היהודי הנצחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היהודי הנצחי
Frame01.jpg
פריים הפתיחה של הסרט: במרכז מופיע הכיתוב "Der ewige Jude" ("היהודי הנצחי"), ברקע מגן דוד. ניתן לראות שחלק מהאותיות מעוצבות כאותיות עבריות.
שם במקור: Der ewige Jude
בימוי: פריץ היפלר
תסריט: אברהארד טאוברט
מוזיקה: פרנץ פרידל
הקרנת בכורה: 28 בנובמבר 1940 (גרמניה הנאצית)
משך הקרנה: 62 דקות
שפת הסרט: גרמנית
דף הסרט ב-IMDb
"התפשטות" היהודים לכל רחבי העולם

היהודי הנצחיגרמנית: Der ewige Jude) הוא סרט תעמולה אנטישמי שנוצר בגרמניה הנאצית בשנת 1940, בבימויו של פריץ היפְּלֶר ולפי תסריט שכתב אברהארד טאוּבֶּרְט, תחת הנחייתו הצמודה של שר התעמולה יוזף גבלס. הסרט "מציג" בעיקר קטעי וידאו ותמונות מאורח החיים של יהודי פולין תוך הצגה קולקטיבית של בני העם היהודי כמושחתים, מכוערים, מזוהמים, תככנים, עצלנים וסוטים. היהודי, על-פי "היהודי הנצחי", הוא נטע זר באירופה, טפיל בעל דת כביכול, שגם משמשת כלי פוליטי של מה שכונה "הגזע היהודי", שמטרתו הסופית השתלטות על העולם, בפרט מכוח שליטתו בבנקאות ובמסחר, זאת בעוד אורחות חייו חייתיים ודוחים.

שמו של הסרט הוא דו-משמעי: "Der ewige Jude" הוא "היהודי הנודד" – דמות מן הפולקלור האירופאי-נוצרי, המייצגת את כפירתו של היהודי בישו ואת עונש הגלות והנדודים שנגזר עליו בשל כך; ובו בזמן, מרמז השם כי מאפייניו השליליים של היהודי הם נצחיים, וכי דמות היהודי המודרני והמשכיל המוכר בגרמניה אינה אלא הסוואה לתכונותיו המזיקות, שלעולם לא ישתנו. תצוגה זו היא ברובה אלגורית, שכן, הנאצים עצמם היו בעלי עמדה אנטי-נוצרית, ועמדה זו קיבלה ביטוי בסרט, ויפורט עליה בהמשך.

קריין הסרט, הארי גיזֶה, קריין אף את יומן החדשות של גרמניה הנאצית מסוף שנת 1940 ועד לנפילת המשטר.

מסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נוצר בהשראתו ועל פי הוראותיו של שר התעמולה יוזף גבלס, זמן קצר לאחר כיבוש פולין בידי גרמניה, על שלושה מיליון יהודיה. גבלס פיקח כה מקרוב על הפקת ובימוי הסרט, עד כי ניתן בהחלט להגדירו כיוצרו בפועל. מטרת הסרט הייתה להתריע בפני העם הגרמני על הסכנה הנשקפת לו מאותם מיליוני יהודים שעברו לשלטון הרייך השלישי, ולהכשיר את הקרקע לפעולה קיצונית נגדם. הסרט שילב קטעים דוקומנטריים עם צילומים מבויימים, וכלל חומר מצולם מן הימים הראשונים של הכיבוש הנאצי בפולין.

הסרט נערך בסגנון של סרט תיעודי, שהמסר המרכזי שלו הוא הצגת התכונות הגזעיות הנצחיות המאפיינות את היהודי כטפיל תרבותי נודד. לאורכו של הסרט מעומתות תכונות אלה אל מול האידאל הלאומי הנאצי: בעוד בני הגזע הארי מוצאים סיפוק בעבודה פיזית יצרנית, מתמצה עיסוקם של היהודים סביב כסף ונהנתנות; בעוד הארים חפצים בחיים אסתטיים ונקיים, הרי היהודים מתגוררים בבתים מלוכלכים ומוכי מקקים, ולא מחמת עוני; בעוד הארי מטפח תרבות ואמנות של אסתטיקה ויופי, היהודי עוסק בכאלה שהם גרוטסקיים ומנוונים. למעשה, היהודי מזוהה עם, או משפיע על, כל מה שמנוגד תרבותית לדוקטרינה הנאצית: אמנות מודרנית, רלטיביזם תרבותי, פוליטיקה סוציאליסטית ואנרכיסטית, והפקרות מינית.

