ספרות יידיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספרות יידיש היא הספרות היפה אשר נוצרה בשפת היידיש. נהוג לחלק את התהוות ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: ספרות יידיש קדומה; ספרות משכילית וספרות חסידית; וספרות יידיש מודרנית. קשה אמנם לתחום במדויק את גבולות התקופות הללו, אך באופן כללי ניתן לומר כי המונח "ספרות יידיש קדומה" מתייחס ליצירות שנוצרו החל במאה ה-13, בסמוך לאחר היווצרותה של השפת היידיש עד 1780; ספרות משכילית וספרות חסידית – משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19; וספרות יידיש מודרנית – מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו.

ספרות יידיש עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד מתוך מילון יידי-עברי-לטיני-גרמני מאת אליהו בחור, 1542

ראשיתה של ספרות היידיש בתרגומים של טקסטים דתיים ובפרשנויות שנכתבו להם (כדוגמת "צאינה וראינה", שנודע גם כ"טייטש-חומש", בתקופה מאוחרת יותר). הסופר החשוב ביותר של ספרות היידיש העתיקה היה אליהו בחור, אשר תרגם ליידיש את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" (מן הגרסה האיטלקית לסיפור, Buovo d’Antona) ועיבד אותו לגרסה יהודית. החל משנת 1507 הופצו כתבי יד של הסיפור פרי עטו, שנקרא "בָּבָא דְאַנְטוֹנָא" (קרי: "בּוֹבוֹ"), ושבהמשך כונה בָּבָא-בּוּך – ובשנת 1541 נדפס הסיפור בעיר איסני (Isny) שבגרמניה, ובכך היה לספר הלא-דתי הראשון שנדפס בשפת היידיש. יצירה זו מדגימה את השפעת הצורות הספרותיות האירופיות על אופייה של ספרות היידיש – לא רק על נושאיה, אלא גם על צורות בתים ועל אופני החריזה – אדפטציה של האוטבה רימה האיטלקית. מכל מקום, אליהו בחור שינה סממנים רבים בסיפור על מנת לשקף יסודות יהודיים, על אף שהם אינם מתאימים לטבעהּ הנוצרי במהותו של האבירות.

יצירה רבת-השפעה נוספת של ספרות היידיש העתיקה היא "מעשה בוך" (יידיש: "ספר מעשיות"; בזל, ה'שס"ב-1602) – יצירה המאגדת סיפורי מוסר המתבססים על מקורות עבריים ורבניים, וכן סיפורים עממיים ואגדות. בהתבסס על הכללתם של מספר סיפורים לא-יהודיים בלקט, הסיקו החוקרים כי המהדר חי באזור מערב גרמניה של היום בשליש האחרון של המאה ה-16. סיפורים הדרכתיים אלה עודם נקראים בקרב קהילות אדוקות, ובעיקר בקרב החסידים.

נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים ושרה רבקה רחל לאה הורוביץ (שתיהן בנות המאה ה-18). במאה ה-16 כתבה רבקה טיקטינר ספר מוסר לנשים בשם מנקת רבקה וכן שיר לשמחת תורה שיועד להיות מושר על ידי נשים בזמן שהן מקשטות את ספרי התורה. הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא הממואר של גליקל מהמלין – מסמך משפחתי של אשת עסקים יהודיה-גרמניה בת המאה ה-17, אשר פורסם רק בשנת 1896.

ספרות משכילית וספרות חסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתה של תנועת החסידות בסוף המאה ה-18 הביאה לעליית סוג מיוחד של יצירה ספרותית, שעם יצירות מסוגה נמנה למשל "שבחי הבעש"ט" – חיבור הגיוגרפי, המספר על חייו של הבעל שם טוב‎ ומהלל את דמותו. סיפור סיפורים היה מרכיב מכריע בהתפשטות החסידות; גם הבעש"ט וגם נינו, ר' נחמן מברסלב, השתמשו בסיפורים המבוססים על מעשיות עממיות כדי להעביר מסרים רוחניים. סיפורים אלו הועלו על הכתב ונאספו בידי תלמידיהם. לסיפוריו של רבי נחמן נודעה ההשפעה החזקה יותר על התפתחות ספרות היידיש. אחד מקובצי הסיפורים הידועים ביותר של רבי נחמן הוא "סיפורי מעשיות" (ה'תקע"ו-1816). יצירה זו מאופיינת בשימוש באלגוריה כדי להביע מושגים מופשטים וקבליים, וכן במיזוג מוטיבים יהודיים ונוצריים.

במקביל לעליית החסידות, פרחה באירופה תנועת ההשכלהתנועה חברתית אשר אימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות שבקרבן חיו היהודים. תנועה חילונית זו התנגדה לחסידות, ואנשיה לחמו בכל האמונות התפלות, שלדעתם נפוצו במיוחד בקרב החסידים. כתוצאה מההשפעות שבאו מחוץ לארץ, וכתגובה על בערות־הרוח – אויבת התרבות – הלכה ההשכלה המזרח-אירופאית מאז אמצע המאה ה-19 והפכה ביקורתית יותר ויותר, ואף עוינת, כלפי החוק היהודי-דתי, ואף כלפי הדת בכלל. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ד"ר שלמה אטינגר ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד החל את דרכו כחסיד של ר' נחמן, אך בהמשך נטש את החסידות והתנגד להּ נחרצות. ברומן פרי עטו "דאס שטערנטיכל" (יידיש: "כיסוי הראש"), שיצא לאור בשנת 1861, מתואר עולם החסידות כבלתי-סובלני וכצר-מוחין. בשל התנגדות מצד המנהיגים החסידים, רק חמש מיצירותיו התפרסמו. יצירתו ריאליסטית, ומדגימה את השפעת הספרות הרוסית של המאה ה-19. אטינגר (18021856) היה רופא אשר חיבר מחזות, ובהם המחזה הנחשב לחשוב ביותר בתקופת ההשכלה – "סערקעלע". סגנונו הסאטירי מדגים את השפעת הדרמה האירופית; ועל כן יש המשערים כי קרא את מולייר. דיק (18141893) חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבותו של פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים. דיק חיבר גם יצירות בעברית, ובהן הפרודיה התלמודית המשובחת "מסכת עניות" (1844).

ספרות יידיש מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלאסיקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לזהות את ראשיתהּ של ספרות היידיש המודרנית בשנת 1864 – השנה שבה יצא לאור הרומן "דאָס קליינע מענטשעלע" (יידיש: "האיש הקטן") מאת מנדלי מוכר ספרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sol Liptzin, The Flowering of Yiddish Literature, New York: Thomas Yoseloff, 1963.
  • Sol Liptzin, A History of Yiddish Literature, Middle Village, NY: Jonathan David Publishers, 1972. ISBN 0-8246-0124-6
  • David G. Roskies‏, A Bridge of Longing: The Lost Art of Yiddish Storytelling, Harvard University Press, 1995.
  • Israel Zinberg, A history of Jewish literature, V. 6: Old Yiddish Literature from its Origins to the Haskalah Period (trans. from Yiddish: Bernard Martin), Ktav Pub Inc, 1975.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלצות ספרים: