ג'יימס בוליבר מנסון
 | |
| לידה |
26 ביוני 1879 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
3 ביולי 1945 (בגיל 66) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מקום לימודים |
בית הספר אליין |
  | |
ג'יימס בוליבר מנסון (באנגלית: James Bolivar Manson; 26 ביוני 1879 – 3 ביולי 1945) היה אמן ועבד בגלריית טייט במשך 25 שנה והיה המנהל שלה 1930–1938.[1]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'יימס בוליבר מנסון נולד בבריקסטון, לונדון, למרגרט אמילי (לבית דירינג) ולג'יימס אלכסנדר מנסון, שהיה העורך הספרותי הראשון של ה"דיילי כרוניקל", שמו האמצעי של מנסון היה על שם סימון בוליבר. סבו נקרא גם ג'יימס בוליבר מנסון. הייתה לו אחות גדולה יותר, מרגרט אסתר מנסון, אחות צעירה, רודה מרי מנסון, ושלושה אחים צעירים, צ'ארלס דירינג מנסון, רוברט גרהם מנסון ומגנוס מורי מנסון.
בגיל 16 הוא עזב את בית הספר אליין, דאליץ', ולנוכח התנגדות אביו לקריירה כצייר, הפך לנער במשרד מוציא לאור ואחרי זה לפקיד בנק, עבודות שהוא תיעב. בינתיים למד ציור בבית הספר לאמנות של הת'רלי משנת 1890 ולאחר מכן בבית הספר לאמנות בלמבת'.
נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1903 עזב מנסון את עבודת הבנק. הוא התחתן עם ליליאן והם עברו לרובע הלטיני בפריז, שכרו חדר תמורת 1 ליש"ט לחודש והשתתפו בסטודיו עם כמה ציירים ופסלים, ביניהם ג'ייקוב אפשטיין, שהפך לחברו לכל החיים ואיתו למד באקדמיה ז'וליאן,
לאחר שנה, הם חזרו ללונדון ונולדה בתם מרי, ואחרי שנתיים נולד בנם ז'אן. הם התגוררו בשתי הקומות העליונות ברחוב אדלייד רואד 184, המפסטד, שם העבירה אשתו שיעורי מוזיקה ומנסון הקים אולפן.
בשנת 1908 הם עברו לבית קטן ברחוב המפסטד וואיי 98, וגרו שם 30 שנה. ליליאן החליפה את אמו של ברנרד שו כמנהלת בית הספר למוזיקה לבנות בצפון לונדון. בשנת 1910 הוא הפך לחבר ומזכיר קבוצת קמדן טאון.[2]
תעסוקת בגלריית טייט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליליאן הייתה ידידה קרובה של מנהל גלריית טייט, צ'ארלס איטקן, ובקיץ 1911 שהתה משפחת מנסון איתו בבית נופש באלפריסטון, סאסקס. מנסון סייע לאיטקן בהכנת תערוכה בטייט והמנהל התרשם מעבודתו והציע שמנסון ייקח את עבודת המזכירות של הגלריה שהתפנתה באותה העת. מנסון נבחר מבין ארבעת המועמדים שניגשו לבחינת שירות המדינה, ובגיל 33 הפך למזכיר גלריית טייט ב־9 בדצמבר 1912 עם משכורת שנתית של 150 לירות שטרלינג.[3]
הוא המשיך לצייר באינטנסיביות בסופי שבוע. הוא היה אחראי על הצוות, על ניהול המשרד ועל הטיפול באוסף. מנסון נחשב כמי שהעניק לאיטקן את החיבה לאימפרסיוניזם הצרפתי וכי הבליט את קבוצת קמדן טאון, אף שמנהיגה, וולטר סיקרט, עדיין היה מחוץ לקאנון הרשמי.
בשנת 1914 הצטרף לקבוצת לונדון. משנת 1915 הוא הציג עבודות במועדון האמנות החדשה. מכיוון שעבודתו למען גלריית טייט נחשבה הכרחית, הוא היה פטור משירות צבאי במלחמת העולם הראשונה בשנת 1917.
בשנת 1923, בגלריית לסטר, ערך מנסון את תערוכת היחיד הראשונה שלו. המוניטין שלו כאמן היה בעיקר כצייר פרחים ואמנות הייתה השאיפה העיקרית שלו, אך הוא לא היה בטוח אם הדבר יאפשר לו להתפרנס במשרה מלאה.
בשנת 1930 הפך למנהל גלריית טייט, תפקיד אותו מילא עד 1938.
