ויליאם גלקנס
 | |
| לידה |
13 במרץ 1870 פילדלפיה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
22 במאי 1938 (בגיל 68) וסטפורט, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות סידר היל |
| מקום לימודים |
האקדמיה לאמנויות היפות בפנסילבניה |
| זרם באמנות |
אסכולת אשקאן, ראליזם אמריקני |
| הושפע על ידי |
תומאס פולוק אנשוץ |
| בן או בת זוג |
אדית דימוק |
| צאצאים |
לנה גלקנס |
  | |
ויליאם גלקנס (באנגלית: William Glackens; 1870 – 1938) היה צייר ריאליסטי אמריקאי וממקימי אסכולת אשקאן. סצנות הרחוב האפלוליות, ותיאורי חיי היומיום בניו יורק ובפריז שלפני מלחמת העולם הראשונה ביססו לראשונה את המוניטין שלו כאמן מרכזי. עבודתו המאוחרת הייתה בהירה יותר והראתה את השפעתו החזקה של רנואר. במהלך חלק ניכר מהקריירה שלו כצייר, עבד גלקנס גם כמאייר לעיתונים ומגזינים בפילדלפיה ובניו יורק.[1]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
גלקנס נולד ב־13 במרץ 1870, בפילדלפיה, פנסילבניה, שם התגוררה משפחתו במשך דורות רבים. לוויליאם היו שני אחים: אחות גדולה, עדה, ואח גדול, קריקטוריסט ומאייר לואי גלקנס. הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון המרכזי בשנת 1890. לאורך שנות לימודיו, גילה התעניינות רבה בשרטוט.[2]
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעיתונות לציור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר סיום הלימודים, גלקנס הפך לכתב-אמן של עיתון בפילדלפיה. בשנת 1892 עזב את העיתון, את המשיך לאייר לעיתונות בפילדלפיה. הוא נרשם לשיעורי ערב באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה ולמד אצל הריאליסט הנודע תומאס פולוק אנשוץ. באותה העת גם ג'ון סלואן למד באקדמיה, והוא הציג את גלאקנס בפני רוברט אנרי, צייר מוכשר ודמות כריזמטית בחוגי האמנות בפילדלפיה. אנרי אירח מפגשי אמנים קבועים בסטודיו שלו. הייתה זו הזדמנויות להתרועע, לשתות, לצייר, לדבר על אמנות ולתת ביקורות אמנותיות. אנרי דחק בבחורים הצעירים לקרוא את וויטמן ואמרסון, ולחשוב על הצורך ליצור אמנות אמריקאית חדשה ונמרצת שדיברה לזמנם ולניסיונם. התכנסויות האלה היו ההתחלה מעוררת ההשראה של מה שהתפרסם כאסכולת אשקאן, סגנון שדחה את הפורמליות של האמנות האקדמית של המאה ה-19 ופנתה לחיי המטרופולין של מעמד הפועלים והמעמד הבינוני.[3]
בשנת 1895, גלקנס נסע לאירופה עם כמה ציירים אחרים, כולל אנרי, כדי לצייר ולספוג בעצמו את האמנות האירופאית. הוא ביקר לראשונה בהולנד שם למד את המאסטרים ההולנדים. לאחר מכן עבר לפריז, שם שכר סטודיו במשך שנה אצל אנרי ונהנה מחשיפתו הראשונה לאמנות האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים. נסיעה כזאת הייתה נפוצה אצל אמנים באותה תקופה שרצו להתבסס בעולם אמנות אמריקני שעדיין נתפס כפרובינציאלי על ידי אותם אמנים ואוהבי אמנות. בהיותו בפריז, גלקנס צייר באופן עצמאי, אך לא השתתף בשיעורים. בהמשך החיים, חזר גלקנס מדי פעם לצייר בפריז ובדרום צרפת.
עם התיישבותו בניו יורק בשנת 1896 החל גלקנס לעבוד כאמן עבור המגזין "ניו יורק וורלד", תפקיד אותו השיג באמצעות חברו וחבריו המאייר ג'ורג' בנג'מין לוקס, שהשתתף גם הוא בסדנאות הסטודיו אנרי בפילדלפיה. לימים הפך גלקנס לאמן מערכונים של "ניו יורק הראלד". הוא עבד גם כמאייר למגזינים שונים, כולל מגזין מק'קלור, ששלח אותו לקובה לסקר את מלחמת ספרד – אמריקה. באותה תקופה גלקנס התפרנס כמאייר מגזינים, אך התשוקה האמיתית שלו הייתה בציור. בשנת 1901 הוא הציג בגלריה אלן עם אנרי וסלואן ואחר כך זכה להתייחסות חיובית כאמן צומח.
