כינור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כינור
Violin VL100.png
סיווג
קורדופוניים
קבוצה
כלי קשת, כלי מיתר
נגנים
כנרים
מנעד
Range violin.png

כינור הוא כלי קשת בעל הצליל הגבוה ביותר במשפחת כלי הקשת המיוצרים כיום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של ילדה עם כינור משנת 1876

הכינור הוא כלי הנגינה הראשון המוזכר בתנ"ך: "וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב." (בראשית ד, כא). ומוזכר גם בספר שמואל א', ט"ז, כ"ג: "ולקח דוד את הכנור ונגן בידו", ועוד פעמים רבות בספר תהילים. יובל המוזכר בפסוק הוא בנו של למך בן מתושאל, והפסוק הנ"ל אומר עליו כי המציא את אמנות הנגינה. אך העובדה כי המציא את אמנות הנגינה באמצעות הכינור המוכר לנו אינה מדויקת, כיוון שככל הנראה הקשת לא הייתה קיימת בזמנו, אלא אותו כינור הוא למעשה נבל מסוג הנבל הקשתי; או הלירה אשר נקראת גם כינור דוד, אשר לה תיבת תהודה ושתי זרועות מחוברות בדומה לעול, שממנו נמתחים המיתרים (שהותקנו ממעי כבשים) אל תיבת התהודה. או כמו הנבל אאולי אשר בו הצליל מופק על ידי הרוח כפי שנראה מהתלמוד במסכת ברכות דף ג "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו". צורה זו של הכינור נראתה במטבעות בר כוכבא בתור כלי נגינה תלת-מיתריים בעלי תיבת תהודה מעור ומעץ אשר מזוהים ככינור המקראי והנבל הקשתי הקדום.

בנוסף נמצא ציור של כנר בקבר בני חסן במצרים, וכן כינורות קדומים כאלו נמצאו בארצות יבשת אסיה.

הכינור, כאמור, הוא חלק ממשפחת כלי המיתר (כלים קורדופוניים) בתת-המשפחה "כלי לאוטה", שהם כלים בעלי-צוואר. אביו הקדום של הכינור הוא כלי קשת בעל שלושה מיתרים שנפוץ במאה העשירית באירופה תחת השם רבק (Rebec). שם זה נוצר משיבוש המילה הערבית "רבאב", שציינה כלי מיתר ידוע במרחב האסלאמי. כמו הכינור, גם הרבק היה מכוון בקווינטות.‏[1]. רק בסביבות המאה העשירית ניתן למצוא תחילת עדויות לכלי קשת במערב. בתקופה זו התפתח כלי נגינה בשם "לירה ביזנטית", או "Viola" והוא אביו המאוחר של הכינור, כמו של רוב כלי הקשת במערב.

במאה השש-עשרה כלי הקשת נקראו לפי האופן שבו ניגנו בהם. לדוגמה: "ויולה דה גמבה" היא כלי-קשת של הרגל ו"ויולה דה בראצ'ו" היא כלי-קשת של הזרוע, שהוא כבר אביו הישיר של הכינור. כמו כן, במהלך תקופת הבארוק התפתחו במשפחת כלי-הקשת כלי-נגינה בגדלים שונים. לדוגמה, ה"Violino Piccolo" שהיה מכוון קוורטה מעל למנעד הכינור המודרני, ואף ה"Octobass", שהיה נמוך באוקטבה מן הקונטרבס וגבוה פי-שניים מקומת אדם ממוצע. במרוצת השנים נותרו רק רביעיית כלי-הקשת המוכרים לנו כיום, כשהכינור הוא בעל המנעד הגבוה מביניהם.

כינור חשמלי של YAMAHA

הכינור המודרני, בו משתמשים היום פותח במאה ה-16. בנוגע אליו הועלו ספקולציות אף לגבי תפקיד היפותטי של היהודים בפיתוחו. מחקר שערך רוג'ר פריור, מרצה בדימוס מאוניברסיטת בלפסט, אירלנד, העלה סברה, כי היהודים הם שהמציאו את הכינור המודרני בספרד והביאו אותו לאיטליה לאחר גירוש ספרד בשנת 1492. פריור אף העלה את האפשרות, שאיננה מוכחת, כי אמאטי, בונה הכינורות הראשון בקרמונה שבאיטליה ומורו של סטרדיוואריוס, היה "ממוצא יהודי". עוד רמז לקשר בין אנוסים מספרד ומפורטוגל נמצא בסיפור קונסורט כלי הקשת בחצרו של הנרי השמיני, מלך אנגליה, שיהדותם של נגניו התגלתה לאחר שנחשדו כמאראנוס והושמו בכלא, שם מתו שניים מהם ושמותיהם העבריים בעליל נמצאו על צוואת האחד וחתימת השני כעד לצוואה זו.‏[2]

מלבד תוספות זניחות כגון המכתוף, צורת הכינור השתמרה כפי שהיא מאז המאה השמונה עשרה, על-אף ניסיונות מספר לבצע שינויים בצורת הגוף, החומרים מהם הכינור עשוי והמבנה האקוסטי‏[3].

