הגדרוניות מקורה
הגדרוניות מקורה (באנגלית: Wrens of the Curragh) היו קהילה של נשים באירלנד של המאה ה-19, שחיו בנידוי מחברת הכלל במישורי קילדייר. רבות מהן היו זונות ששירתו את חיילי מחנה קורה. ברשומות המתוארכות לשנות ה-40 של המאה ה-19, נכתב כי ישנן נשים המתגוררות בקורה סמוך למחנה הצבאי. רבות מהנשים התייתמו כתוצאה מהרעב הגדול, ונדחקו לזנות כדי לשרוד. הנשים פיתחו אורח חיים קומונאלי; כסף, מגורים, חפצים, אוכל וטיפול בילדים היו חלק מהשיתוף הכלכלי. קהילת הנשים סוקרה במקור על ידי צ'ארלס דיקנס ביומנו, לאחר מכן סוקרה לציבור הרחב באמצעות רומנים, שירים, מוזיקה, פודקאסט וביצירות אמנות.
אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הגדרוניות מקורה" היו קהילה של זונות שחיה במישורי קורה של מחוז קילדייר באירלנד.[1] הנשים נקראו "גדרוניות" כמין הציפורים, מכיוון שהן ישנו בשקעים באדמה שמחציתן נמצאו בגדות נהרות או בתעלות, כשהן מכוסות בשיחי אלגומין (Ulex). אלו בעלי דמיון רב לשיחי קידה שעירה, הגדלים בארץ ישראל. שקעים אלו הוסוו על ידן כמו הקנים שבונות הציפורים במשפחת הגדרוניים. קורה (Curragh) בהגייה אנגלית /ˈkʌɹə/, בהגייה גאלית אירית יש לבטא קוראך - /ˈkʌɹəx/.
קורה היא מילה נרדפת בשפה האירית למישור, בהשאלה משמה של סירת חתירה בעלת תחתית שטוחה בשם קוראך (אנ').
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רישומים היסטוריים של נשים המתגוררות בקורה בסמוך למחנה הצבאי, מתוארכים לשנות ה-40 של המאה ה-19.[1] מחנה קורה הפך ממחנה ארעי לקבוע בשנת 1856, מה שאומר שנוכחותן של הנשים הפכה רציפה. נוכחותן נמשכת ברשומות עד שנות ה-80 של המאה ה-19. רבות מהנשים הללו התייתמו במהלך הרעב הגדול והשתמשו בזנות כאמצעי להישרדות.[2] חלק מהנשים התגוררו באופן עונתי במישורים אלו, בחודשי הקיץ התגוררו במישור כ-60 נשים.[3] ייתכן כי מחוץ לזמן הקציר, עובדים חקלאיים מובטלים העלו את המספר לגבוה יותר.[4]
סגנון חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשים פיתחו אורח חיים קומונאלי בו כסף, מגורים, חפצים, אוכל וטיפול בילדים היו חלק מהשיתוף הכלכלי.[5] לקהילה לא הייתה מנהיגה יחידה. בעוד שהנשים היו מנודות מהקהילה בעיר, הן גם נמנעו מיצירת מגע במידת האפשר, למשל מבחינת הטיפול הרפואי, הנשים צרכו תרופות שהן רקחו בעצמן או קנו.[3] בעוד שהנשים היו תלויות בחיילים בכסף, הן אף סרגו בגדים שמכרו בשווקים כדי לנסות ולהשיג עצמאות כלכלית מן המחנה הצבאי.[6] ובכל זאת הצבא היה זה שסיפק להם מים מתוקים ואיפשר להן לקנות סחורות בשוק המחנה 2–3 פעמים בשבוע.[7] ייתכן כי רשת עזרה הדדית זו הייתה חזקה עוד יותר במובנים מסוימים מאשר רשתות התמיכה המסורתיות יותר בסביבותיה.[8]
הנשים לא היו פופולריות מבחינה מקומית, ובשנת 1855 התלונן בעל אמצעים ומשלם מיסים, כי לא רק שהנשים גורמות לשחיתות מוסרית, אלא שבעצם הן גם הוצאה מוכרת ששולמה על ידו כחלק מהמסים לרשויות המס.[9] בשנת 1857 התלונן הכומר הפרסביטריאני של המחנה הצבאי לעיתון "הטיימס" על נוכחות הזונות סביב המחנה. צ'ארלס דיקנס כתב גם על הנשים בכתב העת שלו, "כל השנה", בשנת 1864.[10]
