אלכוהוליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלכוהוליזם (מלועזית: Alcoholism) הוא התמכרות לאלכוהול ומשקאות חריפים. אלכוהוליזם נחשב לעתים קרובות ל"מחלה של שפע", משום שהוא נדיר בחברות ילידיות לפני שהן נחשפות ל"תרבות מתקדמת". אלכוהוליזם הוא בעיה מסכנת חיים שלעתים קרובות מובילה למוות, בעיקר בשל מחלות כבד או כליות, דימום פנימי, התדרדרות מוחית, הרעלת אלכוהול, תאונות ואף התאבדות. בנוסף לפגיעה בריאותית ונפשית, אלכוהוליזם יכול לפגוע במעמד החברתי של המכור ויחסיו עם הסביבה. אלכוהוליזם המאופיין על ידי:

  • רצון רב לצרוך אלכוהול.
  • איבוד שליטה בעת שתייה (חוסר יכולת להפסיק).
  • תלות פיזית בשתייה, עם תסמונת גמילה מאלכוהול במקרה של הימנעות.
  • קושי הולך וגדל להשתכר (הסתגלות).

ניתן למצוא סטריאוטיפים של דמות האלכוהוליסט בספרות ובתרבות הפופולרית, למשל דימוי "הרוסי השיכור", "האירי השיכור", או דמות "שיכור העיירה".

לעתים קשה יותר להיגמל מתלות באלכוהול מאשר במרבית החומרים הממכרים האחרים. התסמינים הפיזיים של גמילה מאלכוהול משתווים לאלה של גמילה מהרואין.

צרכנים כבדים של משקאות אלכוהוליים עשויים לסבול מהזיות ומרעד (דליריום טרמנס).

השפעות אלכוהול על הגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכוהול גורם לביטול עכבות, סרבול מוטורי, שינוי התנהגות, בלבול, קומה, דיכוי נשימה ומוות – ע"פ הריכוז בדם. ההשפעות שלו על איברים שונים הינן-

מוח: בשונה מרוב החומרים הממכרים שיש להם רצפטורי מטרה, לאלכוהול אין מולקולת מטרה אחת עליה הוא פועל במוח. האלכוהול פועל ככל הנראה על ממברנות של נוירונים- ככל הנראה הוא יודע להיכנס לתוך התא ומגביר את הנזילות של הממברנה לטווח קצר. רמת הנזילות של הממברנה התאית היא קריטית לצורך תפקוד של רצפטורים, תעלות יונים וחלבונים שונים- במחקרים אחרונים נמצא כי אלכוהול מקושר לעליה ברצפטורים לסרוטונין, GABA ורצפטורים ניקוטיניים. אלכוהול פועל כמדכא בדומה לברביטורטים ובנזודיאזפינים- כאשר רמה של 0.1 עד 0.15 אחוז בדם מוגדרת כהרעלה. ברמות של 0.4 או 0.5 האדם נכנס לקומה. לאלכוהול הנצרך בשעות הערב יש עליה בסף ההירדמות, אולם הוא פוגע במבנה השינה, מפחית את שנת ה- REM ואת משך השינה העמוקה ומגדיל יקיצות. לכן, המיתוס לפיו אלכוהול עוזר בשינה הינו מופרך.

כבד: שימוש באלכוהול, אפילו לזמן קצר, יכול להעלות הצטברות של שומנים ושל חלבונים המביאים למצב של כבד שומני. עם זאת, הקשר בין הסננה שומנית של הכבד לבין נזק חמור לכבד איננו ברור כל כך. שימוש באלכוהול באופן כרוני ומופרז עם זאת, מביא בסופו של דבר להתפתחות של מחלת כבד אלכוהולית המאופיינת בשלוש צורות נזק עיקריות- כבד שומני, דלקת כבד ושחמת הכבד.

• מערכת העיכול- שימוש ממושך באלכוהול עלול להביא לביטויים של אסופגיטיס, גסטריטיס וכיבים בקיבה. לעתים מתפתחות דליות בוושט שהן בעיקר אצל מתמכרים כבדים- קרע בדליות הינו מצב חירום רפואי. בנוסף לכך יש פנקראטיטיס, אי ספיקה של הלבלב וסרטן לבלב. שימוש באלכוהול גם מפחית ספיגה של ויטמינים – בעיקר ויטמינים מקבוצה B.