מנהל גלריית טייט[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי אתר האינטרנט של טייט, תרומתו של מנסון לגלריה הייתה קטנה, למרות שבתקופתו שמה של הגלריה הוחלף "לגלריית טייט", ונעשו שיפוצים בבניין ובסביבתו. היו לו טעויות רבות בניהול אמנותי, ארגוני ועסקי.
בתקופתו כמנהל, לא היה מימון שנתי מהממשלה לרכישות. הוא נאלץ לדחות את הצעתו של קאמי פיסארו להשאיל את אחד מציוריו מכיוון שהגלריה חסרה כספים להובלה וביטוח. מנסון התלונן בפני חברו לוסיאן פיסארו על טעמה השמרני של מועצת הנאמנים - שדחתה יצירות של מונה ורנואר כאחד - אף שהוא עצמו נרתע מיצירות פוסט-אימפרסיוניזם, והזניח תערוכות בלונדון של אמנים כמו ואן גוך ומאטיס.[4] אף על פי שפרנק רוטר, מבקר אמנות של "סאנדיי טיימס", שיבח את ההתקדמות בהתפתחות הגלריה באמנות מאז היווסדה, אחרים - ובמיוחד דגלאס קופר - שהיו בקיאים באמנות האוונגרד האירופית המודרנית, כמו סוריאליזם ואקספרסיוניזם גרמני (שלא היו מיוצגים כלל בטייט) - ראה במנסון את האשם בדבר.
בתקופת כהונתו היה שינוי השם הרשמי מ"הגלריה הלאומית, מילבנק" ל"גלריית טייט" באוקטובר 1932, נטיעת עצי דובדבן בחוץ בשנת 1933, התקנת תאורה חשמלית בשנת 1935 ושירותים נוספים.
הדעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף כהונתו כמנהל הגלריה, חייו של מנסון התדרדרו לאלכוהוליזם. הוא היה שיכור בישיבות מועצת המנהלים ובאחת הפעמים נפל על הרצפה. הוא ספג מכה ציבורית ביוקרתו, כאשר התגלו טעויות בקטלוג על הצייר הצרפתי מוריס אוטריו, והוא נתבע במשפט כמנהל הגלריה והפסיד. הוא בייש את עצמו ואת הגלריה באירוע אמנותי שהיה בפריז, ובעקבות כך כתב קנת קלארק כי מנסון התבקש להתפטר מטעמי בריאות, בגלל בקשה של משרד החוץ.[4]
אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיל 58 הודיע מנסון על פרישתו.[5] יורשו כמנהל, סר ג'ון רוטנשטיין, גילה כי מנסון העלה את משכורתו על ידי מכירת עבודות שהיו מאוחסנות ולא בתצוגה ונקראו "מלאי המנהל".
מנסון עזב את אשתו ואת ביתו בהמפסטד גארדן כדי "להתרחק מנשים" ולפנות זמן לצייר.
בשנת 1939 הוא הציג באקדמיה המלכותית לאמנויות.
הוא נפטר בשנת 1945.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ ובאפריל 1946 נערכה במוזיאון ווילנשטיין בלונדון תערוכת זיכרון עם 59 עבודות בשמן, צבעי מים, תחריטים, רישומים ופסטל, המתוארכות לשנים 1903 עד 1945.
תערוכה שנייה נערכה באוגוסט ובספטמבר בגלריה לאמנות פרנס האל, עם 58 עבודות: 32 שמנים, 14 צבעי מים ו-12 פסטלים.
בשנת 1973 נערכה רטרוספקטיבה בגלריה מלצ'ן, בלונדון. עבודתו נמצאת בטייט ובגלריות רבות אחרות בבריטניה ומחוצה לה.
רטרוספקטיבה מרכזית של קבוצת קמדן טאון נערכה בטייט בריטניה בשנת 2008, אך השמיטה שמונה מתוך 17 החברים, ביניהם דאנקן גרנט, ג'יימס דיקסון אינס, אוגוסטוס ג'ון, וג'יימס בוליבר מנסון, שלדברי האוצר אינם מייצגים את רוח הקבוצה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Tate, James Bolivar Manson 1879–1945, Tate
- ^ Tom Furness, James Bolivar Manson 1879–1945, Tate, 2012-05-01, ISBN 978-1-84976-385-1. (באנגלית)
- ^ Manson's appointment to Tate Clerk in the London Gazette
- ^ 1 2 Spalding, Frances (1998). The Tate: A History, pp. 62–70. Tate Gallery Publishing, London
- ^ "Black-Outs"