כלי הקשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלי הקשה הם כלי נגינה אשר מפיקים צליל כאשר מקישים עליהם או מחככים אותם. הצליל נוצר כאשר ההקשה על הכלי או החיכוך איתו, גורמים לו (או לחלקו) לרעוד, מה שמייצר גל קול.

כלי הקשה לדוגמה:

היסטוריה ושימוש במוזיקה אתנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנתרופולוגים והיסטוריונים רבים מעריכים שכלי ההקשה הם כלי הנגינה העתיקים והשימושיים ביותר ברוב התרבויות. כלי ההקשה המוקדמים ביותר היו כנראה הידיים ואברי הגוף, ולאחר מכן מקלות ואבנים. עם הזמן למד האדם לייצר כלי הקשה מורכבים ויעילים יותר מבחינת כל ארבעת מאפייני הצליל. כיום קיימים אינספור סוגים של כלי הקשה והם שימושיים ביותר כמעט בכל התרבויות. קבוצות אתניות שונות נוהגות לנגן על סוגים אופייניים ויחודיים להן של כלי הקשה, ואף שהרבה מכלים אלה התפשטו למקומות, לתרבויות ולז'אנרים שונים, רובם עדיין משויכים לתרבות המוצא שלהם. לדוגמה, דרבוקה הוא כלי הקשה ייחודי למזרח התיכון; דג'מבה הוא כלי הקשה מגינאה באפריקה; בונגוס הם תופים מדרום אמריקה; וטאבלה הוא תוף הודי.

צימבלום של שונדה, סוף המאה ה-19, מנעד מי 2 עד מי 6 + מיתר רה שני (מן האוסף של אמיל ריכרד

)

כלי ההקשה בתזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי ההקשה הם חלק בלתי נפרד מן התזמורת הסימפונית, והם נקראים מחלקת כלי ההקשה. אמנם הם הכלים המנוגנים הכי פחות במהלך היצירה, אך כשהם מנוגנים הם חשובים ביותר. ישנם מספר סוגי כלי הקשה שנהוג לנגן בהם בתזמורת הסימפונית: מצלתיים, טימפני, קסילופון, מערכת תופים (סט), שליש, טמבורין (תוף מרים), פיאטי, שהוא גם סוג של תוף, ועוד. בכל תזמורת סימפונית יש מספר אנשים שמנגנים על מגוון כלי ההקשה, ולעתים נגן אחד נאלץ לעבור או לנגן בו זמנית על מספר כלי הקשה. סקציה זו ממוקמת מאחורי כל התזמורת, בדרך-כלל בצד שמאל של הבמה.

כשמלחין כותב לאחד מכלי ההקשה הוא מציין את שם כלי ההקשה או את הקיצור שלו (למשל תוף צעידה יסומן באותיות: S.D) לעתים על אותו התפקיד רשומים מספר כלי הקשה. כשמלחין כותב לטימפני, הוא רושם בפרטיטורה איזה סוג של טימפני הוא רוצה. בדרך-כלל יש שניים או שלושה סוגים של טימפני שהמלחין רוצה ליצירה, בהתאם לסולם היצירה. בדרך-כלל המלחין מכניס את כלי ההקשה מתי שהוא רוצה אפקט של "דופק" ביצירה, לרוב בקטעים חזקים ועצמתיים. למשל בקונצ'רטו של אדוורד גריג לפסנתר, את הפתיחה מנגן התוף.

כלי הקשה בהרכב מוזיקה קלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת תופים סטנדרטית.

הרכבי כלי הנשיפה מסוף התקופה הרומנטית עד לתקופה המודרנית היו בעיקר הרכבי צעידה, אך במהלך השנים נראתה מגמה של יותר תזמורות כלי נשיפה נייחות. בעקבות מעבר זה לתזמורות נייחות לא היה צורך יותר בנגן לכל כלי הקשה (לדוגמה נגן מצלתיים, נגן תוף דוד ונגן תוף צעידה). כל אלו אוחדו למערכת תופים שיכולה להישלט על ידי נגן יחיד, ששולט בכל הפונקציות של כלי ההקשה. מאז להקות מוזיקה קלה החלו להשתמש במערכת תופים ששילבה בתוכה מספר כלי הקשה עיקריים:

  • תוף באס (תוף דוד מצומצם, עם דוושה)
  • סנר (תוף צעידה)
  • מצילות תלויות (העיקריות הן ה"רייד" וה"קראש")
  • מצילות כפולות (היי האט, בעל דוושה)
  • תופי טם-טם (בדרך כלל שניים או שלושה)

עם השנים נוספו למערכת הרגילה תופי טם-טם ומצילות נוספים, וכן תוספות כגון פעמון פרה (cow bell) ופעמוני רוח (chimes).

התפקיד העיקרי של מערכת התופים במוזיקה קלה היא חיזוק הדגשים, תמיכה בתפקיד הבָּס ושמירת הקצב. התפקידים של כל אחד מכלי ההקשה שבסט הוא בדרך כלל:

  • באס: מנוגן עם רגל ימין ותומך בתפקיד הבס.
  • היי-האט: הדוושה נשלטת על ידי רגל שמאל ויד ימין מקישה עליו (אצל ימניים). תפקידו בעיקר שמירה על קצב קבוע.
  • קראש: הדגשת קטעי שיא.
  • סנר: חיזוק הדגשים, מנוגן עם יד שמאל (אצל ימניים).
  • רייד: מחליף לעתים את ההיי-האט כדי לקבל גוון שונה.
  • תופי טַם-טַם: למעברים בין קטעים ומשמשים הרבה למקצבים לטיניים.

חלוקה לסוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מספר חלוקות מקובלות לסוגים, אך המקובלת ביותר היא חלוקה לשני הסוגים הבאים: כלי הקשה בעלי גובה-צליל מוגדר (לדוגמה: טימפני, פעמון, קסילופון, מרימבה, צ'לסטה, פעמוניה) וכלי הקשה בעלי גובה-צליל לא-מוגדר (לדוגמה: כל כלי ההקשה שנהוג לכלול במערכת תופים מלבד תופי הדוד, מצילתיים, קסטנייטות). בכלי הקשה בעלי גובה צליל מוגדר אפשר לנגן מנגינות והרמוניה, ולעומתם בכלי הקשה עם גובה צליל בלתי מוגדר אי-אפשר לנגן מנגינות והרמוניה, אך הם עדיפים בביצוע מקצבים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקציות בתזמורת
סקציות ראשיות כלי מיתר כלי נשיפה כלי הקשה
תת-סקציות כלי קשת Bow instrument.PNG כלי פריטה כלי נשיפה מעץ כלי נשיפה ממתכת