מלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת העולם הראשונה
מלמעלה בכיוון השעון: חפירות בחזית המערבית, הטנק הבריטי סימן 1 חוצה תעלה, טביעת ספינת הוד מלכותה Irresistible לאחר שנפגעה ממוקש ימי בקרב על הדרדנלים, צוות של מקלע ויקרס עם מסכות גז ומטוס קרב גרמני מסוג Albatros
תאריך: 1914-1918 מקום: רחבי העולם תוצאה: ניצחון מדינות ההסכמה. התפרקותן של הקיסרות הגרמנית, הרוסית, העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית. יצירת מדינות חדשות ברחבי אירופה, תחילת שיטת המנדטים.
הצדדים הלוחמים
מדינות ההסכמה: האימפריה הבריטית   צרפת   איטליה האימפריה הרוסית הממלכה הבלגית   ארצות הברית האימפריה היפנית   סרביה ועוד	מעצמות המרכז: האימפריה האוסטרו הונגרית   בולגריה   הקיסרות הגרמנית האימפריה העות'מאנית
אבדות
לוחמים: 5.7 מיליון אזרחים: 3.7 מיליון בסה"כ: 9.4 מיליון	לוחמים: 4 מיליון אזרחים: 5.2 מיליון בסה"כ: 9.2 מיליון

מלחמת העולם הראשונה, שהתרחשה בין השנים 1914 - 1918, הייתה המלחמה הראשונה בה היו מעורבות אומות המקיפות יותר מחצי מכדור הארץ, כלומר – מלחמת עולם. במלחמה בין מדינות ההסכמה ומעצמות המרכז נהרגו למעלה מ-18.5 מיליון בני אדם, רובם מהצבאות הלוחמים באירופה.

עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, כונתה המלחמה בשם המלחמה הגדולה או המלחמה שתסיים את המלחמות, אף שהשם "מלחמת העולם הראשונה" נטבע כבר בשנת 1920 על ידי לוטננט קולונל צ'ארלס רפינגטון בספרו "The first world war, 1914-1918”.‏‏^[1]

יש חוקרים הרואים במלחמה זו את השלב הראשון במלחמה שנמשכה 30 שנה, המקיפה את השנים 1914 - 1945.

המלחמה התקיימה בחמש חזיתות עיקריות, שמהן שתיים, המערבית והמזרחית, היו החשובות ביותר:

• החזית המערבית: בלגיה ומערב צרפת
• החזית המזרחית: מזרח אירופה, גבול האימפריה הרוסית
• חזית הבלקן
• חזית המזרח התיכון: נפרשה על-פני שטחי האימפריה העות'מאנית
• החזית האיטלקית: אזור צפון איטליה

כמו כן התקיימה לחימה בזירה הימית ובמספר חזיתות משניות, כגון דרום מזרח אסיה, הים הצפוני, אפריקה ועוד.

תוכן עניינים 1 הצדדים הלוחמים 2 מאפייני המלחמה 2.1 מלחמת חפירות 2.2 המלחמה בים 2.3 מלחמה ממוכנת ומודרנית 2.4 כל העם צבא 3 הסיבות הדיפלומטיות למלחמה 4 פרוץ המלחמה 5 הקרבות הראשונים - החזית המערבית 6 שלבים ראשונים: מרומנטיקה לחפירות 6.1 תחילת מלחמת החפירות 6.2 הקרב על הסוֹם וקרב פַּשנְדֶל 7 החזית המזרחית ורוסיה 7.1 ניצחונות גרמניים במזרח 7.2 בעיות פנים ברוסיה 7.3 מהפכת אוקטובר 8 חזיתות דרומיות 8.1 החזית המזרח-תיכונית 8.1.1 מסופוטמיה 1914 - 1918 8.1.2 הקרב על גליפולי - 1915 8.1.3 ארץ ישראל וחצי האי סיני: 1915 - 1918 8.2 המעורבות האיטלקית 8.3 חזית הבלקן 9 רצח העם הארמני 10 מערכות במושבות הקולוניאליות 11 התמרדות עמים 12 הזירה הימית 13 הגלגל מתהפך 13.1 כניסת ארצות הברית למלחמה 13.2 המתקפה הגרמנית ב-1918 13.3 ניצחון מדינות ההסכמה 14 סוף המלחמה 15 תוצאות המלחמה 16 כלי נשק במלחמה 16.1 כלי נשק חדשים במלחמה 16.2 מטוסים 16.3 צוללות 17 היהודים והמלחמה 18 ראו גם 19 לקריאה נוספת 20 קישורים חיצוניים 21 הערות שוליים

[עריכה] הצדדים הלוחמים

הצדדים הלוחמים התארגנו בשני גושים. הגוש האחד כונה מעצמות המרכז וכלל את המדינות:

• הקיסרות הגרמנית
• הקיסרות האוסטרו-הונגרית
• האימפריה העות'מאנית
• בולגריה

הגוש השני נקרא מדינות ההסכמה, וכלל בשלבים שונים 24 מדינות. המעצמות העיקריות מביניהן היו:

• האימפריה הבריטית, יחד עם מושבותיה והדומיניונים (ובכלל זה אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה ודרום אפריקה)
• צרפת ומושבותיה
• האימפריה הרוסית (פרשה מהמלחמה לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1917)
• איטליה (הצטרפה ב-1915)
• ארצות הברית (שהצטרפה ב-1917)

מדינות אירופאיות קטנות יותר שנשאו בנטל הלחימה לצד מדינות ההסכמה, וחלקן נכבשו במהלך המלחמה, היו בלגיה והמדינות הבלקניות סרביה, מונטנגרו, רומניה (מ-1916 עד 1918) ויוון (מ-1917). מלבדן, נכללו במדינות ההסכמה עוד מדינות מרחבי העולם, ששלחו כוחות משלוח וסיוע, או הסתפקו בהכרזת מלחמה על מעצמות המרכז ללא נקיטת צעדים צבאיים. כמעט כולן הצטרפו בשלבים הסופיים של המלחמה.

[עריכה] מאפייני המלחמה

מלחמת העולם הראשונה, שבני דורה כינו אותה "המלחמה הגדולה", הייתה שונה במובנים רבים מכל דבר שידע העולם קודם. המלחמה, שההכנות לקראתה נמשכו זמן רב, התנהלה ארבע שנים ושלושה חודשים ביבשה, באוויר, בים ומתחת לפני הים. המלחמה נועדה מלכתחילה להיות מלחמת תנועה מהירה, אך עד מהרה הפכה למלחמת חפירות; כוח האש של המקלע והארטילריה עלה על כוח התנועה של הצבאות. התובלה הממונעת והתעופה היו עדיין בחיתוליהן, ואת הטנק רק החלו לפתח.

[עריכה] מלחמת חפירות

לאחר שהגרמנים נעצרו על אדמת צרפת, הפכה המלחמה למלחמת חפירות, היינו מלחמה נייחת. במשך כשלוש שנים, נערכו קרבות כשכל צד שואף לשחוק ולהקיז את דמו של האויב. הקרבות התנהלו בשטח מצומצם ללא תזוזה משמעותית, וללא שינוי ניכר במערך הכוחות. אחד הקרבות, שהפך ל"סמל לעוז רוח ולסבל של הלוחמים", היה קרב ורדן.

[עריכה] המלחמה בים

ערך מורחב – מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה

מתוך מטרה להרעיב את האויב ולמוטט את כלכלתו, הטילו הממלכה המאוחדת וצרפת הסגר ימי על גרמניה ובנות בריתה. ההסגר החליש מאוד את מדינות המרכז, שנזקקו לחומרי גלם לפיתוח התעשייה והחקלאות. כך נפגעה גם תעשיית המלחמה. - בתגובה, הכריזו הגרמנים על "מלחמת צוללות בלתי מוגבלת" (ינואר 1916) כדי למנוע כל זרימה של אספקה לממלכה המאוחדת, במהלכה הטביעו הגרמנים אוניות בריטיות ואמריקניות.

[עריכה] מלחמה ממוכנת ומודרנית

בתקופת המלחמה הוסבה כלכלת המדינות לכלכלת מלחמה; כושר הייצור והטכנולוגיה של המדינות הנלחמות באו לידי ביטוי בשדה הקרב - כך פותחו והופעלו סוגי כלי נשק חדשים: הרובה האוטומטי - תת המקלע, שירה צרורות ולא כדורים בודדים, אוניות, צוללות, מטוסים, טנקים, גזים ועוד.

