גוון (מוזיקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גוון במוזיקה, הוא המרכיב המבדיל בין שני צלילים, שאינו גובה, עוצמה או משך זמן. לדוגמה ההבדל בין צליל הקלרינט לבין צליל החליל (כששניהם מנגנים צליל בגובה זהה, בעוצמה זהה ובאורך זהה).

מרכיב הגוון בדומה למרכיב העוצמה אינו אבסלוטי בשונה ממרכיבי המשך והגובה.

הגוון נוצר בזכות ארגון העוצמות של הטונים העיליים השונים או "הרמוניות" כפי שהן מכונות לעתים. לכל כלי נגינה (או לכל קול אדם) יש מבנה עוצמות שונה לטונים העיליים, מה שמייחד את הגוון של אותו כלי. לדוגמה, בקלרינט האוברטון השני ה(אוקטבה) אינו קיים כלל (עוצמתו 0) והאוברוטן הבא שנשמע יהיה השלישי (האוקטבה+קוינטה) מה שמקנה לגל הקול של הקלרינט את השם "גל מרובע" שהצליל שלו יחסית דל לעומת הכינור או האבוב שהגל שלהם מכונה "שיני מסור" והצליל שלהם עשיר יותר באובר טונים בעוצמה גבוהה. החצוצרה לעומתם משמיעה את האובר טון השני (האוקטבה) בעוצמה כמעט זהה לצליל הפונדמנטלי מה שנותן גוון "תרועתי". צליל שהוא חף מאובר טונים (לא קיים בטבע) נכנה "גל סינוס" והגוון שלו יהיה חלול ודל ביותר, צליל דומה לזה הוא שריקה.

הגוון של הצליל מושפע מהמון מרכיבים שונים וכך ניתן לעתים לזהות נגן כינור מסוים או נגינה בכינור ספציפי על ידי הגוון של הצליל או שנגן אבוב יישמע בגוון צליל שונה ביום של לחות גבוהה או ביום של לחות נמוכה. מכאן אחד ההבדלים בביצוע של קונצ'רטו מסוים בין נגן אחד למשנהו (כמובן שההבדל העיקרי טמון באינטרפטציה המוזיקלית), ההבדלים בין סוגי מיתרים שונים לכלי מיתר או עלים שונים בכלי נשיפה.

אפקטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב הכלים ניתן לשנות מעט את הגוון תוך כדי הנגינה מה שפותח למבצע או למלחין שלל אפשרויות להעשרת הביצוע.

  • אצבוע, בכלים רבים בעזרת אצבועים שונים לאותו תו, מתקבלים גוונים שונים לצליל.
  • לחץ או שחרור בשפתים ובגרון לרוב נגני כלי הנשיפה.
  • שינוי הפוזיציה לזמרים.
  • הוספת סורדינה בכלי קשת גורמת לעמעום גוון הצליל מלבד ההורדה בעוצמה.

שימוש מורחב במושג גוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל אקורד כרוך בהכרח גם תחושת גוון הנובעת מצירופי הצלילים באקורד. למעשה בכל מרווח, בכל מקצב ואפילו בכל עוצמה יש גם אספקט של גוון. ואכן בעיקר החל מבתקופה הרומנטית במוזיקה, ובעיקר בסגנון האימפרסיוניסטי, מלחינים החלו להשתמש בגוון כגורם חשוב בעיצוב היצירה:

  • על ידי מתן חשיבות לבחירת הכלים או שילובים שלהם לכל נושא או ליווי.
  • שימוש באלמנטים כמו אקורדים או מרווחים כגורמי גוון. כך יכול מלחין לכתוב אקורד דומיננטי ולא בהכרח לפתור אותו פונקציונלית. דוגמה לכך היא השימוש במיקסטורות.

בעצם ניתן לעתים לומר שהמעבר בין מרכז טונלי אחד לאחר, הפך למעבר מגוון אחד לגוון אחר. בהתאם לאידאל הרומנטי של השימוש בגוון, ניתן היה לדבר על "מוטיב הגוון" ועל פיתוח מוטיב זה. דוגמאות לקטעים מוזיקליים המבוססים על גוונים שנוצרים ממרווחים ניתן למצוא ב"מיקרוקוסמוס" מאת בלה בארטוק.

הביטויים הבולטים לעליית ערכו של הגוון בתקופה הרומנטית הם הגדלת התזמורת הן על ידי צירוף כלים שונים והן על ידי הגדלת הקבוצות בכל כלי, פיתוח הכלים עצמם והגדלת היכולות הטכניות, המנעד והמשרעת שלהם. צירוף כלי הקשה רבים שאינם בעלי גובה מוגדר ותפקידים לצבוע את התזמורת בגוונים שונים, הפיכת ה"תזמור" לענף עצמאי בעיבוד והלחנת יצירה - תפקידו של המתזמר יהיה לבחור את הכלים המתאימים לכל תפקיד ותפקיד. בחזונו של הקטור ברליוז תכלול התזמורת הסימפונית 465 נגנים.