הקולוסוס החדש

הקולוסוס החדש
	שֶׁלֹּא כְּמוֹ הַנָּפִיל הַיְּוָנִי הַיָּהִיר; עִם רַגְלַיִם עֲנָקִיּוֹת מְפֻשָּׂקוֹת בֵּין חוֹף לְחוֹף; כָּאן תַּעֲמֹד בַּשְּׁעָרִים שְׁטוּפֵי יָם בִּשְׁקִיעָה; אִישָּׁה אַדִּירָה עִם לַפִּיד, שֶׁשַּׁלְהַבְתּוֹ; הִיא בָּרָק כָּלוּא, וּשְׁמָהּ הוּא; אֵם הַגָּלוּיוֹת. הַמַּשּׂוּאָה שֶׁבְּיָדָהּ; זוֹהֶרֶת לְכָל עֵבֶר בְּבִרְכַּת הַבָּאִים, עֵינֶיהָ הַפַּיְסָנִיּוֹת צוֹפוֹת; לְעֵבֶר הַנְּמָלִים שֶׁהֶעָרִים הַתְּאוֹמוֹת נִתְבָּרְכוּ בָּהֶם.; ”שָׁמְרוּ, אֲרָצוֹת קַדְמוֹנִיּוּת, אֶת זֹהַר אַגָּדוֹתֵיכֶם!” קוֹרֵאת הִיא; בִּשְׂפָתַיִם שְׁקֵטוֹת, ”מִסְרוּ לִי אֶת הַיְּגֵעִים, הָעֲלוּבִים שֶׁבָּכֶם,; הַהֲמוֹנִים הַמִּצְטוֹפְפִים, שֶׁשּׁוֹאֲפִים לִשְׁאֹף אֲוִיר חָפְשִׁי; נְפֹלֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁמְּמַלְּאִים אֶת חוֹפֵיכֶם הַתּוֹסְסִים.; שִׁלְחוּ אוֹתָם, חַסְרֵי הַבַּיִת, מוּכֵּי סְעָרָה, אֵלַי,; אֲנִי מְנִיפָה אֶת הַלַּפִּיד לְיַד הַשַּׁעַר הַמֻּזְהָב!”

"הקולוסוס החדש"^[1] הוא סונטה שנכתבה על ידי אמה לזרוס (1849–1887) במסגרת קמפיין גיוס תרומות להשלמת הבנייה של פסל החירות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגייס התרומות ויליאם מקסוול אוורטס פנה אל לזרוס וביקש ממנה לכתוב יצירה מקורית לכבוד תערוכת אמנות שנועדה לגייס כספים למטרה זו. תחילה סירבה לזרוס באומרה כי "אני אינני כותבת על פי פקודה או דרישה", אך לאחר שפנתה אליה ידידתה, הסופרת קונסטנס קארי האריסון (אנ'), ושכנעה אותה כי תרומתה זו יכולה להגביר את העניין הציבורי בבעיותיהם של פליטים המגיעים לחופי ניו יורק, לזרוס הסכימה להשתתף במאמץ הכללי. כמו כן, לזרוס עצמה לקחה חלק בסיוע לפליטים היהודים שנמלטו מפוגרומי הסופות בנגב בשנים 1881–1882, וגם בכך היה כדי לעודד אותה לכתוב את השיר. יומיים לאחר פנייה של האריסון הגישה לזרוס את שירה "הקולוסוס החדש" לתצוגה בתערוכה מ-1883 (פסל החירות עצמו נחנך לראשונה ב-1886), לצד שירים, ציורים ופרטי אומנות אחרים. השיר פורסם בתפוצה מצומצמת בעיתונות בניו-יורק במהלך ינואר 1884 אך נשכח במהרה.

באותה שנה לזרוס כבר הייתה חולה סופנית והתגוררה באנגליה. היא ניסתה לכתוב שירים חדשים אך לא הצליחה למצוא את האנרגיה והמוטיבציה לכך. במקום זאת, לזרוס ישבה באותה תקופה לארגן ולערוך את שיריה בכתב יד חדש. היא בחרה ב-"קולוסוס החדש" כשיר הפותח של אותו כתב יד. החוקרים סבורים כי היא הבינה באותה עת שזהו שירה הטוב ביותר המהווה את אבן היסוד של מורשתה הספרותית.

הנצחה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתה בשנת 1901 פעלה ידידתה ג'ורג'ינה סקיילר להנצחתה, וכך הגתה את הרעיון של כתיבת חלק ממילות השיר על לוח ברונזה והצבתו על פסל החירות. מהלך זה נשא פרי ב-1903 עת הוצב לוח הברונזה בתוך החלל הפנימי של הפסל באזור הגלוי לעוברים והשבים.

בימינו השיר מוכר ונלמד בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים ברחבי ארצות הברית, והינו נכס צאן ברזל בספרות האמריקאית של המאה ה-20 וביתר שאת בכל הקשור לשירי הגירה.