[עריכה] כל העם צבא

המלחמה התנהלה בין עמים ולא רק בין צבאות וציים. החיילים היו אזרחי המדינות ולא צבאות שכירים. תושבי העורף, נשים, קשישים ונוער, נקראו לסייע במאמץ המלחמתי הממושך.

רוב הגברים השתתפו במלחמה, בעוד בעורף נשארו הנשים, הזקנים והנוער, שהחליפו את הגברים בעבודות השונות (תעשייה, לרבות תעשיית הנשק, אספקה לחיילים, עבודה בשדות וכו').

[עריכה] הסיבות הדיפלומטיות למלחמה

ערך מורחב – הגורמים למלחמת העולם הראשונה

הגורם המיידי שהביא לפרוץ המלחמה הוא רצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי. הרצח אירע ב-28 ביוני 1914 בסרייבו, בירת בוסניה, שהייתה בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית. תושבי סרייבו היו סלאבים ושאפו להתאחד עם המדינה השכנה סרביה. ממשלת אוסטריה דרשה בעקבות הרצח מסרביה כמה דרישות שאחת מהן הייתה שחוקרי הרצח יהיו חוקרים אוסטרים. סרביה הסכימה לכל דרישות אוסטריה אך סירבה לדרישה לנוכחות אוסטרית בחקירה משום שהדבר יהווה פגיעה בריבונותה, בתגובה הכריזה הממלכה האוסטרו-הונגרית מלחמה על סרביה ופלשה אליה. רוסיה, שהייתה בעלת בריתה של סרביה, הכריזה מלחמה על אוסטריה והחלה בגיוס צבא. מערכת הבריתות באירופה הופעלה. הרוצח היה גברילו פרינציפ, סטודנט סרבי מבוסניה. על-אף שההתנקשות הובילה לפרוץ המלחמה, הייתה זו רק העילה המיידית. המלחמה פרצה בעקבות סכסוכים פנימיים באירופה, ששורשיהם נעוצים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

המלחמה בין צרפת לפרוסיה בשנים 1870 - 1871 הביאה עמה לא רק את ביסוסה של הקיסרות הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה, בעקבות הסיפוח הגרמני של אלזס-לורן. תחת הדרכתו הפוליטית של הקאנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמרק, חיזקה גרמניה את מעמדה באירופה באמצעות ברית עם אוסטרו-הונגריה והבנה דיפלומטית עם רוסיה.

כניסתו של הקייזר וילהלם השני לתפקיד בשנת 1888, הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, הנחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו, חרף שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בשל תוצאות הבחירות ב-1890, בהן מפלגות המרכז והשמאל הגיעו להישגים מרשימים, וגם, חלקית, בשל חוסר חיבתו לקנצלר, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, הביא וילהלם להתפטרותו של ביסמרק.

חלק ניכר מהישגיו של ביסמרק ירד לטמיון בשנים שבאו לאחר מכן, כיוון שווילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה, ועל ידי כך העניק לרפובליקה הצרפתית הזדמנות להשלים (1891-1894) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. - גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את יצירתו של צי ימי המסוגל לאיים על שליטתה הימית בת המאה של האימפריה הבריטית, ובכך עודד את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית ב1904 והרחבתה ב-1907 כך שתכלול גם את רוסיה.

היריבות בין הכוחות החריפה מ-1880 במאבק הקולוניאלי על אפריקה, שהביא חלקים נרחבים מאפריקה ואסיה תחת שלטון אירופי במשך רבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, הפך לחסיד רעיון האימפריה שמעבר לים. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ה"רכישות" הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו לפגוע באינטרסים אסטרטגיים ומסחריים של הממלכה המאוחדת. תמיכתו של וילהלם בשחרור מרוקו מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של הממלכה המאוחדת, עוררה את משבר טנג'יר (1911), ונוכחות כוחות גרמנים ימיים במרוקו העמידה במבחן את הקואליציה הבריטית-צרפתית.

מרכיב מרכזי בחבית אבק השריפה הדיפלומטית, שהלכה ונוצרה, היה עלייתן של שאיפות לאומניות חזקות במדינות הבלקן, שקיוו לתמיכה מגרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטריים בסרביה בעקבות ההפיכה (1903) תרמה אף היא למשבר נוסף ב-1908 בנושא הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. לכך תרם גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהייתה חלשה הן בשל תבוסתה במלחמת רוסיה-יפן (1904 - 1905) והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא זה.

התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר 1909 עוררה בלב השלטונות הגרמנים תמיכה במלחמת מנע, על-מנת לשבור את ה"כיתור" כביכול של ההסכמה הלבבית, לפני שהחימוש-מחדש של רוסיה יוכל להטות את כף המאזניים כנגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב-1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שהממלכה המאוחדת נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת במהלך השנה הקודמת.

באשר לטורקיה, כבר מסוף המאה ה-19 היה ברור לכל שימיה של האימפריה העות'מאנית ספורים (ובמיוחד לאחר הדחת הסולטן ועליית הטורקים הצעירים ב-1908), אך מרבית המעצמות העדיפו לשמור על שלמותה כדי לשמור על היציבות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובבלקן. לא כך רוסיה, שנלחמה בטורקיה פעמים רבות וביקשה לעצמה שליטה בשטחים לחופי הים השחור ובמיצרי הבוספורוס והדרדנלים, שיאפשרו לה גישה לים התיכון, וכריתת ברית ההגנה בין טורקיה לגרמניה הפכה את הטורקים לאויביהם גם של הבריטים והצרפתים.

[עריכה] פרוץ המלחמה

דאגות האוסטרים באשר לביטחון אזורי גדלו כאשר שטחי האימפריה, הגובלים בסרביה, כמעט שהוכפלו, כתוצאה ממלחמות הבלקן (1912-1913). רבים בהנהגה האוסטרית, ביניהם הקיסר פרנץ יוזף וקונרד פון הצנדורף, היו מודאגים לנוכח התסיסה הלאומנית הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. בעודם רדופים על ידי זיכרונות אודות המערכות רבות ההשראה של הפיימונטים כנגד הפרובינציות האיטלקיות והאוסטריות ב-1859, הם חששו גם פן תתמוך רוסיה בסרביה, אם זו תספח שטחים סלאבים מאוסטריה (כשם שצרפת גיבתה את פיימונטה במערכה, שהגיעה לשיאה בקרב סולפרינו). תחושתם הייתה כי מוטב להרוס את סרביה לפני שזו תקבל את ההזדמנות לפתוח מערכה מסוג זה.

כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהא הפתרון המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם היו מתוסכלים מכוחה של הממשלה ההונגרית באימפריה. ב-1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת מלך אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין הייתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על התקציב. ולעתים קרובות הממשלה ההונגרית, תחת אישטוואן טיסה (István Tisza), סירבה לבקשות תקציב אוסטריות להגברת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את הסטאטיות הפוליטית שיצר הדבר, קיוו רבים ליצירת פדרציה, או לכל הפחות מלוכה משולשת. הגברת מספר הסלאבים באימפריה נדמתה כפתרון לכך.

ההתנקשות בפרנץ פרדיננד ביוני 1914 הביאה עמה את ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי "היד השחורה" - ארגון טרור סרבי, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.

עם גרמניה המגבה אותה, שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ לאופולד פון ברכטולד, לסרביה (23 ביולי 1914) אולטימטום בן 10 נקודות, שלמעשה לא ניתן היה למלא את דרישותיו. הסרבים התבקשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה (25 ביולי) וב-28 ביולי הכריזה עליה מלחמה, באמצעות מברק שנשלח לממשלה הסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.

הממשלה הרוסית, שתמכה (1909) בעצמאות סרבית בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה ב-30 ביולי, בעקבות קריסה הרת גורל של תקשורת הטלגרף בין וילהלם והצאר ניקולאי השני, שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. ב-31 ביולי תבעה גרמניה שרוסיה תרחיק את כוחותיה, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה, מפני ששחרור אנשי המילואים היה הופך את הגיוס מחדש בזמן קצר לבלתי אפשרי. גרמניה הכריזה מלחמה כנגד רוסיה ב-1 באוגוסט, ויומיים לאחר מכן גם כנגד בת בריתה של רוסיה, צרפת.

התפרצות הקונפליקט מתוארת לעתים קרובות כתוצאת הבריתות, שהוקמו בעשורים הקודמים - גרמניה-אוסטריה-איטליה כנגד צרפת ורוסיה, כאשר הממלכה המאוחדת וסרביה תומכות בהן. למעשה, אף אחת מהבריתות לא הופעלה בתחילת ההתפרצות, על אף שגיוס העתודות הרוסי והכרזת המלחמה הגרמנית על צרפת הונעו מפחד שבריתות אלו יופעלו.