תוכן ועלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט פותח בהסבר פסבדו-היסטורי ברובו, על מקורם האתני ועברם ההיסטורי, של היהודים האוריינטליים והזרים לאירופה; הסרט מתאר כיצד אבותיהם העבריים יצאו מן הסהר הפורה, פלשו למצרים, גורשו ממנה, חדרו לאגן הים התיכון ומאוחר יותר, לדרום אירופה, משם למרכזה ומערבה, ובהמשך פשטו בהמוניהם על מזרחה (ופולין בפרט), כל זאת בשם תאוות הבצע והניצול.

אחת מסצנות הפתיחה מראה צילום של שטף עכברושים הפורץ מפתח ביוב, המתחלף לצילום של המון יהודים ברחוב סואן בפולין. צילומי תקריב מתמקדים בתווי פנים חולניים ומעוותים, וקריינות מסבירה שכשם שעכברושים הם הסרח העודף ומפיץ המחלות של עולם החי, הרי היהודים הם המקבילה האנושית שלהם, מפיצי מחלות ושחיתות בקרב המין האנושי. אבל, ממשיך הקריין, שלא כעכברושים, ליהודים יש יכולת מדהימה לשנות את הופעתם כך שיידמו לפונדקאיהם האנושיים ויתערבבו ביניהם. הצילום מתמקד בתמונות יהודים מזוקנים בלבוש יהודי מסורתי, המתחלפות לתמונת יהודים גלוחי פנים בחליפות עסקים מודרניות, בלוויית הסבר כי רק "עין מיומנת" תבחין בתוויהם היהודיים. בצילום זה נראות עיני היהודים מתרוצצות בתוך חוריהן מצד לצד בעודם מחייכים חיוך מזויף למצלמה – בפועל, צולמו היהודים תחת איום רובים, כאשר עיניהם עוקבות אחר תנועות קני הרובים המכוונים כלפיהם.

סצנות נוספות כוללות צילומי יהודים ידועי שם, כגון אלברט איינשטיין (המוצב בצד סדרת תמונות העוסקות בשליטה היהודית בתעשיית הפורנוגרפיה), המנהיגה הסוציאליסטית רוזה לוקסמבורג, המוסיקאי לאו קסטנברג, הסקסולוג מגנוס הירשפלד ואף צ'ארלי צ'פלין, שאמנם לא היה יהודי אך נחשב בידי היטלר ככזה בעקבות סרטו הדיקטטור הגדול. עוד נעשה שימוש בקטעים מתוך "סרטים יהודיים" תוך הוצאתם מהקשרם והצגתם כהוכחה ניצחת לזדוניות היהודית העולמית. קטעים מן הסרט האמריקני "בית רוטשילד" (1934) משמשים להדגמת ההשתלטות היהודית על הכלכלה העולמית, ברשת מסועפת החוצה מדינות ויבשות. דוגמה בוטה של הוצאת דבר מהקשרו היא שילוב קטע מסרטו העלילתי של פריץ לאנג "M"‏ (1931), בו מגלם השחקן היהודי פיטר לורה דמות נבל של רוצח ילדים, כדוגמה ארכיטיפית לדמות היהודי.

הסרט מציג צילומים תיעודיים, לכאורה, מחיי היהודים בפולין, אשר בוימו במטרה להציג את היהודים באור נלעג. באחת הסצנות מוצג אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה, יושב במשרדו בצד מנורת שבעת הקנים, כשהוא משוחח עם עמיתיו תוך נפנוף מכוון ומופרז בידיו וזרועותיו על פי הנחיות הבמאי, משום ש"כך מדברים יהודים".

סצנה בולטת בסרט‏[1] נותנת ביטוי לעמדתה האנטי-נוצרית של המפלגה הנאצית. בסצנה זו מוצגים ציורים של דמויות תנ"כיות, שהם רומנסקיים באופיים. ציורים אלו מוצגים בזה אחר זה, במקביל לציטוט להלן:

"אברהם, יצחק, ויעקב נחשבו לעמודי התווך של המוסר העליון ביותר והאצילות האנושית, אך אנו יודעים כעת כי העבריים של התנ"ך לא יכלו להראות כך (כמו המוצג בציורים), עלינו לתקן את נקודת מבטנו ההיסטורית"

בסיומו של ציטוט זה, טוען הקריין "כך נראים עבריים אמיתיים!", ומיד מוצג תיעוד של סעודת פורים בקרב יהודים פולנים, תוך גינוי החג כשמחה על מעשה טבח.