תשומת לב עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1867 ביקר את "הגדרוניות" העיתונאי ג'יימס גרינווד מכתב העת פאל מאל.[11] לפני ביקורו, באותה השנה, מצבם של ה"גדרוניות" והחיילים נדון בכתב העת הבריטי לרפואה; במאמר מוצגות חלק מהנשים כגנבות.[12]
גרינווד ציין את העוני שבו הן חיו ואת הזנות שמימנה את חייהן.[3] בעלון מאוחר יותר, דן גרינווד כיצד לא כל נשות הקהילה היו זונות בפועל.[13] חלק מהנשים היו בנישואין כידועות בציבור עם חיילים במחנה, אך בשל תקנות הצבא לא יכלו לחיות יחד עם הגברים.
השפעת תשומת הלב הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיתון הרפואי טיימס וגאזט הלונדוני הציג תגובה למאמרו של גרינווד שהתמקד בהתלבטויות המוסריות של "הגדרוניות", כמו גם דיון בבעיות התברואה שלהן ובהשפעות שלהן על בריאות הציבור.[14]
השפעת ביקורו של גרינווד ופרסום מאמריו הביאו לדיון פומבי וחקיקת חוק קורה מקילדייר (1868).[15][16][17] חוק זה קידם בית חולים ייחודי שתכליתו טיפול במחלות מין לטיפול בנשים (Lock hospital).[6] הטיפול בנשים בבית חולים זה, היה גרוע ולעיתים קרובות הן הואשמו כמפיצות את מחלות המין שהיו נפוצות בקרב החיילים.[18]
בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
חייהן של "הגדרוניות מקורה" עוררו השראה למגוון של תגובות יצירתיות:
רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1873 הן מוזכרות בסיפור קצר, "בחירות האמבי", מאת ג'ורג 'פרייזר.[19] בשנת 2010 כתב הסופר מרטין מלון את הרומן "הזוהר היחיד של היום" על החיים בקורה.[20] באופן דומה, רוז דויל כתבה את הרומן "אכן חברות" בשנת 2011.[21] בשנת 2018 פרסמה הסופרת אורלה מק'לינדן את "מעוף הגדרוניות", בו היטיבה לשחזר את חייהן של הנשים.[22]
שִׁירָה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2007, המשוררת מבה מקגוקיאן הציגה את "הגדרוניות" בכרך "הקורה אינו דורש נמל".[23]
מוּסִיקָה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזמרת ג'יין מקנמה הלחינה את השיר, "The Curragh Wrens".[24] באופן דומה, אולי קנדי כתב את השיר "The Curragh Wrens" מנקודת המבט של חייל במחנה; למרות הכותרת, מילות השיר אינן מתייחסות כלל ישירות לנשים.[25] השיר של לנקום "לצוד את הגדרוניות" מאזכר את "גדרוניות הקורה".
פודקאסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2019, הפרק הראשון של הפודקאסט "הזונות ההיסטוריות" דן ב"גדרוניות של הקורה".[26]
אמנות חזותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2020, במהלך מגפת הקורונה, האמנית אמנדה קוגן המשיכה בעבודתה בפרויקט על הנשים בזנות והשתמשה במעין גלויות של נשים אלו בזמן מגפה.[27]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Doyle, Rose (13 באוקטובר 2001). "Songbirds on society's margins". The Irish Times (באנגלית). נבדק ב-2020-06-11.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Turtle Bunbury - Award-winning travel writer, historian and author based in Ireland". www.turtlebunbury.com. נבדק ב-2020-06-11.