הכרזת המלחמה של הממלכה המאוחדת על גרמניה (4 באוגוסט) נבעה לא מהבנותיה עם צרפת ורוסיה (טכנית, הממלכה המאוחדת לא הייתה בברית עם אף אחת ממדינות אלה) אלא כתוצאה מהפלישה הגרמנית לבלגיה, שעל עצמאותה הבטיחה הממלכה המאוחדת לשמור בברית לונדון של 1839, ושעמדה בדרך הגרמנים לפלישה לצרפת.

[עריכה] הקרבות הראשונים - החזית המערבית

תוכנית גרמניה (תוכנית שליפן) להתמודדות מול הברית הצרפתית-רוסית כללה הנחתת מכה מוחצת על הצרפתים ואז פנייה כדי להתמודד עם צבאם האיטי יחסית של הרוסים. במקום להתמודד עם צרפת פנים אל פנים, נתפס כנבון יותר לתקוף אותה מהצפון. כדי לעשות זאת, היה על הצבא הגרמני לעבור דרך בלגיה. גרמניה ביקשה מעבר חופשי דרך הטריטוריה הבלגית, בהבטחה שבלגיה תהפוך לבת בריתה של גרמניה אם תסכים למעבר זה. בלגיה סירבה, וב-2 באוגוסט החלה גרמניה בפלישה לצרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג. הגרמנים נתקלו בהתנגדות עזה ליד המבצרים של העיר הבלגית לייז'. בינתיים שלחה הממלכה המאוחדת צבא לצרפת, ואף הוא התקדם לתוך בלגיה.

העיכובים שנוצרו בשל ההתנגדות הבלגית, הכוחות הבריטים והצרפתים והתזוזה המהירה להפליא של הרוסים, שיבשו את התוכניות הגרמניות. רוסיה תקפה במזרח פרוסיה, והעסיקה כוחות גרמנים שיועדו לחזית המערבית. גרמניה הביסה את רוסיה בסדרת קרבות שנקראו בשם הקיבוצי קרב טננברג (השני), אך הסחה זו אפשרה לכוחות צרפתים ובריטים לעצור לבסוף את ההתקדמות הגרמנית לכיוון פריז בקרב הראשון על המארן שנערך בספטמבר 1914 מצפון-מזרח לפריז. מעצמות המרכז (הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית) נאלצו להילחם בשתי חזיתות.

ב-20 באוגוסט כבשו כוחות גרמנים את בריסל, וב-9 באוקטובר הסתיים המצור על אנטוורפן, ואנטוורפן נפלה בידי הגרמנים - בלגיה נכבשה כמעט כולה.

הכיבוש הראשון של אדמת האויב שלו זכו מדינות ההסכמה לא היה באירופה כי אם באפריקה: כוחות דרום אפריקה תקפו וכבשו את המושבה הגרמנית שבדרומה של אפריקה (כיום נמיביה).

[עריכה] שלבים ראשונים: מרומנטיקה לחפירות

תפיסת המלחמה ב-1914 הייתה כמעט רומנטית, והכרזתה נענתה בהתלהבות רבה על ידי רבים. ההשקפה הרווחת הייתה שזו תהיה מלחמה קצרה של תמרונים וכמה פעולות זריזות ("ללמד את האויב לקח") והיא תסתיים בכניסה מהירה לעיר הבירה (לבירת האויב, כמובן), שיבה הביתה במצעד ניצחון ו"חזרה לחיים הרגילים". היו כמה פסימיסטים (כלורד קיצ'נר) שחזו כי המלחמה תימשך זמן רב, אך "כולם ידעו" ש"המלחמה תיגמר עד חג המולד". השקפות רומנטיות אלה התבטאו בין היתר בהפסקת אש ספונטנית בחג המולד של 1914.

[עריכה] תחילת מלחמת החפירות

לאחר הצלחתם הראשונה במארן שבצרפת, כוחות ההסכמה וכוחות גרמנים החלו בסדרת תמרוני איגוף על מנת לנסות להכריח את הצד השני לסגת, במה שנקרא "המירוץ לים". צרפת והממלכה המאוחדת מצאו עצמן עד מהרה מול עמדות גרמניות מחופרות מלוריין ועד לחוף הפלמי בבלגיה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם, כשהצרפתים והבריטים מחפשים אחר עמדה התקפית בזמן שהגרמנים ניסו להגן על השטחים אותם כבשו. תוצאה אחת של עובדה זו הייתה שהחפירות הגרמניות היו בנויות טוב יותר מהחפירות הצרפתיות-אנגליות, שנועדו להיות "זמניות" בלבד, כדי להגן על הצבא לפני שהוא יפרוץ את הגנות הגרמנים.

החזית התייצבה בקשת גדולה בשטח צרפת, מחוף הים בצפון צרפת ועד לגבול שווייץ. אף צד לא הצליח לשגר מכה מכריעה במשך ארבע השנים הבאות, אף על פי שפעולות גרמניות בקרב ורדן (1916) וכישלון "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן הביאו את הצבא הצרפתי לסף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את הקווים הראשונים.

כ-800,000 חיילים מבלגיה והאימפריה הבריטית היו בחזית המערבית בכל זמן נתון, 1,000 גדודים, שכל אחד מהם מחזיק חלק מהקו בין בלגיה לארן למשך חודש במערכת בת ארבעה שלבים, אלא אם התקפה התקרבה. החזית הכילה מעל 6,000 מיילים של חפירות. כל גדוד החזיק באזורו למשך כשבוע, לפני שחזר לאחור כדי לתמוך בקווים ולאחר מכן בקווי עתודה לפני שבוע של מחוץ לקווים, לרוב באזור אמיין.

[עריכה] הקרב על הסוֹם וקרב פַּשנְדֶל

הן הקרב על הסום (1916) והן קרב פשנדל (1917) בחזית המערבית גבו מחיר גבוה בחיי אדם, בתמורה להתקדמות זעירה במלחמה. כאשר בריטים תקפו ביום הראשון לקרב על הסום, ואיבדו חיילים רבים לקציר הבלתי נגמר של אש מכונות הירייה (באותו היום נפגעו 58,000 בריטים, שליש מהם מתו), הם הצליחו להשיג מעט אדמות. הדבר גרם לפיקוד הגרמני להורות לחייליו לכבוש מחדש אדמות אלה, פקודה שעלתה לגרמנים בכמות אבדות זהה. כך, במקום קרב בלתי מאוזן, שבו רק חיילים בריטים תוקפים (קרב שהיה מסתיים באבדות כבדות לבריטים בלבד), חולק נטל ההתקפה בצורה שווה, ואי לכך גם כמות האבדות.

[עריכה] החזית המזרחית ורוסיה

בזמן שהחזית המערבית הגיעה למבוי סתום בחפירות, המשיכה המלחמה במזרח.

[עריכה] ניצחונות גרמניים במזרח

תוכניותיהם הראשונות של הרוסים כללו פלישה בו זמנית לגליציה האוסטרית ולמזרח פרוסיה הגרמנית. אף על פי שבתחילה התקדמות הרוסים לגליציה הוכתרה בהצלחה, הם אולצו לסגת בשל ניצחונותיהם של הגנרלים הגרמנים הינדנבורג ולודנדורף בטננברג ובאגמים המזוריים, שבו הושמד רובו של הצבא הפולש, באוגוסט וספטמבר 1914. הארגון הכלכלי והצבאי הלוקה בחסר של הרוסים הוכיח עצמו עד מהרה כבלתי שווה לעוצמתם המשולבת של הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. באביב 1915 הרוסים אולצו לסגת בגליציה, ובמאי השיגו "מעצמות המרכז" פריצת דרך ראויה לציון בשוליים הדרומיים של פולין, כשהם לכדו את ורשה ב-5 באוגוסט, ואילצו את הרוסים לסגת מפולין כולה.

[עריכה] בעיות פנים ברוסיה

אי-שביעות רצון מהתמודדותה של הממשלה הרוסית במלחמה גדלה חרף ההצלחה בהתקפת ברוסילוב (יוני 1916) בגליציה המזרחית כנגד האוסטרים. הצלחה זו עורערה על ידי סירובם של גנרלים רוסים אחרים לשלוח את כוחותיהם לתמוך במפקד הגִזרה המנצח. למזלן הזמני של "מדינות ההסכמה" נכנסה רומניה למלחמה ב-27 באוגוסט: כוחות גרמניים באו לעזרת היחידות האוסטריות הערוכות לקרב בטרנסילבניה, ובוקרשט נפלה לידי "מעצמות המרכז" ב-6 בדצמבר. בינתיים גדלה התסיסה הפנימית ברוסיה, כשהצאר היה בחזית ובלתי נגיש, ובעוד שלטונה הכושל של הקיסרית אלכסנדרה הוביל למחאות בכל המגזרים הפוליטיים ברוסיה. רצח רספוטין, חביבה של אלכסנדרה, על ידי אצילים שמרנים בסוף 1916, היה תוצאה של אי-שקט פנימי זה.