כיום נפוץ גם כלי הנגינה "הכינור החשמלי", שהוא כינור חסר תיבת-תהודה, שרטט מיתריו נקלט בפיק-אפ דרך האוויר או דרך גשר הכינור, וצלילו מוגבר באמצעות מגבר חשמלי. כלי נגינה זה עדיין נחשב לחלק ממשפחת כלי הנגינה הקורדופוניים, מכיוון שהצליל מופק ממיתריו, ולא באופן מסונתז כגון האורגן החשמלי.

החומר ממנו היו עשויים מיתרי הכינור היה לאורך השנים בעיקר מעיים של כבש הבית. המיתרים היו נעשים משכבת המעיים האמצעית, המורכבת מקרום-שרירים חזק. במאה השש-עשרה לופף המיתר הנמוך בכינור בחוט כסף, על-מנת להכביד את משקלו. ב-1930 הומצא המיתר המלופף העשוי פלדת-כרום, ובשנת 1970 הומצאו המיתרים הסינתטיים העשויים מניילון, תחת שם המותג "דומיננט" (Dominanat). מיתרי דומיננט הם המיתרים לכינור הנפוצים ביותר בעולם כיום, בשל איכותם ומחירם הנוח.

קשת המשיכה הומצאה במרכז אסיה, באזור טג'יקסטן ובוכרה של ימינו‏[4]. היא הגיעה מהודו דרך פרס אל הערבים, אשר הביאו אותה לאירופה במהלך המאה התשיעית. בתחילה, נראתה קשת המשיכה כמו הקשת המוזיקלית וקשת הציד. החל מהמאה ה-15 והלאה המשיכה הקשת להתפתח, ונוספו לה הקצֶה, המַאחַז והעָקֵב. בשלהי המאה השבע-עשרה הותקנה במאחז ממסרת שאפשרה לכנר למתוח את הקשת כרצונו. היה זה פראנסואה טורט[5] שנתן לקשת את צורתה הסופית, כשאורכה 74-75 סנטימטרים, אורך שיער-הסוס 65 סנטימטרים ונקודת האיזון 19 סנטימטרים מעל העקב.‏[6]. הקשתות כיום עשויות לרוב או מעץ, שהוא חומר גמיש, או מקרבון, שהוא יותר קשיח ועמיד.

חלקי הכינור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
ViolinStructure.JPGViolinStructure.JPG

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

כינור סטרדיוואריוס

צורתו הסופית של הכינור, כפי שאנו מכירים אותה היום, התפתחה במאות ה-16 וה-17. באותם ימים נהוג היה לחשוב כי יופי מקורו בצורות גאומטריות מדויקות, וכך גם תיכננו את הכינור. נהוג לחשוב שגדולי בוני הכינורות, כגון שטיינר וסטראדיוורי, בנו כינורות מדויקים מבחינה גאומטרית ומבחינת איכות חומר ואופן הרכבה, ולכן צלילי הכינורות שבנו הם הנעימים ביותר. עם זאת, בניסויים שבוצעו החל משנת 1817 ועד ל-2010 נצפה שגם כנרים מקצועיים לא הבדילו בין כינור סטראדיווריוס לבין כינור איכותי אחר, מודרני.

הכינור מורכב מהחלקים הבאים:

  1. השבלול (Scroll) - השבלול נמצא בקצה הכינור, והוא משמש פריט קישוטי בלבד. במאות קודמות היה נהוג לגלף את השבלול לצורת ראש-אדם, לעתים בעלי הכינור, או לצורות של חיות. למרות שלצורת השבלול אין השפעה על צליל הכינור, גילוף של שבלול איכותי נחשב לאחד מסימניו של בונה כינורות מוכשר במיוחד. נהוג לחשוב כי איש לא יטרח לעצב שבלול נאה לכינור בעל איכות ירודה.
  2. מפתחות (או יתדות) הכיוון (Pegs) - נמצאים בתוך תושבת מתפחות הכיוון (Pegbox). לתוך חלקם הדק מלפפים את צדו האחד של המיתר, ואת חלקו השטוח (הפרפר) מסובבים על-מנת לקבע את המיתר בתחילה, ולכוון אותו לצליל הנכון בהמשך. המפתחות בצד שמאל שייכים למיתרים השמאליים, התחתון למיתר סול והעליון למיתר רה; והמפתחות בצד ימין שייכים למיתרים הימניים, העליון למיתר לה והתחתון למיתר מי. מפתחות הכיוון עשויים מעץ הובנה, תאשור או כל עץ חזק אחר. המפתחות נועדו לכיוון גס, וכל סיבוב של מפתח יכול להעלות או להוריד את המיתר במספר טונים שלמים. לכיוון עדין משתמשים במפתחות הכיוון העדין (ראה סעיף 9).
    מפתח
  3. צוואר (Neck) - הצוואר הוא חלקו הארוך והדק של הכינור, שבסופו נמצא השבלול. בקצהו העליון של הצוואר קבועה קורה צרה שהמיתרים עוברים מעליה, והיא נקראת "סיפית".
  4. שָחִיף (FingerBoard) - השחיף הוא החלק הכהה שנמצא מעל לצוואר, ועליו מתוחים מיתרי הכינור. במהלך הנגינה לוחץ הכנר את המיתרים אל השחיף, ובכך מקצר אותם ויוצר צליל גבוהים יותר מצליל הבסיס של המיתר. השחיף, כמו מפתחות הכיוון, עשוי מעץ הובנה, תאשור או כל עץ חזק אחר.
  5. גוף (Body) - זהו שם כללי אשר מתייחס למספר חלקי כינור, בעיקר הבטן, הגב והצלעות.
  6. מגרעת C ("מותניים", C-Bout) - מגרעת שתפקידה לאפשר לקשת לנוע בטבעיות ולא לגעת בגוף הכינור, גם כאשר היא בזווית מאוד נמוכה.
  7. חורי F - מטרת החורים היא לאפשר לצליל הכינור להדהד מתוך הגוף ואל הסביבה. חשוב לציין שלמרות שחלק מהצליל מהדהד מתוכם, רוב הצליל מהדהד מגוף הכינור עצמו, וחורי ה-F מאפשרים לגוף להדהד באופן חופשי יותר. לעתים נקראים גם "פיות-תהודה".
    גשר של Despiau
  8. גשר (Bridge) - הגשר מוצמד, ובשום אופן אינו מודבק, לגוף הכינור באמצעות לחץ המיתרים בזווית של 90 מעלות לבטן. תפקידו של הגשר הוא גם להגביה את המיתרים, אך בעיקר להעביר את רטט המיתרים לגוף הכינור. צורתו מעוגלת, על-מנת לתת זווית בין המיתרים, וכך הקשת יכולה לנגן על מיתר אחד כל פעם. הגשר לרוב מעוטר ומעוצב, ולפעמים נחרט עליו שם הבונה שלו.
  9. מפתחות כיוון עדין (Fine Tuning Pegs) - מפתחות המאפשרים לכנר לכוון את המיתר בעדינות רבה, של כרבע טון לסיבוב שלם. הם מורכבים על תפס המיתרים ואליהם מתחבר צדו השני של המיתר. לעתים, בעיקר בכינורות ובמפתחות כיוון זולים, יש למפתחות הכיוון העדין נטייה לרשרש או לזמזם, ובהרבה מקרים יעדיף הכנר לפרק אותם לחלוטין מהכינור. מפתחות הכיוון העדין עשויים מתכת, ולרוב מצופים בחומר דמוי-זהב.
  10. תפס המיתרים (Tailpiece) - החלק שאליו מתחבר המיתר במידה ואין מפתח כיוון עדין. התפס מהודק לגוף הכינור בחלקו התחתון באמצעות הכפתור התחתי (ראה סעיף 12) ומחובר אליו באמצעות גומייה שחורה. לרוב יהיה עשוי, כמו השחיף ומפתחות הכיוון, מהובנה, תאשור ולעתים רחוקות מעץ ברזיל. לעתים נקרא גם "מישחל".
  11. משענת סנטר (Chin Rest) - חלק שנועד לנוחות בלבד, ועליו משעין הכנר את סנטרו. ישנם כינורות בהם משענת הסנטר חסרה, ובמקומה אפשר להשתמש בכל חפץ עדין, כגון ממחטה. משענת הסנטר עשוי גם היא מעץ הובנה, תאשור או כל עץ חזק אחר, ולעתים גם מפלסטיק.
  12. כפתור תחתי - מחזק למקום את תפס המיתרים, ומחוזק אליו באמצעות גומיה.
  13. בטן (Face) - חלקו הקדמי של גוף הכינור, שבו חרוטים חורי ה-F. בטן הכינור דקה, עדינה ורגישה מאוד לתנועות, על-מנת לאפשר לצליל להדהד ממנה ביעילות ובאיכותיות.
  14. גב (Back) - חלקו האחורי של הכינור. לעתים יהיה מעוטר במסגרת ולעתים רחוקות יותר אף בצורות שתי-וערב או סימטריות מעניינות. בוני כינורות מסוימים חרטו את שם על חלקו העליון של הגב, מעט מתחת לצוואר. בניגוד לבטן הכינור, גב הכינור קשיח ונועד לייצב ולחזק את הכינור.
  15. צלעות (Ribs) - ה"מסגרת" או הצדדים של הכינור, שהם למעשה התווך שבין בטן הכינור לגב הכינור.
  16. נשמה (Soundpost) - הנשמה היא למעשה גליל עץ אשר מוצמד, ולעולם אינו מודבק, בין גב הכינור לבטן הכינור, מתחת למיתר מי. תפקידו הוא להעביר את רטט המיתרים, ובעיקר את של מיתר מי, לגב הכינור.
  17. קורת הבס (Bass Bar) - ממוקמת מתחת למיתר סול לאורך גוף הכינור, ותפקידה להגביר ולהדגיש את הצלילים הנמוכים בכינור.
    מכתוף