• אפקטים נוספים: כוללים עליה בלחץ הדם, עליה בסיכון לאוטם שריר הלב ולמחלות צרברוווסקולריות- עלול להביא לעליה בסרטן הראש, הצוואר, הגרון, הקיבה, הכבד, המעי הגס והריאה. היפוגליקמיה עלולה להיגרם כתוצאה מהרעלה קשה.

• בבדיקות מעבדה, רמות גמא גלוטמיל טרנספפטידאז גבוהות אצל 80% מהאנשים עם בעיות אלכוהול, ונפח כדורית הדם – MCV – הינו גבוה בכ- 60% מן המקרים. כמו כן יש לעתים עליה באנזימי כבד, חומצה אורית וטריגליצרידים.

אבחנה של הרעלת אלכוהול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה- DSM-IV-TR מציין מספר סוגים של אבחנות הקשורות לשימוש באלכוהול, הרעלה ותסמונת גמילה. באופן כללי, הצורך בשימוש יומי של כמויות גדולות של אלכוהול לצורך תפקוד, שתייה כבדה וקבועה במהלך סוף השבוע, חוסר היכולת להפסיק או לעצור את השתייה, תקופות של אמנזיה ונסיון להגביל את השתייה לרגעים מסוימים ביום והתנהגויות דומות מצביעות על התמכרות לאלכוהול.

Alcohol Intoxication (הרעלת אלכוהול) – מוגדרת במרבית המקרים כרמה של 80-100 מ"ג לד"ל לפחות של אתנול. הסימפטומים הקליניים האופייניים המופיעים בהרעלת אלכוהול נחלקים ל:

1. נוירולוגיים- דיבור לא ברור (slurred speech), פגיעה בקורדינציה, אטקסיה, פגיעה בריכוז, בשיפוט ובזיכרון.

2. פסיכולוגיים והתנהגותיים- מצב רוח בלתי יציב (labile), ירידה בעוצמת העכבות (דיס אינהיביציה) המתבטאת בתוקפנות ובהתפרצות דחפים מיניים.

במקרים החמורים ניתן להגיע לאובדן הכרה ואפילו למוות כתוצאה מדיכוי מרכז הנשימה והמרכז הקרדיווסקולרי במוח.

הקריטריונים לאבחנה של הרעלה הינם:

A. שתיית אלכוהול לאחרונה.

B. התנהגות לא הסתגלותית (maladaptive) משמעותית או שינויים פסיכולוגיים (התנהגות מינית או אגרסיבית שאינה נאותה, שינויים במצב הרוח, שיפוט לקוי, תפקוד חברתי או תעסוקתי לקוי) שהתרחשו מיד או במהלך שתיית האלכוהול.

C. אחד או יותר מהסימנים הבאים המתרחשים מיד או לאחר שתיית האלכוהול:

1. דיבור לא ברור

2. חוסר קואורדינציה

3. עמידה לא יציבה

4. ניסטגמוס

5. בעיה בקשב או בזיכרון

6. קומה או מצב בלבולי

D. הסימנים המתוארים לעיל אינם כתוצאה ממצב רפואי כללי ואינם מוסברים על ידי הפרעה נפשית אחרת.

לאלכוהול יש השפעה מדכאת על ה CNS. כתוצאה מכך יש לאלכוהול אפקט סינרגיסטי עם תרופות אחרות המדכאות את הCNS-: בנזודיאזפינים, ברביטורטים, תרופות נוגדות דיכאון ותרופות נוירולפטיות (major tranquilizers). כמו כן אלכוהול ותרופות אחרות המדכאות את הCNS- מתחרות על אותו מנגנון פינוי בכבד. בשל שתי סיבות אלו חולים המטופלים בבנזודיאזפינים למשל, נוטים ביתר לפתח הרעלת אלכוהול.

דרכי טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז שירות אזורי של "אלכוהוליסטים אנונימיים"

בין דרכי הטיפול באלכוהוליזם ניתן למצוא תוכניות גמילה (דטוקסיפיקציה, סילוק רעלים) במכוני גמילה. טיפולים אלה כרוכים בדרך-כלל בשהיה של מספר שבועות במכון רפואי מיוחד (או אגף מיוחד בבית חולים כללי, גישה שאינה נפוצה בישראל), תוך שימוש בתרופות כדי להימנע מתסמיני הגמילה.