[עריכה] מהפכת אוקטובר

במרץ 1917 הגיעו לשיאן ההפגנות בפטרוגרד בהתפטרותו של הצאר ניקולאי השני ומינוי של מפלגת מרכז חלשה לממשלה הזמנית, שחלקה את כוחה עם הסוציאליסטים של פטרוגרד הסובייטית. חלוקת כוח זו הובילה לבלבול ולכאוס, בחזית כמו בבית, ובהדרגה נעשה הצבא מסוגל פחות להתנגד לגרמניה. בינתיים, המלחמה והממשלה נעשו פחות ופחות פופולריות, ואי שביעות הרצון מהן שימשה יפה את המפלגה הבולשביקית, שהונהגה על ידי ולדימיר איליץ' לנין, וחיזקה אותה.

ניצחון הבולשביקים בנובמבר לווה בדצמבר שאחריו בשביתת נשק ובשיחות עם גרמניה. בתחילה סירבו הבולשביקים להסכים לתנאים הגרמניים הקשים, אולם משחידשה גרמניה את המלחמה וצעדה ללא חת לאורך אוקראינה הסכימה הממשלה החדשה לחוזה ברסט-ליטובסק, ב-3 במרץ 1918, שהוציא את רוסיה מחוץ למלחמה, ואילץ אותה למסור למעצמות המרכז שטחים נרחבים, כולל פינלנד, הפרובינציות הבלטיות, פולין ואוקראינה.

[עריכה] חזיתות דרומיות

[עריכה] החזית המזרח-תיכונית

החזית הים תיכונית, שכונתה גם החזית הדרומית, הייתה בין מדינות ההסכמה: האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית לבין מעצמות המרכז: האימפריה העות'מאנית (טורקיה) ומשלחת צבאית מגרמניה. לצד מדינות ההסכמה פעלו כוחות ערבים במסגרת המרד הערבי בלחימה בחצי האי סיני ובארץ ישראל. ולאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה גם הרפובליקה הארמנית הצטרפה למערכה. הלחימה בחזית הים תיכונית החלה ב-2 באוקטובר 1914, פעולות האיבה הסתיימו ב-30 באוקטובר 1918 ותוצאות המלחמה נקבעו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. הלחימה בחזית הדרום הייתה בשטחים נרחבים יותר מבין אלה שבשאר החזיתות וכללו את האזורים הבאים: חצי האי סיני וארץ ישראל, אזור מסופוטמיה, אזור הקווקז ואזור גליפולי במצרי הדרדנלים.

האימפריה העות'מאנית שהצטרפה למעצמות המרכז איימה על הקווקז הרוסי, על הקשר הבריטי עם הודו - "היהלום שבכתר" והמזרח דרך תעלת סואץ ועל שדות הנפט של מוסול שבעיראק (מאגרי הנפט באיראן ובסעודיה התגלו רק לאחר מכן).

[עריכה] מסופוטמיה 1914 - 1918

ערך מורחב – זירת מסופוטמיה

ב-6 בנובמבר 1914 התקיפו הבריטים את הצבא העות'מאני באזור השאט אל ערב ותוך שבועיים השתלטו על בצרה, תוך שהם מנצלים את הנוכחות הדלילה של הכוחות העות'מאנים שנותרו באזור בגדאד. באפריל 1915 החלו הבריטים להתקדם צפונה. בחודש נובמבר 1915 התחולל קרב בסמוך לקטסיפון, כ-40 ק"מ מדרום לבגדאד. הקרב הסתיים ללא הכרעה. הצבא הבריטי התמקם בעיר כּוּת, כ-170 ק"מ מדרום לבגדאד. ב-3 בדצמבר 1915 הטילו העות'מאנים מצור על העיר. ב-29 באפריל 1916 נכנעו הבריטים ללא תנאי. 23,000 חיילים בריטים והודים נהרגו או נפצעו בכות, ו-8,000 החיילים ששרדו את המצור נלקחו בשבי, רובם מתו או נרצחו לאחר מכן. תוצאות הקרב בכות היוו מכה קשה לצבא הבריטי.

ההתקפה הבריטית על מסופטמיה חודשה ב-13 בדצמבר 1916 לאורך שתי גדות החידקל. ב-11 במרץ 1917 נפלה בגדאד לידי הבריטים שנתקבלו בה כמשחררים. ב-30 באוקטובר 1918 נכנע הצבא השישי הטורקי וב-14 בנובמבר 1918 הסתיימה המלחמה בזירת מסופוטמיה בכיבושה המלא על ידי הבריטים.

[עריכה] הקרב על גליפולי - 1915

הקרב החל ב-25 אפריל בחצי האי גליפולי השוכן בצד האירופי של מצרי הדרדנלים. היה זה לאחר ניסיון כושל של ציי מדינות ההסכמה לעבור בַּ‏מְּ‏צָ‏רִים. על חצי האי נחת צבא בריטי וצרפתי יחד עם כוחות אוסטרלים וניו-זילנדים וכן גדוד נהגי הפרדות העברי ^[2] התכנון היה לפלוש ישירות לטורקיה ולהגיע להכרעה מהירה באמצעות כיבוש עיר הבירה קונסטנטינופול. לאחר חודשים אחדים, הסתבר כי נכשל הניסיון להזיז ממקומו את הצבא העות'מאני. לאחר נפילת 131,000 חיילים ופציעת 252,000 אחרים החליטו מדינות ההסכמה לסגת מחצי האי. אטאטורק, שהיה למנהיגה של טורקיה, התבלט בתור קצין בחזית גליפולי.

[עריכה] ארץ ישראל וחצי האי סיני: 1915 - 1918

ערך מורחב – המערכה על ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה

המערכה על ארץ ישראל וחצי האי סיני החלה, למעשה, כקרב על השליטה בתעלת סואץ. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה הודו "היהלום שבכתר" באימפריה הבריטית. האימפריה העות'מאנית רצתה לפגוע בממלכה המאוחדת על ידי חסימת הדרך להודו שעברה בתעלת סואץ. היה בכך גם כדי לפגוע באספקת הנפט מעיראק. עד 1917 מנע חיל המשלוח המצרי מן הטורקים את השגת מטרותיהם בגזרת התעלה - השיט בתעלת סואץ נמשך כסדרו. משנוכחו הבריטים באוזלת ידם של הטורקים הרחיבו את שאיפותיהם עד כדי כבוש כל מקורות הנפט הערביים בחצי האי ערב, תוך שזכו לתמיכתם של מנהיגי השבטים הערביים באזור בתוכנית חלוקת אדמות מוסכמת בין צרפת ובריטניה. בתמורה, הבטיחו הבריטים למנהיגי השבטים הערביים המקומיים, לשקול באופן חיובי את שאיפותיהם הלאומיות. החל מינואר 1917 עברו הבריטים ממגננה להתקפה, חצו את התעלה, והחל המהלך לדחיקת הטורקים מחצי האי סיני וארץ ישראל, ובהצלחה יתרה ממועד מינויו של הגנרל אלנבי למפקד חיל המשלוח המצרי, ב-28 ביוני 1917. עד חג החנוכה באותו שנה היה חיל המשלוח בשערי ירושלים, וחודשים ספורים לאחר מכן, כבר עמדו על גבול סוריה-ולבנון, שנותרו בידי הצרפתים לפי סיכום מראש.

המערכה הייתה חשובה גם לעם היהודי. בעקבותיה פורסמה הצהרת בלפור וחבר הלאומים נתן לממלכה המאוחדת את המנדט להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות.

[עריכה] המעורבות האיטלקית

איטליה הייתה מאז 1882 בעלת ברית לקיסרות הגרמנית ולאימפריה האוסטרו-הונגרית, אך היא שאפה לספח שטחים אוסטרים בדרום טירול, איסטריה ודלמטיה, והגיעה להבנה סודית עם צרפת, שאיינה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה. בתחילת המלחמה נותרה איטליה מחוץ למערכה ובמאי 1915 הצטרפה למדינות ההסכמה והכריזה מלחמה על אוסטריה.