- ^ 1 2 3 Luddy, Maria (1992). "An outcast community:the 'wrens' of the curragh". Women's History Review (באנגלית). 1 (3): 346. doi:10.1080/09612029200200014. ISSN 0961-2025.
- ^ RIORDAN, SUSANNAH (2010). Luddy, Maria (ed.). "Challenging Bad Nuns: Ireland's Magdalen Laundries". The Irish Review (1986-) (42): 120–127. ISSN 0790-7850.
- ^ "Sex History: The Curragh Wrens | University Express". UCC Express (באנגלית בריטית). 2019-10-16. נבדק ב-2020-06-11.
- ^ 1 2 Luddy, Maria (1992). "An outcast community:the 'wrens' of the curragh". Women's History Review (באנגלית). 1 (3): 349. doi:10.1080/09612029200200014. ISSN 0961-2025.
- ^ "The Curragh Wrens". www.curragh.info. נבדק ב-2020-06-11.
- ^ PRESTON, MARGARET (2008). "Review of Prostitution and Irish Society: 1800–1940". New Hibernia Review / Iris Éireannach Nua. 12 (3): 148–150. ISSN 1092-3977.
- ^ Luddy, Maria. (2007). Prostitution and Irish society, 1800-1940. Cambridge: Cambridge University Press. p. 63. ISBN 978-0-521-88241-5. OCLC 154706356.
- ^ "STONING THE DESOLATE". www.kildare.ie. נבדק ב-2020-06-12.
- ^ [edited by] Maria Luddy (1995). Women in Ireland, 1800-1918 : a documentary history. Cork: Cork University Press. p. 199. ISBN 1-85918-037-X. OCLC 33437815.
{{cite book}}:|last=has generic name (עזרה) - ^ "The Curragh". British Medical Journal. 2: 210.
- ^ Koven, Seth, 1958- (2004). Slumming : sexual and social politics in Victorian London. Princeton, NJ: Princeton University Press. p. 304. ISBN 0-691-11592-3. OCLC 53096998.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ "Prostitution at the Curragh". The Medical Times & Gazette: 466. 1867.
- ^ "Curragh of Kildare Act 1868 (Hansard)". api.parliament.uk. נבדק ב-2020-06-11.
- ^ Curragh of Kildare Act (PDF).
- ^ Women, families and the British army, 1700-1880. Volume VI, Aftermath (1856-1880). Hurl-Eamon, Jennine,, MacKay, Lynn,. London. ISBN 978-1-003-01798-1. OCLC 1145123703.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link) תחזוקה - ציטוט: others (link) - ^ Harvey, Dan, 1959-. Soldiers of the short grass : a history of the Curragh Camp. Newbridge, Co. Kildare. ISBN 978-1-78537-062-5. OCLC 967719049.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ Fraser, George (1873). The Humby Election, or Votes and Voices. Trübner & Co.
- ^ Malone, Martin. (2010). The only glow of the day. Dublin. ISBN 978-1-84840-077-1. OCLC 676788910.
- ^ Doyle, Rose (2011). Friends Indeed. Hachette. ISBN 9781444719406.
- ^ "The Flight of the Wren". historicalwriters.org. נבדק ב-2020-06-11.
- ^ Clark, Heather (2008). "Review of The Currach Requires No Harbours". Harvard Review (35): 223–226. ISSN 1077-2901.
- ^ "The Bluegrass Ireland Blog: Jane McNamee, Vinny Baker, and Tom Hanway on RTÉ Pat Kenny - now TUESDAY 23 March" (באנגלית). נבדק ב-2020-06-11.
- ^ "Ollie Kennedy". www.irishmusic.co.uk. נבדק ב-2020-06-18.
- ^ Whores, Historical. "Episode 1: Theodora and the Curragh Wrens – Historical Whores – Podcast". Podtail (באנגלית). נבדק ב-2020-06-18.
- ^ "Postcards From The Pandemic: Amanda Coogan" (באנגלית). 2020-05-23.