חלק נוסף של הכינור אשר נמצא בנפרד ממנו הוא המכתוף, שאותו מרכיב הכנר על צלעותיו של הכינור בחלקו האחורי. המכתוף נשען על כתפו של הכנר, על מנת לספק נוחות בזמן הנגינה. כמו משענת הסנטר, חלק זה אינו הכרחי וניתן להחליף אותו בחומרים עדינים אחרים.

הפיזיקה של הכינור (יצירת הצליל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלילו הייחודי של הכינור נוצר כתוצאה מפעילות-גומלין של כלל חלקיו השונים. משיכת הקשת על מיתריו גורמת להם לרטוט. רטט זה מועבר דרך הגשר והנשמה של הכינור לגוף הכינור (בעיקר לבטן וגב הכינור), מה שמאפשר לצליל להדהד היטב לאוויר שסביב הכינור. המתח והסוג של המיתרים, הקשת ומבנה גוף הכינור תורמים כולם לעצמה ולאיכות הצליל.

המיתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתרי הכינור מתוחים החל מתפס המיתרים, על הגשר, לאורך השחיף ועד לסיפית ומסביב למפתחות, כך שקצוותיו של המיתר הם למעשה נייחים ומאפשרים את היווצרותם של עמודי-אוויר. תדר היסוד והצלילים העיליים של התו המנוגן תלויים במאפייני המיתר, כגון מתח, אורך, מאסה, גמישות ("קפיציות") ומידת העמעום.

קשת וכינור בנרתיק

מתח

מתח המיתר משפיע על הצליל שמפיק הכינור באופן ניכר. מתיחת המיתר תגרום ליצירת תדר צליל גבוה יותר, והרפיית המיתר תגרום ליצירת תדר צליל נמוך יותר. מיתרים הכינור מלופפים מסביב למפתחות. על ידי סיבוב המפתח התואם למיתר, ניתן להגביה או להנמיך את התדר שלו עד שיימצא המתח התואם לתדר הרצוי. המתח של מיתרי הכינור נע בין 40-89 ניוטון.

אורך

אורך המיתר משפיע גם הוא על גובה הצליל, והוא הבסיס לאופן נגינת הכינור. הכנר לוחץ על המיתר כנגד השחיף, ועל ידי כך למעשה מקצר את המיתר. במידה והכנר נוגע בעדינות במיתר, אך לא לוחץ עליו כנגד השחיף, יישמעו הרמוניות של התדר עליו הוא לוחץ. ככל שהמיתר יקוצר על ידי הלחיצה, כך הצליל יהיה גבוה יותר.