עד סתיו 1917 היה עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי מופנה לחזית המזרח, ולאיטלקים היה יתרון מספרי בחזית צפון איטליה. למרות זאת, כל התקפותיהם על מערכי ההגנה האוסטרים נכשלו והחזית נותרה סטטית, עקב תנאי השטח ההרריים והאמצעים הטכנולוגיים של התקופה, שהקשו על קרב התקפה. עם השיפור במצבם של מעצמות המרכז בחזית המזרחית השתנה המצב. האוסטרים החלו לפעול בכוחות מתוגברים ובסיוע גרמני, והנחילו לאיטלקים מפלות. בקרב קפורטו באוקטובר 1917 זכו האוסטרים והגרמנים לניצחון גדול, שכתוצאה ממנו נסוגו האיטלקים כ-100 ק"מ, אך הצליחו להתארגן מחדש ולבלום מתקפות נוספות בהמשך 1918. בסתיו 1918 התהפכה שוב הכף ואיטליה, בסיוע מעצמות ההסכמה, נחלה ניצחון מכריע בקרב ויטוריו ונטו, באוקטובר 1918. זמן קצר לאחר הקרב יצאה אוסטריה-הונגריה מהמערכה.

[עריכה] חזית הבלקן

הסרבים הצליחו לבלום שלוש פלישות אוסטריות באוגוסט-דצמבר 1914, אם כי סבלו אבידות רבות ואיבדו שליש משטחם. באוקטובר 1915 נכנסה בולגריה למערכה לצד מעצמות המרכז, בתקווה לרווחים טריטוריאליים. סרביה המותקפת מכל עבריה נכבשה, אך הצבא הסרבי נסוג בצורה מסודרת והתארגן באזור מקדוניה שבצפון-מזרח יוון, שעליו השתלט כוח צרפתי-איטלקי-בריטי. באזור מקדוניה התבסס קו חזית בין הצבא הסרבי, כוחות המשלוח של מדינות ההסכמה, ומתנדבים יוונים, לבין הצבא הבולגרי וכוחות סיוע גרמנים ואוסטרו-הונגרים. חזית זו, המכונה גם חזית סלוניקי, הייתה סטטית לאורך רוב המלחמה, עם הישגים מוגבלים למדינות ההסכמה.

יוון הייתה מפולגת בין תומכי המלך קונסטנטין הראשון שרחש אהדה למעצמות המרכז ודגל רשמית בנייטרליות, לבין חסידי ראש הממשלה וניזלוס שתמכו בהצטרפות למדינות ההסכמה. תומכי וניזלוס הצטרפו בפועל ללחימה בחזית המקדונית, וב-1917 גבר כוחם ויוון הצטרפה רשמית למלחמה לצד מדינות ההסכמה. יחד עם הצבא היווני במלוא היקפו ותגבורות נוספות התארגנו מדינות ההסכמה ב-1918 למערכה התקפית בחזית המקדונית, שהביאה לשחרור סרביה ולכניעת הבולגרים בספטמבר 1918.

רומניה הצטרפה למדינות ההסכמה באוגוסט 1916, במטרה לספח לשטחה את טרנסילבניה. בחודשים שלאחר מכן ספגה מפלות קשות ואיבדה חלק ניכר מאדמתה. ב-1917 הצליחו הרומנים, בסיוע רוסיה וצרפת, לבלום את המשך התקדמות הגרמנים בשטחם, אך לאחר כניעת רוסיה אבדה תקוותה של רומניה להתמודד מול צבאות עדיפים בכוחם ובמספרם, והיא נכנעה במאי 1918.

[עריכה] רצח העם הארמני

ערך מורחב – רצח העם הארמני

רצח העם הארמני הוא הנסיון ההכחדה השיטתי והמתוכנן של העם הארמני בזמן המלחמה וגם אחריה (1923-1915) שבוצע ע"י האימפריה העות'מאנית, היא התאפיינה במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות – צעדות בכפייה ותחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון ומחצה ארמנים נספו באירועים אלה. עד היום אין הכרה של ממש בשואת הארמנים ורק 21 מדינות מכירות בכך באופן רשמי. ישראל עד היום נמנעה מלהכיר ברצח העם הארמני על מנת לא לפגום ביחסים עם טורקיה שלא מוכנה לקחת אחריות על הרצח ההמוני או להכיר בו.

[עריכה] מערכות במושבות הקולוניאליות

מלחמת העולם הראשונה פרצה בשיאו של עידן הקולוניאליזם, אך כיוון שמעצמות המרכז לא החזיקו נחלות קולוניאליות משמעותיות, לא התרחשה לחימה רבה מחוץ לאירופה ולמזרח התיכון. לאוסטרים לא היו כמעט מושבות כלל, והגרמנים שנכנסו במאוחר למרוץ הקולוניאלי החזיקו באימפריה קולוניאלית משנית ביחס לצרפת והממלכה המאוחדת, ולא עשו מאמץ רב להגן על מושבותיהם. נחלותיה של גרמניה במזרח הרחוק ובאוקיינוס השקט נפלו בתוך שלושה חודשים מפרוץ המלחמה לידי כוחות מן הדומיניונים הבריטיים ניו-זילנד ואוסטרליה ולידי יפן, שהצטרפה למדינות ההסכמה. המושבות הגרמניות בדרומה ובמערבה של אפריקה, שהיו זירת התנגשות מיד עם פרוץ המלחמה, נפלו לידי מדינות ההסכמה (הממלכה המאוחדת, צרפת ופורטוגל) עד 1916. רק במזרח אפריקה הגרמנית המשיכו כוחות גרמנים לנהל מלחמת גרילה עיקשת עד סוף המלחמה ממש, נגד כוחות עדיפים בהרבה.

הודו, המושבה הבריטית העיקרית, נותרה ברובה נאמנה לבריטים. מאות-אלפי חיילים ועובדים הודים פעלו בשירות האימפריה, בעיקר בזירת המזרח התיכון. במקומות מסוימים בהודו ניצלו כוחות לאומיים הודיים את המלחמה לפעולות מרי נגד השלטון הזר. הגרמנים עודדו פעולות אלה, אך הצלחתם לא הייתה רבה.

[עריכה] התמרדות עמים

כחלק מניסיונות הפגיעה באויב לפני ובמשך המלחמה, ניסה כל אחד מהצדדים לעודד (באמצעות תמיכה של גורמים מודיעיניים) מרידה של העמים הנשלטים על ידי אויביו.

כך למשל עודדה רוסיה את עמי הבלקן שהיו תחת שלטון האימפריה העות'ומנית למרוד בה, גרמניה עודדה את האירים להיאבק ולדרוש עצמאות מהממלכה המאוחדת (מאבק שנמשך והצליח בשנות ה-20), והממלכה המאוחדת עודדה את העמים הערביים במזרח התיכון למרוד בשלטון העות'מאנים (המרד הערבי) בהבטחה להקמת ממלכה ערבית עצמאית לאחר המלחמה (מכתבי חוסיין-מקמהון), וכוחות ערביים רבים (בראשות המפקד הבריטי לורנס איש ערב) סייעו לממלכה המאוחדת בפלישתה.

[עריכה] הזירה הימית

הציים העיקריים שפעלו בזירה הימית היו של הממלכה המאוחדת ושל גרמניה. כל אחת משתי מעצמות אלה ניסתה, בשלב כלשהו של המלחמה, להגיע להכרעת המלחמה בכללותה באמצעות הטלת מצור ימי על יריבתה, מצור שימנע כל אספקה למדינה הנצורה. חרף זאת, התנגשויות בין הציים היו מעטות.

ב-8 בדצמבר 1914 התנהל קרב איי פוקלנד, שבו טיבע הצי הבריטי את השייטת של האדמירל שפיי. הצי הבריטי הטיל מצור ימי על "מעצמות המרכז", ואבטח הובלת גייסות ואספקה לממלכה המאוחדת. ניסיון גרמני לפרוץ את המצור הביא להתנגשות בולטת אחת בין הציים - קרב יוטלנד (1916). בקרב הזה הצליחו הגרמנים להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה - פריצת המצור הימי על גרמניה לא הושגה. היו אי אלו התנגשויות באוקיינוס האטלנטי בין כמה סיירות, אך זה היה נדיר.

במלחמה זו הופיעה לראשונה הצוללת כנשק מבצעי, שיכול להכריע את גורל המערכה. מבחינת הממלכה המאוחדת היווה השימוש הגרמני בצוללות (נקראו אז U-boat מהמילה הגרמנית "Unterseeboote") התפתחות דרמטית ביותר. הצוללות שהופעלו תחילה נגד ספינות מלחמה, הופעלו, החל מפברואר 1915, כנגד אוניות סוחר של "מדינות ההסכמה". עד סוף 1915 טובעו כ-260 אוניות סוחר. הטבעתה של אוניית הנוסעים לוזיטניה, ב-7 במאי 1915, שבה נספו 1,201 מנוסעי האונייה (מהם 123 אמריקאים), עוררה זעם בארצות הברית, ובעקבותיו הבטיחה גרמניה להגביל את פעולת צוללותיה, כך שהן יעלו על פני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של אוניית נוסעים.