לאחר הגמילה, ניתן להשתמש בצורות שונות של טיפול קבוצתי או פסיכותרפיה כדי להתמודד עם הבעיות הפסיכולוגיות המובילות לתלות באלכוהול. כמו כן, ישנם טיפולי סלידה בעזרת תרופות הגורמות לחמרמורת חזקה מיד לאחר שתיית אלכוהול. נעשה גם שימוש בתרופות נוגדות דיכאון ותרופות פסיכוטרופיות כדי לטפל בתופעות כמו דיכאון, נרבוזות ופסיכוזות שנגרמות לעתים בשל ההתמכרות לאלכוהול.

תוכנית טיפול אחרת, נפוצה פחות, מבוססת על תזונה. אלכוהוליסטים רבים סובלים מתנגודת לאינסולין, הפרעה מטבולית שבה תאי הגוף מתקשים לקלוט גלוקוז, עקב רגישות נמוכה של התאים לאינסולין שאחראי לקליטת הגלוקוז בתאים. ניתן לטפל בבעיה זו בעזרת תזונה דלת פחמימות, אולם לתזונה זו יכולות להיות השפעות על התנהגות ורגשות המטופל, בדומה לתופעות הלוואי של אלכוהוליסטים בגמילה.

גישת הטיפול המבוססת על עזרה עצמית קבוצתית צברה פופולריות והצלחה במהלך המאה ה-20, והיא עדיין פופולרית. קבוצות התמיכה של "אלכוהוליסטים אנונימיים" (א"א) היא הדוגמה המוכרת ביותר והיא מהוות את הבסיס של תוכנית שנים עשר הצעדים.

השפעה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעיות החברתיות הנובעות מאלכוהוליזם כוללות אובדן מקום העבודה, בעיות כספיות, בעיות בחיי הנישואין (עד כדי גירושין) ואף אלימות במשפחה, פשעים כגון נהיגה בשכרות והפרת הסדר הציבורי, ואובדן הכבוד בעיני אחרים, הרואים בבעיה משהו שהאלכוהוליסט הביא על עצמו, ושיכול היה בקלות להימנע ממנו.

מחקרים מקיפים מראים כי אלכוהוליזם משפיע לא רק על המכור, אלא גם על בני המשפחה הסובבים אותו. ההשפעה על ילדיהם של אלכוהוליסטים עשויה להמשך גם לאחר התבגרותם. תופעה זו מכונה לעתים "סנדרום הילדים הבוגרים של אלכוהוליסטים".

רבים מניחים בטעות כי לאחר שהאלכוהוליסט חדל משתיית אלכוהול, הכול בא על מקומו בשלום, אך נגמלים רבים עדיין רואים בעצמם "אלכוהוליסטים" או "אלכוהוליסטים מתאוששים", משום שחלק מהבעיות נפתרות רק לאחר זמן.

תופעות לוואי של גמילה מאלכוהול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תסמונת גמילה מאלכוהול

ישנן כמה תופעות לוואי העשויות להגרם (חלקן או כולן) במהלך גמילה מאלכוהול, או כשהמשקה נשלל מהאלכוהוליסט:

  • סינדרום ההפעלה - מתאפיין ברעידות, קצב פעימות לב מוגבר ולחץ דם גבוה.
  • עוויתות - התקפי עווית קשים עשויים להגרם גם אצל מי שאין לו היסטוריה של עוויתות או של מחלות מבנה-מוח אחרות.
  • הזיות - בדרך כלל של חוש הראיה (הזיות חזותיות) או חוש המישוש.
  • תזזית ורעד (דליריום טרמנס) - פסיכוזה הכוללת הזיות, רעד, בחילות, ולעתים גם התקפי עווית.

שלא כמו תופעות הלוואי של גמילה מסמים כמו הרואין, שיכולות להיות מאוד לא נעימות אך בדרך-כלל אינן מהוות סכנת חיים, הימנעות מאלכוהול עשויה להרוג (בשל עוויתות בלתי-נשלטות) אם אינה מלווה בטיפול רפואי הולם. הטיפול התרופתי בגמילה מאלכוהול מתבסס על חומרים שיש להם השפעה דומה מאוד לאלכוהול על המוח: ברביטורטים ובנזודיאזפינים. היות שהבנזודיאזפינים הם הבטוחים ביותר מבין שלוש קבוצות החומרים, בדרך-כלל מפסיקים את צריכת האלכוהול, ומחליפים אותו בבנזודיאזפין בעל השפעה ארוכת-טווח (כגון "ואליום") כדי להימנע מתופעות הלוואי. לאחר מכן מפחיתים את מינון הבנזודיאזפין בהדרגה במשך כמה ימים או שבועות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]