לקראת סוף הסרט, לאחר שהוצגה אחריות היהודים לשקיעת המוזיקה, המדע, האמנות והמסחר המערביים, מגיעה סצנה מצולמת של שחיטה בידי שוחט יהודי, וזאת לראייה כי היהודים נעדרים את החמלה האנושית והיחס ההומאני לבעלי חיים, תכונות שכה מאפיינות את בני הגזע הארי. לקטע זה מוקדמת הודעה המזהירה נשים, ילדים, ורכי לב מפני "תמונות קשות לצפייה", ולאחריה, על פני דקות ארוכות, מוצגים פרות וכבשים שחוטים במהלך פרפורי גסיסה מצמררים.

רגע השיא הדרמטי של הסרט הוא נאומו של אדולף היטלר בפני הרייכסטאג ב-30 בינואר 1939 (בסופו של הסרט), בו הוא טומן את הזרע ל"פתרון הסופי" ל"בעיה היהודית" שהוצגה במהלך הסרט:

"אירופה לא תדע שלום עד שתיפטר מן הבעיה היהודית. בעולם יש די מקום להתיישבות, אך עלינו להתנתק מן ההכרה בכך שאחוז מסוים מן העם היהודי נועד, בידי האל, להיות נצלן טפיל של גופם ועבודתם היצרנית של עמינו. על היהדות להתאים עצמה לעבודה מכובדת ובונה, כפי שעושים יתר העמים, או שבמוקדם או במאוחר תמצא עצמה נתונה למשבר שממדיו מעבר לכל דמיון. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוץ לה תצליח להטיל את האומות אל מלחמת עולם בשנית, אזי התוצאה תהייה לא ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה!"

לקראת הסוף מוצגות תמונות מתוך הסרט הנאצי "ניצחון הרצון" משנת 1934, שבהם מראים את דמותם של הגרמנים האריים מתוך הסרט (שנחשבו אף הם לטהורי הגזע בסרט זה ובכלל בגרמניה הנאצית).

השפעת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהסרט יצא לבתי הקולנוע בשנת 1940, ימי תהילתה והצלחותיה הצבאיות של גרמניה הנאצית, על גלי הפטריוטיזם, הלאומנות והאנטישמיות שליוו תהליך זה, הוא לא זכה להצלחה. הקהל הגרמני הורגל ביצירות הקולנועיות המהוקצעות של במאים כדוגמת לני ריפנשטאהל ב"ניצחון הרצון" וב"אולימפיה", וגם בהשוואה ליצירות אנטישמיות פופולריות כגון "היהודי זיס", נראה "היהודי הנצחי" כהגזמה קיצונית וגרוטסקית. אף על פי כן, המשיך היפלר, הבמאי המועדף על גבלס, בצילומים נוספים בפולין ל"תיעוד" החיים היהודיים. חרף ההטיה הבוטה של החומר שצילם, ובכללו תיעוד דיכוי מרד גטו ורשה, הרי שערכו ההיסטורי רב בהיותו עדות מצולמת יחידה למאורעות אלה.

לאנשי האס אס והאיינזצגרופן היה "היהודי הנצחי" בבחינת סרט חובה לצפייה, במטרה להכשיר את לבבם לקראת המשימה שעמדה בפניהם - ביעור אירופה מן הנגע היהודי. קשה להעריך את מידת השפעתו של הסרט עצמו עליהם, אולם מביצועיהם בשטח ניכר שתפישתם את היהודים הייתה דומה מאוד לזו שהטיף לה הסרט.

בראיון לאחר המלחמה הביע פריץ היפלר את צערו על כך ששמו צוין בקרדיטים כבמאי הסרט "היהודי הנצחי". זאת משום שבכך חשף עצמו למעצר וחקירה בידי בעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה, בעוד שלטענתו לא היה לו דבר וחצי דבר עם השמדת היהודים.

חרף כישלון הסרט בשעתו, העובדה כי הוא נוצר מלכתחילה למטרה של הכשרת הקרקע ומתן לגיטימציה להוקעה והשמדה של אומה שלמה, מגדירה אותו עד היום כחומר אסור להפצה והצגה בגרמניה "למעט בנסיבות מיוחדות ומבוקרות בקפידה". בארצות הברית הוא מותר בהפצה ומאומץ בחום בידי קבוצות נאו-נאציות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרק זמן: 46:00-50:00