בסוף שנת 1916 חיפשה גרמניה דרך להיחלץ מהקיפאון שיצרה מלחמת החפירות בחזית המערבית. הפתרון נמצא בדמות לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, לוחמה שבה יוטבעו כל ספינות הסוחר שיימצאו בים. הגרמנים האמינו כי הפעלת הצוללות תמנע כל אספקה לאנגליה, ותביא אותה עקב כך לכניעה מוחלטת. לפיכך עסקו בגרמניה בבניית צי צוללות גדול. היה ברור לגרמנים כי הכרזה על לוחמה שכזו תכניס את ארצות הברית למלחמה נגדם, ולכן חיפשו מראש דרך למנוע מהאמריקנים לשלוח צבא נגדם (על הדרך הדיפלומטית שבה נעשה הדבר, ראו מברק צימרמן).

החלטתה של גרמניה להפר את ההגבלות על פעילות צוללות (1 בפברואר 1917), הייתה בין הגורמים שהביאו את ארצות הברית להיכנס למלחמה לצד הממלכה המאוחדת ובעלות בריתה ב-6 באפריל 1917.

פעולת הצוללות הגרמניות נגד אוניות סוחר הביאה לטיבוען של מאות אוניות. בשנת 1917 לבדה טובעו אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 7.4 מיליוני טון, ובמהלך המלחמה כולה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות נייטרליות אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 12.5 מיליוני טון (לעומת אובדן אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 0.26 מיליוני טון בלבד למעצמות המרכז). לצי הגרמני אבדו במאבק זה כמחצית מכלל 343 הצוללות שלו, ובשנת 1918 חזרה למדינות ההסכמה היכולת להעביר, כמעט ללא אבידות, אספקה מארצות הברית לממלכה המאוחדת.

[עריכה] הגלגל מתהפך

ב-1917 חזו סוף סוף "מדינות ההסכמה" בכניסתה למלחמה של ארצות הברית. עם תבוסתה של רוסיה בחזית המזרחית, יכלה גרמניה לשלוח בחופשיות חיילים למערב. שליחתן של תגבורות גרמניות רעננות מחד וחיילים אמריקנים מאידך לחזית המערבית, קבעה חזית זו כמקום שבו תושג ההכרעה הסופית.

[עריכה] כניסת ארצות הברית למלחמה

החל מראשית 1917 התעלמה גרמניה מההגבלות שהוטלו על לחימת צוללות (שהוטלו בעקבות הטבעת אוניית הנוסעים הבריטית ה"לוזיטניה" ב-1915 כשבין ההרוגים היו 128 נוסעים אמריקנים) והחלה לתקוף שוב אניות ללא הבחנה. מדיניות זו, ביחד עם התגלותו של מברק צימרמן בו ההציעה גרמניה למקסיקו לעזור לה להחזיר לה את קליפורניה, נבדה, יוטה ואריזונה אשר אותן כבשה ממנה ארצות הברית 70 שנה קודם לכן, הובילו לניתוק יחסים סופי של ארצות הברית עם מעצמות המרכז. נשיא ארצות הברית דאז, וודרו וילסון, ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה, וזה נענה לו ברוב גדול ב-6 באפריל 1917.

הצי הימי של ארצות הברית שלח קבוצת אניות קרב לאזור סקוטלנד (Scapa Flow) כדי להצטרף לצי הבריטי, וכן מספר משחתות לקווינסטאון שבאירלנד, לשם עזרה בשמירה על שיירות מוגנות. עם זאת, עבר זמן מה עד שארצות הברית שלחה כוח אדם משמעותי לחזית המערבית ולאיטליה.

הצרפתים והבריטים התעקשו שארצות הברית תשלח מספר רב ככל האפשר של רגלים לשם תגבור הקווים. הכוחות האמריקנים סבלו לכל אורך לחימתם מחסור בארטילריה משלהם, מטוסים ויחידות הנדסה. למרות זאת, סירב הגנרל ג'ון פרשינג (מפקד חיל המשלוח האמריקני) לפצל יחידות אמריקניות ולהשתמש בהן כתגבורות ליחידות בריטיות וצרפתיות, כפי שהוצע על ידי "מדינות ההסכמה".

[עריכה] המתקפה הגרמנית ב-1918

ערך מורחב – מתקפת האביב

הנסיגה הרוסית והתבוסה המחפירה של האיטלקים בקפורטו אפשרו לגרמנים לשלוח יחידות למערב. ארבע מתקפות גרמניות מוצלחות באו לאחר מכן, זו ב-27 במאי הניבה הישגים לפני פריז, בני השוואה להתקדמות בתחילת המלחמה.

ב-21 במרץ 1918 שיגרה גרמניה מתקפה גדולה, "מבצע מיכאל" (Operation Michael), כנגד כוחות בריטים ובעלות בריתה. הצבא הגרמני פיתח טקטיקות חדשות שכללו חיילי סער (Stormtroopers), חיילי רגלים שאומנו ב"טקטיקת איטייה" (על שם אוסקר פון איטייה - Hutier) לפלישה וכיבוש חפירות.

"מדינות ההסכמה" הגיבו במינויו של הפילדמרשל הצרפתי פרדיננד פוש לתיאום כל פעילותן בצרפת, ולאחר מכן כגנרליסימו של צבאות "ההסכמה" בכל מקום.

המתקפה הגרמנית התקדמה כדי 60 ק"מ ולחצה על הקווים הבריטיים בצורה כזו, שמפקד כוח המשלוח הבריטי (BEF), פילדמרשל סיר דאגלס הייג, הוציא פקודה כוללת ב-11 באפריל שאומרת "עם גבנו לקיר, ואמונה בצדקת מטרתנו, על כל אחד מאיתנו ללחום עד מוות". ואולם, עד אז כבר הידלדל כוחה של המתקפה הגרמנית בשל בעיות לוגיסטיות. התקפות נגד של קנדים וכוחות ANZAC (יחידות צבא אוסטרליות וניו-זילנדיות) דחפו את גרמניה שוב לאחור.

[עריכה] ניצחון מדינות ההסכמה

כוח המשלוח האמריקני, בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג, הגיע לקווים בחזית במספרים משמעותיים באפריל 1918. בקרב ביערות בליאו, מה-1 ביוני ל-30 ביוני 1918, עזרה חטיבת הרגלים השנייה של ארצות הברית, שכללה את גיסות הנחתים של ארצות הברית, לחסל את המתקפה הגרמנית שאיימה על פריז.

ב-18 ביולי 1918, בקרב על שאטו-ת'יירי, החלו הכוחות הצרפתים והאמריקנים במתקפה.

הצבא הבריטי, נעזר בכוחות גדולים של טנקים, תקף באמיין ב-8 באוגוסט 1918, וגרם לכזו הפתעה ובלבול שהמפקד העליון הגרמני, גנרל אריך לודנדורף, אמר כי היה זה "היום האפל ביותר של הצבא הגרמני".

ב-12 בספטמבר 1918 חיסלו כוחות אמריקניים ראשונים, שאורגנו זמן לא רב קודם לכן מתוך כוח המשלוח של ארצות הברית, את הטריז בסיינט-מיהי, שבו החזיקה גרמניה מאז 1914. טריז זה איים על קו הרכבת של פריז-ננסי. הכוחות האמריקנים היו חסרים תמיכה ארטילרית, וזו סופקה להם על ידי הבריטים והצרפתים. באותו קרב נעשה גם השימוש הראשון בחיל השריון של ארצות הברית, שהובל על ידי לוטננט קולונל ג'ורג' פאטון. ארבעה ימים לאחר מכן, הטריז נוקה כליל מכוחות גרמנים.

ב-26 בספטמבר 1918 החלו כוחות אמריקנים את המתקפה במוז-ארגון, שנמשכה עד סוף המלחמה. עמדת תצפית גרמנית חשובה על גבעה 305 במונטפקון ד'ארגון נתפסה ב-27 בספטמבר 1918. קרוב ל-18,000 אמריקאים נפלו במהלך המתקפה, המתקפה הראשונה של ארצות הברית כצבא עצמאי. המכה המרכזית, שהנחית גנרל פרשינג, התרחשה בנהר הריין.