חומר

החומר ממנו עשויים המיתרים משפיע על צליל הכינור. מיתר שרוטט לא מייצר תדר אחד בלבד. הצליל שאנו שומעים הוא שילוב של תדר היסוד והצלילים העיליים, והם אלו שנותנים את הגוון (Timbre) של צליל הכינור. החומר ממנו עשויים המיתרים משפיע על הצלילים העיליים הנשמעים.

מיתרי הכינור היו עשויים במקור ממעיים מיובשים של בהמות צאן, כגון כבשים ועזים, שעדיין מיוצרים, אך הביקוש להם דל מאוד, מאחר שמיתרים אלו יקרים, עדינים מאוד ורגישים מאוד לשינויי מזג-אוויר. כמו כן, ישנם כנרים הנמנעים מקניית מיתרים שעשויים ממעיים, מטעמי שמירה על זכויות בעלי-החיים. המיתרים המודרניים עשויים פלדה, או חומר סינתטי דומה. סביב למיתרי הכינור, פרט למיתר "מי" (הגבוה מבין הארבעה) ומיתרים שהיו עשויים ממעי, מלופפת מתכת ששומרת עליהם בעובי נוח לנגינה, ותורמת לאיכות חיכוך של הקשת במיתר. קיימים מיתרים ממתכת בעלי אפשרות מתיחה של הפנים והחוץ בנפרד.

טעות נפוצה גורסת שהמיתרים היו עשויים ממעי חתול. שגיאה זו מקורה בשם הלועזי שלהם, catgut, אך ה־cat כאן אינו מסמל "חתול", כי אם קיצור ל־cattle. מיתרים אלו, שכאמור לעיל היו מיוצרים לרוב ממעי בהמות צאן (ולעתים גם בהמות משא ורכיבה), היו משמשים בשל חוזקם הרב לצרכים שונים, בין היתר ברפואה, לתפירות של חתכים, וכן כמיתרים של מחבטי טניס.

הגשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגשר קובע את אורך המיתר בחלקו התחתון. הוא צריך להיות מסוגל לעמוד בלחץ של כ-89 ניוטון. הלחץ מועבר לבטן הכינור, פעולה שמשפיע על הצליל של כלי נגינה רגיש. הזווית של המיתר בנקודת הגשר משפיעה על הלחץ, ולרוב היא 158 מעלות.

יתר מזאת, הגשר מעביר את הרטט מהמיתרים אל בטן וגוף הכינור. התנודה החשובה ביותר של הגשר היא צידית, ונגרמת על ידי ההתנועה הרחבית של המיתר הרוטט. אפשר להסתכל על הגשר כאילו היה מסנן מכני, או כסידור של מאסת קפיצית שמשפיעה על גוון הצליל.

שרף לקשת הכינור

הקשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרטטת המיתר נעשית לרוב באמצעות קשת שעשויה מסרט דק של שערות סוס אשר מתוחות בין שני הקצוות של הקשת. במקור הקשת נעשתה לרוב מעץ שיטה, אך כיום עשויה בדרך כלל מעץ ברזיל, בעוד קשתות זולות עשויות פיברגלאס, ולאחרונה מנסים קשתות עשויות סיבי פחמן. אורכה, משקלה ונקודת-המשען של הקשת מתוקננות. הכנר יכול להבחין בשינוי בצליל ובאופן הנגינה בין קשתות שונות, בהתאם למשתנים שהוזכרו וכמו גם צפיפות החומר של הקשת ומומנט ההתמד.

שיער הסוס משוח בשרף, שמונע מהקשת מ"לברוח" בזמן הנגינה. סוגים שונים של שרף קיימים, כל אחד מהם גורם לאחיזה וחיכוך נייד שונים במיתר.

בזמן הנגינה באמצעות קשת, המשתנים הנכרים ביותר עליהם שולט הכנר הם מהירות תנועת הקשת, עצמת לחיצת הקשת על המיתר והמיקום בו הקשת חוצה את המיתר. ככלל, ככל שהמיתר יקוצר באמצעות לחיצת אצבעו של הכנר על המיתר, כך יקרב הכנר את הקשת אל הגשר. כמו כן, יכול הכנר לשלוט בכמות הקשת שנוגעת במיתר על ידי הטיית הקשת. כנרים מיומנים בהצבת הקשת בקירוב לניצב למיתר, וזווית הקשת יחסית למיתר תשתנה להתאמת נוחות הנגינה וצליל הכינור.

הגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופו של הכינור מוכרח להיות חזק מספיק על-מנת לתמוך במתח שנוצר על ידי המיתרים, אבל גם קל מספיק כדי שירטוט היטב. גוף הכינור מורכב משני לוחות קמורים שנקראים "בטן" ו"גב" הכינור - כאשר הבטן פונה אל המיתרים, והיא מעוטרת "בחורי f". בין הבטן לגב הכינור נמצאות "צלעות" הכינור, ובהם "מגרעות C". הצלעות מחוברות לגוף הכינור (=הבטן והגב) על ידי שוליים, המספקים הדבקה נוספת לגוף הכינור.

הגב והבטן מחוברים על ידי מוט קטן מעץ אשר נקרא "נשמה" (באנגלית - Sound Post). הוא נמצא מתחת למיתר "סול" (המיתר הנמוך מבין הארבעה), ותפקידה של הנשמה היא להעביר את רטט הצליל שלו היטב לכל גוף הכינור. הנשמה מוחזקת באמצעות לחץ ואינה מודבקת.

פסל הכינור הגדול בעולם בחוף העיר סידני שבאי קייפ ברטון, נובה סקוטיה, קנדה

גוף הכינור משמש כתיבת תהודה, והוא הסוכן שמעביר את הרטט שנוצר על ידי המיתרים לאוויר שסביב הכינור. לבניית והרכבת גוף הכינור חשיבות אדירה לאיכות הצליל שיווצר ממנו, ועל איכות הכלי. מערכת יצירת הצליל של הכינור כוללת את הגב והבטן (ובמידה מסוימת גם את הצלעות), "קורת הבס" שנמצאת מתחת ולאורך הבטן, הגשר והנשמה. בנוסף למצבי הרטיטה הנגרמים לכינור בזמן הנגינה, גוף הכינור הסגור מפעיל מהוד הלמהולץ.

טכניקת הנגינה על כינור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכינור ארבעה מיתרים המכוונים בקווינטות זכות; סול, רה, לה, מי (מהנמוך לגבוה). זה הוא הכיוון הקלאסי והנפוץ יותר. ישנו עוד סוג של כיוון מיתרי הכינור הנקרא כיוון "ערבי" (הוא נקרא כך משום שבדרך-כלל משתמשים בו במוזיקה מזרחית) והוא:סול, רה, סול, רה (מהנמוך לגבוה).

על כינור לא בהכרח מנגנים עם קשת- ישנה טכניקה נוספת לנגינה על כינור הנקראת פיציקטו. נגינת פיציקטו מתבצעת על ידי פריטה בעזרת האצבעות על מיתרי הכינור, דבר היוצר צליל "קטן", והרבה מלחינים משתמשים בטכניקה הזאת.

טכניקות רבות לנגינה בכינור באמצעות הקשת:

לגטו - חיבור מס' צלילים בקשת אחת.

ספיקטו - הקפצת הקשת.

סטקטו - צליל חד וקצר.

סוטייה- ספיקטו על המיתר.

ריקושט - הקפצת הקשת בקצה.

ז'טה - ריקושט על מיתר אחד.

דטשה - צלילים מופרדים, אך שאינם קצרים וחדים כמו הסטקטו.

סטקטו מעופף - בין סטקאטו לספיקטו.

טרמולו - נגינה רצופה של תווים קצרים בזה אחר זה העשויה לתת תחושה של מתח או מרדף.

מרטלה - סטקטו בחלק העליון של הקשת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Grove Concise Dictionary of Music, Edited by Stanley Sadie, published by Macmillan Press LTD
  2. ^ אילנה אסטרין, "האם היהודים המציאו את הכינור?", מגאזין ג'רוזלם פוסט, 20 באוגוסט 2009.
  3. ^ The Grove Concise Dictionary of Music, Edited by Stanley Sadie, published by Macmillan Press LTD
  4. ^ "כלי הנגינה" אמת עידו אברבאיה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
  5. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך 20
  6. ^ The Grove Concise Dictionary of Music, Edited by Stanley Sadie, published by Macmillan Press LTD
כלי נגינה מרכזיים במוזיקה המערבית
כלי נשיפה ממתכת: חצוצרהקרן יערטרומבוןבריטוןטובה
כלי נשיפה מעץ: חליל צדאבובקלרינטבסוןסקסופון
כלי פריטה: נבלגיטרה
כלי קשת: כינורויולהצ'לוקונטרבס
כלי הקשה: תופיםמצלתייםקסילופון
כלי מקלדת: פסנתרעוגבצ'מבלואורגן חשמלימקלדת אלקטרונית