13 בפברואר 1306, המתארים את התקדמות המשימה הרומית במזרח הרחוק, למרות ההתנגדות הנסטוריאנית. הוא כתב גם על הקהילה הקתולית שהקים בהודו, ולפנייה שקיבל להטיף ב"אתיופיה" והתמודדות עם נתיבי יבשה בדרך ל"קתאי", מהים השחור והמפרץ הפרסי בהתאמה.[3]
לאחר שעבד לבדו במשך אחת-עשרה שנים, נשלח אליו פרנציסקני גרמני מקלן (1304 או 1303) כעמיתו הראשון. בשנת 1307 האפיפיור קלמנט החמישי, שהיה מרוצה מאוד מהצלחתו של המיסיונר, שלח שבעה בישופים פרנציסקנים שהוזמנו לקדש את ארכיבישוף ג'ובאני ממונטקורובינו של פקין. הם עצמם היו הבישופים שלו. רק שלושה משליחים אלה הגיעו בשלום: גררדוס, פרגרינוס ואנדרו מפרוגיה (1308). הם קידשו את ג'ובאני בשנת 1308 ואחד את השני. בשנת 1312 נשלחו עוד שלושה פרנציסקנים מרומא, מהם לפחות אחד הגיע למזרח אסיה.
במשך 20 השנים הבאות המיסיון הסיני-מונגולי המשיך לפרוח תחת הנהגתו. ישנה מחלוקת על מסורת פרנציסקנית שבשנת 1310 ג'ובאני ממונטקורובינו המיר את החאן הגדול החדש של האימפריה המונגולית, שהיה גם הקיסר השלישי בשושלת יואן (1307–1311). משימתו של ג'ובאני זכתה ללא ספק בהצלחות מדהימות בצפון סין ובמזרח סין. מלבד שלוש תחנות מיסיון שהקים בפקין, אחת ליד נמל אמוי, מול האי פורמוזה (טייוואן).
ג'ובאני ממונטקורבינו תרגם את הברית החדשה לאויג'ורית וסיפק עותקים של תהילים, מזמורים וליטורגיה. הוא שימש כמורה ללימוד בנים את השירה הלטינית, ככל הנראה למקהלה בליטורגיה ובתקווה שחלקם יהפכו לכהנים.
הוא המיר ארמנים בסין לקתוליות הרומית.
ג'ובאני ממונטקורבינו נפטר בערך בשנת 1328 בפקין. הוא ככל הנראה היה הבישוף האירופי היעיל היחיד בפקין של ימי הביניים.[4] גם לאחר מותו המסיון בסין נמשך בארבעים השנים הבאות.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוג'ובאני טאמור, הקיסר האחרון של מונגול (שושלת יואן) של סין, שלח שגרירים לאפיפיור בנדיקטוס השנים עשר באביניון בשנת 1336. הוא שלח אתם מכתבים מהשליט המונגולי, שטענו שהם נמצאים שמונה שנים (מאז מותו של מונטקורובינו) ללא מדריך רוחני, ורצו סיוע רוחני. האפיפיור השיב למכתבים, ומינה ארבעה אנשי כנסייה לשרת בחצר החאן. בשנת 1338 נשלחו בסך הכל 50 אנשים על ידי האפיפיור לפקין, ביניהם ג'ובאני ממריניולי. בשנת 1353 חזר ג'ובאני לאביניון, ומסר מכתב מהחאן הגדול לאפיפיור אינוקנטיוס השישי. עד מהרה קמו הסינים וגרשו את המונגולים מסין ובכך הקימו את שושלת מינג (1368). עד שנת 1369 גורשו כל הנוצרים, בין אם הם קתולים או מזרחיים על ידי שליטי מינג.[5]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ובאני ממונטקורבינו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Catholic Encyclopedia article "John of Montecorvino" by Otto Hartig, a publication now in the public domain.
- ^ Jackson, Peter (2005). The Mongols and the West: 1221-1410. Longman
- ^ Sir Henry Yule (ed.) Cathay and the Way Thither, London: Hakluyt Society, 1914, Vol. III, pp. 45-58. Contains two letters by Montecorvino.
- ^ Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Monte Corvino, Giovanni di". Encyclopædia Britannica. 17 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 763–764.
- ^ A. C. Moule, Christians in China, before the year 1550, Gorgias Press, 1930