ב-24 באוקטובר 1918 הצבא האיטלקי, יחד עם עזרה אמריקנית זעומה, החל במתקפת ויטוריו ונטו כנגד האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנמשכה עד ל-3 בנובמבר 1918. בתאריך זה, הצבאות האוסטרים כמעט וחוסלו ככוח יעיל.

[עריכה] סוף המלחמה

מלחמת העולם הראשונה לא הוכרעה בעקבות כיבושן הטריטוריאלי של מעצמות המרכז, אלא כאשר תש כוחן ואפסו תקוותיהן לנצח. מלבד בחזית הטורקית, ובמידה פחותה בבלקן, לא היו למעצמות ההסכמה פריצות דרך גדולות. הצבא הגרמני עדיין נמצא על אדמת צרפת כשנכנעה גרמניה, אך הגרמנים איבדו את תקוותם לנצח, לנוכח זרימת הכוחות האמריקניים הרעננים למערכה. מנגד, הם קיוו שמשא ומתן לשלום עם נשיא ארצות הברית וילסון יבטיח לגרמניה תנאי שלום הוגנים יותר משיכלה לקבל מממשלות צרפת והממלכה המאוחדת.

בולגריה הייתה הראשונה ממעצמות המרכז שחתמה על שביתת נשק (29 בספטמבר 1918), ואחריה באה האימפריה העות'מאנית ב-30 באוקטובר. גרמניה החלה במגעים עם ארצות הברית על הפסקת אש ב-4 באוקטובר, וב-3 בנובמבר שלחה אוסטרו-הונגריה בקשה להפסקת אש למפקד האיטלקי, כדי לדון בתנאי שלום. התנאים, שנדונו בטלגרף עם רשויות "מדינות ההסכמה" בפריז, נשלחו למפקד האוסטרי והתקבלו. הפסקת האש עם אוסטריה נכנסה לתוקף ב-4 בנובמבר. אוסטריה והונגריה חתמו בנפרד, דבר שהוביל להפלת בית המלוכה של הבסבורג.

כאשר ציווה וילהלם השני על חיילי הצי הגרמני לצאת למתקפה כנגד ציי "מדינות ההסכמה", הם התמרדו בווילהלמסהאבן ב-29 באוקטובר. ב-9 בנובמבר הוקמה רפובליקה בגרמניה, וסימנה את קץ הקיסרות הגרמנית. ב-11 בנובמבר 1918 חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת בקומפיין שבצרפת. את מדינות ההסכמה ייצג במשא ומתן הפילדמרשל פוש. מעשי האיבה הופסקו רשמית לפני הצהריים של אותו יום, בשעה 11:00 בבוקר (דבר שהופך מועד זה לסמלי - ה11/11 בשעה 11:00). באותה שעה צלצלו פעמוני כנסיות רבות באירופה כדי לסמל את סיום המלחמה. אף שתנאי ההסכם הנוקשים התקבלו כנקמניים ובלתי-הוגנים בציבור הגרמני, לא היה בכוחה של גרמניה השבורה לחדש את המלחמה. בצד הצרפתי, לעומת זאת, תואר ההסכם כפייסני מדי. הפסקת האש, שנקבעה תחילה לזמן מוגבל של 30 יום, הוארכה מספר פעמים. בינואר 1919 התכנסה ועידת השלום בפריז שנועדה לגבש את הסכמי השלום הסופיים עם המעצמות המנוצחות. חוזה ורסאי עם גרמניה נחתם ב-28 ביוני 1919, ועד אוגוסט 1920 נחתמו חוזי שלום עם אוסטריה, הונגריה, בולגריה וטורקיה.

[עריכה] תוצאות המלחמה

ערך מורחב – תוצאות מלחמת העולם הראשונה

תוצאות מלחמת העולם הראשונה שינו בצורה דרמטית את הסדר המדיני בעולם. אימפריות עתיקות נעלמו מהמפה ובמקומן קמו מדינות חדשות, תחת דגל הלאומיות לפיו לכל עם יש זכות להגדרה עצמית אוטונומית. אימפריות אחרות, דוגמת האימפריה הבריטית, ירדו מכוחן ותוך כמה עשרות שנים הידרדרו למעמד של מעצמות מדרגה שנייה. מרכז הכובד של הכלכלה העולמית עבר מהממלכה המאוחדת לארצות הברית של אמריקה.

המלחמה הייתה ידועה באבידות הרבות שנמנו בה, במספרים חסרי תקדים עד העת ההיא. במלחמה נהרגו כ-19 מיליון בני-אדם וכ-20 מיליון הפכו לנכים לשארית חייהם. בעקבות מלחמת העולם הראשונה הוקם "חבר הלאומים"- ארגון בינלאומי שמטרתו הייתה שמירת הסדר והשלום בעולם. חולשתו היחסית, יחד עם הסכמי ורסאי, שהשפילו את הגרמנים ותבעו מהם תשלומי פיצויים כבדים אשר הביאו להתמוטטות כלכלתם, זרעו את ניצני הפורענות שהתפרצה כעבור 21 שנים, במלחמת העולם השנייה.

[עריכה] כלי נשק במלחמה

ערך מורחב – כלי נשק במלחמת העולם הראשונה

אף על פי שמלחמת העולם הראשונה הביאה לפיתוח חילות אוויר, טנקים וטקטיקות חדשות (כארטילריה זוחלת ואש צולבת), מרבית הפעילות נעשתה בחפירות, שם מתו אלפים למען כל מטר אדמה שנכבש. במלחמה זו נעשה גם שימוש בנשק כימי ובהפצצות אוויריות, שנאסרו בועידות האג ב-1907.

[עריכה] כלי נשק חדשים במלחמה

כלי נשק שהופעלו לראשונה במהלך מלחמת העולם הראשונה מנו:

• גז רעיל - נוסה לראשונה בידי הגרמנים על חיילים רוסים, ללא הצלחה מרובה, בקרב בולימוב ב-1 בינואר 1915; לעתים קרובות נאמר כי גז זה נוסה לראשונה על חיילים קנדיים באיפר ב-22 באפריל 1915. האפקט של הלחימה בגז רעיל הוכח כארוך טווח, הן על גופם של קורבנותיו (רבים מהם, ששרדו את המלחמה, המשיכו לסבול בהמשך חייהם) והן בזיכרונו של דור המנהיגים הבא (שהוביל את מלחמת העולם השנייה), שראה את תוצאות הלוחמה הכימית במלחמה הגדולה, וסירב להשתמש בלוחמה מסוג זה שוב, מפחד שהאויב יחזיק בנשק כימי חזק יותר.
• להביור - הוצג לראשונה על ידי גרמניה בהוג ב-30 ביולי 1915.
• טנקים משוריינים נוסו לראשונה על ידי הבריטים בקרב על הסום ב-15 בספטמבר 1916.

כל אלו הצליחו לתרום לפאניקה נוספת במחנות האויב, אך כשלו מלהביא פריצה משמעותית במלחמה.

[עריכה] מטוסים

תעופה בשירות הצבא השיגה התקדמות מרשימה, מפיתוחן של מכונות ירייה אוויריות על ידי חיל האוויר הגרמני בסתיו 1915 ועד לשימוש במפציצים כנגד לונדון (יולי 1917).

[עריכה] צוללות

התפתחות דרמטית אף יותר, לפחות בשביל הממלכה המאוחדת, היה השימוש הגרמני בצוללות (נקראו U-boat, מהמילה הגרמנית "Unterseeboote"). ראו הרחבה בסעיף הזירה הימית לעיל.

[עריכה] היהודים והמלחמה

בצבאות המדינות הלוחמות השתתפו גם כ-250,000 עד 500,000 יהודים, אזרחי המדינות הלוחמות, וכעשירית מהם נפלו בקרב. מצבו המיוחד של העם היהודי, כעם המפוזר בין כל מדינות אירופה, הביא לכך שפעמים רבות ניצבו יהודים משני צדי המתרס וירו אלה באלה‏‏^[3]. רבים מהיהודים באירופה נחשדו ואף נאסרו בחשד לריגול או שיתוף פעולה עם האויב. המצב היה קשה בייחוד בארצות מזרח אירופה, שם היה צריך להביע נאמנות למשטר שהתחלף תכופות, ובייחוד לאחר המהפכה הקומוניסטית, היה צריך להביע הזדהות עם משטר אנטי דתי באופן כללי. משטר זה רדף רבנים ואנשי הנהגה יהודית, ועיירות שלמות גלו ממקומם‏‏^[4]. למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה ניכרת על שאלת ארץ ישראל באותם ימים, ואחת מתוצאותיה הייתה הצהרת בלפור, ותחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל לאחר כיבוש הארץ בידה.

