הסמוראי
| בימוי |
ז'אן-פייר מלוויל  |
|---|---|
| הופק בידי |
ריימון בורדרי |
| תסריט |
ז'אן-פייר מלוויל |
| שחקנים ראשיים |
אלן דלון Jacques Léonard Jacques Deschamps Georges Billy Jean Gold Robert Favart Maurice Magalon Roger Fradet Gaston Meunier André Thorent Michel Boisrond פרנסואה פרייה Carlo Nell נטלי דלון Catherine Jourdan קטי רוזייה Adrien Cayla-Legrand |
| מוזיקה |
François de Roubaix |
| צילום |
אנרי דקאי |
| מדינה |
צרפת, איטליה |
| חברת הפקה |
Fida Cinematografica |
| חברה מפיצה |
Pathé Distribution, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
25 באוקטובר 1967 |
| משך הקרנה |
98 דק' |
| שפת הסרט |
צרפתית |
| סוגה |
נאו-נואר, סרט דרמה, סרט פשע, סרט מבוסס יצירה ספרותית |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
הסמוראי (צרפתית: Le Samouraï) הוא סרט מתח צרפתי מינימליסטי שביים ז'אן-פייר מלוויל בשנת 1967. את הדמות הראשית, ג'ף קוסטלו, רוצח שכיר, מגלם אלן דלון.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט מספר על אחד הרוצחים הבודדים ביותר והמקצועיים ביותר, ג'ף קוסטלו, מרגע הכנתו למשימתו הבאה – להרוג בחור בשם מרטי, בעל מועדון לילה.
הסרט מתחיל בדירתו של קוסטלו, דירה פשוטה וקרירה. ג'ף שוכב על מיטתו, מעשן סיגריה, על-יד ציפור הכלואה בכלוב אפור באמצע הדירה. רשימת השחקנים בסרט מופיעה בסוף ונגמרת על ידי ציטוט, המוקדש לסמוראי העתיק בושידו (ספר הסמוראי), שלמעשה הומצא על ידי מלוויל עצמו: "אין בדידות יותר גדולה מזו של הסמוראי, אלא אם כן זו הבדידות של הנמר בג'ונגל...אולי...".
קוסטלו יוצא מדירתו והולך למועדון לילה, להרוג את קורבנו בדם קר, אך ברגע שהוא עוזב את הזירה, הוא פוגש בדרכו את נגנית הפסנתר היפהפייה של המקום, ואלרי (אותה מגלמת השחקנית קטי רוזייה).
כאשר הוא נתפס על ידי מפקח המשטרה (אותו מגלם השחקן פרנסואה פרייה), קוסטלו, אשר האליבי שלו תוכנן בקפידה – בעיקר בזכות עזרת חברתו, ג'יין (אותה מגלמת השחקנית נטלי דלון)- הולך הביתה, וזאת לאחר שוואלרי (איתה ג'ף מפתח מערכת יחסים קלה לאורך הסרט) טוענת בפני המשטרה, מסיבות לא ידועות, שהוא לא מוכר לה.
כאשר נראה כי קוסטלו יצא מכל סכנה, הוא הולך להתעמת עם אחד ממעסיקיו, שבמקום לשלם לו על עבודתו, מנסה להרוג אותו ולנער מעליו את מפקח המשטרה, שעדיין מאמין כי קוסטלו הוא הרוצח. המשטרה עוקבת אחרי ג'ף, הפצוע בזרועו הימנית, וכתוצאה נוצרת סצנת מרדף ארוכה ומדהימה ברחבי הרכבת התחתית בפריז.
לאחר נפתולי העלילה, קוסטלו מוצא עצמו עם משימה חדשה: להרוג את ואלרי, נגנית הפסנתר מהמועדון לילה. ג'ף חוזר למועדון. לעומת הפעם הראשונה בה ג'ף ניסה לא להראות על ידי הקהל, הפעם הוא מגיע לעיני כולם, מניח את כובעו במלתחה, מניח את כפפותיו הלבנות בפני כולם והולך ישירות אל ואלרי, המנגנת על הפסנתר בבר ומפנה את אקדחו אליה. למרות נסיונותיה לשכנעו לעזוב, קוסטלו נשאר במקומו ולבסוף נורה על ידי שוטר, עוד לפני שהספיק להרוג את ואלרי. כשמפקח המשטרה מרים את אקדחו של ג'ף ופותח אותו, הוא מגלה שלא היו כדורים באקדח.
סגנון מלוויל[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הסמוראי" הוא אחד מסרטיו הטובים של מלוויל. תוך כדי שימוש במוטיבים מ"הסרט האפל" (פילם נואר/פילם פוליסייר), הסרט מראה סגנון מעודן, מאוד מסוים ואווירה מדויקת שמראה בצורה מושלמת את הנושא העיקרי של הסרט, שכמעט יותר חשוב מהעלילה עצמה: הבדידות של הגיבור, שנבגד על ידי חבריו ושותפיו (למעט השחקנית ג'יין), וחוסר האפשרות שלו לחיות (אשר מופיע כמוטיב חוזר בסרטיו של מלוויל). סוף הסרט "הסמוראי" יכול להראות כדרכו של מלוויל להציג את רעיונו: קוסטלו, שהבין שהוא לא יכול לברוח יותר מהמשטרה ולבסוף גם לא מצליח להרוג את ואלרי, כלומר נכשל במשימתו, מעדיף למות. הסצנה הזו יכולה להראות כמעט כהתאבדות.
הדממה, מרכיב נוסף מאוד דומיננטי בסרט, אשר מתחילה כבר בסצנה הראשונה בסרט (שהיא למעשה חיזיון שהיה למלוויל ונתן לו השראה לכתוב את כל שאר התסריט: אדם, שוכב במיטתו, עם ציפור כלואה על-ידו). קוסטלו הוא לא אדם המרבה לדבר; הוא מעדיף לפעול. הוא נהיה דמות כריזמטית אך מסתורית. (המוזיקה המקורית הנהדרת של פרנסואה דה רובה, גם עוזרת לאווירת המסתורין סביב הגיבור). ביתו כמעט ריק, החברה הייחודית שלו, ציפור קטנה בכלוב והחברה שלו, שלמרות שאוהבת אותו, יש לה גבר אחר בחייה.
בגדיו של הגיבור, מעיל הגשם הבז' האלגנטי שלו וכובע, באים ישירות כהשראה מסרט האפל האמריקאי, שמלוויל אהב מאוד והכיר היטב.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "הסמוראי", עמ' 173–175
