הקטור ברליוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פורטרט של ברליוז מ-1832

לואי הקטור ברליוזצרפתית:Louis Hector Berlioz11 בדצמבר 1803 - 8 במרץ 1869) היה מלחין צרפתי מהתקופה הרומנטית, הידוע בעיקר בזכות הסימפוניה הפנטסטית שהלחין ב-1830, ובזכות הרקוויאם שהלחין ב-1837.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי הקטור ברליוז נולד ביישוב לה קוט סנט אנדרה (La Côte Saint André) במחוז איזר בצרפת בדצמבר 1803. אביו שהיה רופא, שלח אותו ללמוד רפואה בפריז כשהיה בן 18, אך הקטור הצעיר לא אהב את לימודי הרפואה ונטש אותם למרות התנגדות אביו. שנה לאחר מכן עבר ללמוד קומפוזיציה ואופרה בקונסרבטואר של פריז. בין מוריו שם היה ז'אן פרנסואה לסואר.

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לרוב המלחינים, ברליוז לא היה פסנתרן מבצע. מוזיקאים בני זמנו התקשו להאמין, שמוזיקאי שמנגן בגיטרה יכול להלחין מוזיקה תזמורתית ראויה לשמה, אך מכשלה זו לא מנעה ממנו לכתוב את הסימפוניה הפנטסטית, שחיבר בהשראתה של השחקנית השייקספירית הנרייט סמית'סון, שבה התאהב בגיל 23. משסרבה לחיזוריו, שקע בדיכאון. כתיבת היצירה, שאותה כינה "אפיזודות בחייו של אמן", עזרה לו להתגבר על אהבתו חסרת הסיכוי. ב-1830 בוצעה הסימפוניה הפנטסטית לראשונה. יצירה זו נחשבת ליצירתו החשובה ביותר. חמשת פרקיה קשורים זה לזה בנושא-מוטו, ה"אידיאה פיקס", כמו באופרות הצרפתיות הראשונות, כאלה של כרוביני.‏[1] לאחר פרסום היצירה נסע ברליוז לרומא. כשחזר כעבור שנתיים פגש את סמית'סון באולם הקונצרטים בזמן ביצוע הסימפוניה הפנטסטית, ולאחר תקופה קצרה התחתנו. למרבה האירוניה - נישואים אלו לא החזיקו זמן רב ולאחר שנים מספר נפרד הזוג. ברליוז התחתן שנית לאחר מספר שנים, עם אישה בשם מרי רייקו.

את הסימפוניה הבאה שלו, "הרולד באיטליה", כתב ברליוז בשנת 1834 כקונצ'רטו לוויולה לפי הזמנתו של ניקולו פגניני. לאחר השלמתה, החליט פגניני שאיננה מלהיבה דיה לביצוע ולא ניגן אותה. ההשראה לכתיבת הסימפוניה באה מן הפואמה של לורד ביירון, "צ'יילד הרולד". כקונצ'רטו, "הרולד באיטליה" אינו נחשב להצלחה, משום שהוויולה, המייצגת את הרולד במצבים שונים ומנוגדים, איננה מעורבת ממש בנעשה, כך שהמוזיקה של הגיבור הראשי איננה שולטת בפעילות התזמורתית. עם זאת, זו סימפוניה ספרותית בנויה היטב, בסגנון שלאחר בטהובן, יצירה ססגונית, עשירה בנושאים ומרשימה בביצועה.‏[2]

בשנת 1837 כתב ברליוז את הרקוויאם שלו, לזכר חללי מלחמות צרפת. זו אולי הרהוטה ביצירותיו מבחינת המלודיה, ההרמוניה והמרקם. רישומה של היצירה על המאזינים היה עצום, בעיקר הודות לארבע קבוצות כלי נשיפה ממתכת המנגנות מכל צדי האולם בעת ובעונה אחת. היה בכך משום השבתה לחיים של המוזיקה שכתב ג'ובאני גבריאלי בבזיליקת סן מרקו הוונציאנית, בעולם ההרמוני של המאה ה-19. ‏[3]

הסימפוניה הבאה של ברליוז, "הלוויה וניצחון", נכתבה בשנת 1840 לזכר חללי המהפכה של 1830, שהחזירה את הבורבונים לשלטון. ביצירה זו נתן ברליוז ביטוי לגבורה הנפוליאונית ולרגש אישי.

האופרות של ברליוז הושפעו מן האמנות, בעיקר מציוריו האכזוטיים והעשירים של דלקרואה ומן הספרות, בעיקר זו של ורגיליוס, גתה ושקספיר. "בנוונוטו צ'ליני" נוצרה בהשפעת זכרונותיו של הפסל האיטלקי והאופרה האחרונה שלו "ביאטריס ובנדיקט" משנת 1862 נוצרה על פי הקומדיה של שקספיר "מהומה על לא מאומה".‏[4]

ב-8 במרץ 1869 נפטר ברליוז, ונקבר לצד שתי נשותיו.

סגנון ומורשת מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנונו של ברליוז אופייני לתקופה הרומנטית (המאה ה-19) - הבעה והחצנה של רגשות, חשיבות גדולה מאוד לאפקטים תזמוריים ולחומר המוזיקלי, והזנחה מסוימת של צורות ארגון החומר שהיו מקובלות בתקופה הקלאסית.

תרומתו הגדולה ביותר של ברליוז לעולם המוזיקה הוא מחקרו בתחום התזמור. ברליוז היה הראשון שכתב ספר מפורט על צורות תזמור במוזיקה. יצירותיו ידועות בתזמורים גראנדיוזיים (לעתים עד כדי הגזמה). נטייתו הברורה הייתה ליצור צליל תזמורתי מאסיבי, אך בחלק מיצירותיו (למשל בפתיחת הפרק הראשון של הסימפוניה הפנטסטית) הוא מוכיח שהוא מסוגל לתזמר גם באופן מינימאליסטי ואינטימי יותר.

חידוש חשוב נוסף שהביא עמו ברליוז הוא ה"אידיאה פיקס" - מוטיב מוזיקלי בעל משמעות סמלית ביצירה, החוזר בכל פעם ב"לבוש" אחר. ה"אידיאה פיקס" הופיע לראשונה בסימפוניה הפנטסטית וסימל את אהובתו של גיבור העלילה, השבה ונגלית אליו בהזיותיו.

ברליוז זכה לפופולריות ולהערכה רבה בתקופתו ופטר קורנליוס אף הכריז עליו כאחד משלושת ה-B, כיום לא נהוג לראות אותו כאחד משלישייה זו ובמקומו נכנס יוהנס ברהמס אך הוא עדיין זוכה להערכה רבה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "מוסיקה בכל הזמנים", עמ' 213-14
  2. ^ גולוויי ומאן, עמ' 214-15
  3. ^ גולוויי ומאן, עמ' 216
  4. ^ גולוויי ומאן, עמ' 216-17