קבוצות אנטישמיות בתחילת המלחמה טענו שהיהודים הם האשמים במלחמה, והנרי פורד אף יצא באונייה לאירופה על מנת להצהיר שהמלחמה היא עניין כספי של היהודים, ושיש להפסיק אותה מיד‏‏^[5].

עד שנת 1917 חזית ארץ ישראל הייתה בתעלת סואץ, והארץ הייתה בידי הטורקים, וצבאם בהנהלת קצינים גרמנים. בשנים אלו הטורקים עם שותפיהם הגרמנים ביצרו את הארץ באופן משמעותי, ובנו מסילות ברזל ואף הקימו את העיר באר שבע לצורך תעמולה מול הציבור הגרמני הצמא לתמונות ניצחון מן החזית המידלדלת, אך גם כרתו כמעט את כל העצים בארץ לצורך הפעלת הרכבות‏‏^[6].

לאחר מאמצים רבים של זאב ז'בוטינסקי בתמיכת ההנהגה הציונית, הוקמה יחידה יהודית תחת סמלים יהודיים במסגרת הצבא הבריטי (הרחבה בערך הגדודים העבריים).

בארץ ישראל פעלה רשת הריגול ניל"י, שריגלה לטובת הבריטים, אך רוב היישוב התנגד לכך בתחילת המלחמה, ודוד בן-גוריון אף עמד בראש קבוצה של תומכי טורקיה, וחבש לשם כך את התרבוש הטורקי באופן סמלי. עם תחילת המתקפה של הגנרל אלנבי לקראת סוף 1917, ולאחר עינויים רבים מצד ההנהגה הגרמנית, חל מפנה בדעת היהודים, והם העבירו את תמיכתם, מי בגלוי ומי בסתר לבריטים. הטורקים גירשו את יהודי תל אביב עד לפתח תקוה וכפר סבא. יש לציין שרוב תושבי ארץ ישראל, הן היהודים והן הערבים שבה התנגדו לטורקים, ותמכו באותה עת בכיבוש הבריטי מטעמים שונים.

הבריטים הביאו כמות עצומה של חיילים לארץ, ואיתם את כל המערך תומך הלחימה כולל התקנת צינורות מים, שדות תעופה, ותשתיות כבישים. רוב מחנות הצבא הגדולים הפכו לימים לערי מדינת ישראל, או למחנות הצבא העיקריים של צה"ל‏‏^[7]. כמו כן הבריטים גרשו את הטמפלרים הגרמנים מיישוביהם בארץ. הגדודים העבריים השתתפו בכיבוש הארץ, וכן השתתפו באירועים סמליים במסגרת זו (כמו החייל הבריטי הראשון שנכנס לירושלים, הנפת הדגל הציוני במגדל דוד, וכן טקס שחרור חברון בי"ט כסליו תרע"ז). עם הכיבוש הבריטי הגיעו גלים גדולים של תושבים מצרים וערבים לארץ לתמיכה במערך הלחימה, ויושבו בשכונות שונות ליד הערים הגדולות. היהודים חגגו את "שחרור הארץ" מהטורקים, והחלו לצפות למימוש הצהרת בלפור.

הקשר של הטורקים עם הגרמנים נשמר, ולימים, מפקד הטייסת הגרמנית במרחביה היה לשגרירו של היטלר בטורקיה החדשה, ואתא טורק - קצין בצבא טורקיה הנסוג מארץ ישראל, הפך לראש ממשלת טורקיה החדשה.

בעקבות המלחמה ברוב אירופה מצב היהודים התדרדר: בגרמניה הואשמו שהם בגדו בארצם, וברוסיה וגרורותיה, שהם אנטי בולשביקים. מניחים כי כ-100,000 יהודים נהרגו בפרעות שלאחר המלחמה במסגרת המסע ה"אנטי בולשביקי"‏‏ באוקראינה, רוסיה ופולניה^[8]. מיד לאחר המלחמה, וברגע שהתאפשר הדבר, החלה הגירה המונית של יהודים מכל רחבי אירופה לארצות הברית ובראש ובראשונה לעיר ניו יורק‏‏^[9].

[עריכה] ראו גם

• ספרות מלחמת העולם הראשונה
• שירי מלחמת העולם הראשונה
• מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה
• בית הקברות לחיילים הגרמנים בנצרת
• היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה
• מלחמת העולם השנייה

[עריכה] לקריאה נוספת

• יו סטרחן, עורך: "The Oxford Illustrated History of the First World War", אוסף מאמרים של חוקרים שונים על המלחמה.
• ברברה טוכמן, "אוגוסט 1914" - המאורעות שהתחילו את המלחמה.
• סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הראשונה על ההיסטוריה של המלחמה היא "The Great War" של ה-BBC‏ (1964), שנוצרה בשיתוף עם CBC ומוזיאון המלחמה האימפריאלי. בסדרה זו 26 פרקים באורך 40 דקות, שמציגים שימוש נרחב בצילומי ארכיון ועדויות השורדים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת העולם הראשונה

• המלחמה שתסיים את כל המלחמות באתר ה-BBC.
• הצבא הבריטי במלחמה הגדולה
• סיכום לבגרות בהיסטוריה על מלחמת העולם הראשונה, מתוך סיכומונה.
• קרבות במלחמת העולם הראשונה
• מלחמת העולם הראשונה, כולל סרטים, כרזות, שירה וקובצי קול
• אנציקלופדיה של מלחמת העולם הראשונה
• "המלחמה הגדולה"
• מסמכים ממלחמת העולם הראשונה
• אתר המרכז מידע על מלחמת העולם הראשונה
• כרזות ממלחמת העולם הראשונה
• אמנות ומלחמת העולם הראשונה
• מוזיאון בלגי המשמר קטע מהחפירות המקוריות מזמן מלחמת העולם הראשונה
• העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏ספר "מאשר הציטוטים" עמוד 329‏ (באנגלית) בהוצאת אוניברסיטת ייל
2. ^ גדוד נהגי הפרדות , Zion Mule Corps (זמ"ק), הוא הראשון מבין הגדודים העבריים שהוקמו על ידי הבריטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
3. ^ ‏ישנם סיפורים על יהודים משני צידי החפירות, המתכנסים יחד לתפילה במניין‏ ואחר כך חוזרים איש לצד השני. כמו כן נכתבו על מצבים אלו מספר סיפורים, לדוגמה הספר בואי הרוח של חיים סבתו.
4. ^ ‏ר' [ אטלס העם היהודי] בהוצאת שוקן‏, וניתוח הדברים בהרחבה באתר הלימוד היהודי שלי - היהודים והמלחמה הראשונה (אנגלית). כמו כן ר' קריאה כואבת של סופר יהודי מסוף מלחמת העולם הראשונה על ששים רבוא הרוגי מלחמת העולם (באנגלית)
5. ^ ‏על אניית השלום של פורד (האוסקר 2)‏ ומקורות אמינים יותר באנגלית. ר' בערך הנרי פורד כולל כתבה מקורית בניו יורק טיימס.
6. ^ ‏תמונות מפורטות של חפירות וביצורי הטורקים ניתן לראות בספר מבט ועוד מבט על ארץ ישראל - של פרופ' בנימין זאב קידר. רבים מהחפירות והביצורים ניתנים לזיהוי עד היום (2009)‏ שם ניתן לקרוא גם על העיר באר שבע והתעמולה הגרמנית. על היקף כריתת העצים ניתן לקרוא בהיה היה יער באתר ספריית מט"ח כולל מילותיו של אבשלום פיינברג בן התקופה על כך.
7. ^ ‏כפי שניתן לראות בבירור בספר "מבט ועוד מבט על ארץ ישראל" הנזכר לעיל.‏
8. ^ אתר הלימוד היהודי שלי - תוצאות מלחה"ע הראשונה
9. ^ ‏ובוויקיפדיה האנגלית: [‏http://en.wikipedia.org/wiki/Aftermath_of_World_War_I לאחר מלחמת העולם הראשונה]

מלחמת העולם הראשונה
הזירה האירופית	החזית המערבית • החזית המזרחית • חזית איטליה
זירת מזרח אסיה והאוקיינוס השקט	המערכה הפסיפית • קרב צינגטאו
הים התיכון, אפריקה והמזרח התיכון	מזרח אפריקה • דרום-מערב אפריקה • מערב אפריקה • הבלקנים • מסופוטמיה • סיני וארץ ישראל • גליפולי • דרום ערב
אחרים	לוחמת הצוללות • רצח העם הארמני