בשנת 1904 התחתן גלאקנס עם אדית דימוק, בת למשפחה עשירה מקונטיקט. היא גם הייתה אמנית, והם גרו יחד בבית עירוני בגריניץ וילג', שם גידלו שני ילדים, לננה ואירה. אם רבים מחבריהם האמנים חיו חיים בוהמיים בסטנדרטים של היום, הדבר לא היה המקרה אצל ויליאם ואדית גלקנס. בשנת 1957 פרסם אירה גלקנס ספר אנקדוטי על אביו ועל התפקיד שגילם בתנועה הריאליסטית המתעוררת באמנות.[4][5]
בשנת 1906 הוא נבחר לאקדמיה הלאומית לעיצוב כחבר, והפך לאקדמאי מן המניין בשנת 1933.
השמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניו יורק, גלקנס התחבר לקבוצת אמנים הידועה בשם The Eight- "השמונה", חמישה מהם (רוברט אנרי, ג'ון סלואן, ג'ורג' בנג'מין לוקס, אברט שין וגלקנס) נחשבים לריאליסטים. שאר החברים באגודה הרופפת הזו היו ארתור ב' דייוויס, ארנסט לוסון ומוריס פרנדרגאסט. "השמונה" לא היה מונח שנקבע מראש, אך לאחר התערוכה הראשונה שלהם בשנת 1908, הוא הפך לתואר הבלתי רשמי שלהם בעיתונות. שמונת האמנים האלה החליטו לקיים תערוכה נפרדת לאחר שחוו דחייה חוזרת ונשנית מהתערוכות "הרשמיות" באקדמיה הלאומית לעיצוב. מיזם הפריצה שלהם היה, בחלקו, דרך למחות על ההגדרה הנוקשה של הגוף השולט באמנות האמריקאית.
המופע שלהם בגלריית מקבת היה מוצלח, ונדד למספר ערים מניוארק לשיקגו בתערוכה שאצר סלואן. הציירים זכו להכרה רחבה יותר והוזמנו להציג במוסדות רבים. חשוב מכך, הם התחילו ויכוח לאומי על הנושאים המקובלים באמנות ועל הצורך לסיים את מגבלות המסורת בתרבות האמריקאית. רוב השמונה השתתפו גם ב"תערוכת אמנים עצמאיים "בשנת 1910, ניסיון נוסף לשבור את בלעדיות האקדמיה.
גלקנס, אנרי, סלואן, לוקס ושין היו דמויות מפתח בתנועה הריאליסטית באמנות החזותית במהלך השנים (בערך 1895–1920) הציירים תארו נושאים עירוניים חזקים, לפעמים לא אלגנטיים, וברכו על החופש האמנותי. הם לא עסקו בטכניקות מודרניסטיות; המיקוד שלהם היה בציור אנרגטי ובנושאים נגישים. גלקנס היה חלק בלתי נפרד מהקבוצה. היבטי הז'אנר של האמנות הזאת ניכרים ביצירתו באותה תקופה, במיוחד בציורים כמו "גן הגג של המרשטיין" (1901) ו"חורף, סנטרל פארק" (1905).[6]
שנים מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד שנת 1910 החל גלקנס להתרכז ב"סגנון צבעוני אישי ביותר" שייצג הפסקה מהשפעת זרם האשקאן באמנותו. עבודותיו הושוו לעיתים קרובות לאלה של רנואר, עד כדי כך שהוא כונה "הרנואר האמריקני". תגובתו של גלקנס לביקורת זו הייתה תמיד זהה: "האם אתה יכול לחשוב על אדם טוב יותר שימשיך אחרי רנואר?" במונחים אסתטיים, הקשר של גלקנס לחבריו שהיו חלק מהתנועת האשקן היה תמיד קלוש. בסופו של דבר, גלקנס היה צייר "טהור" שעבורו חשובה הייתה האמנות ולא היבט חברתי או קשר לאמן עם נטייה לפוליטיקה או פרובוקציה.
אותו הזמן אלברט סי בארנס, חבר כיתתו וחברו מבית הספר התיכון המרכזי, החל ללמוד ולאסוף אמנות מודרנית. הוא הזמין מגלקנס כמה עבודות "מתקדמות" במהלך נסיעה לפריז. גלקנס חזר מפריז עם כעשרים ציורים, שכללו יצירות של סזאן, רנואר, מאנה ומטיס, אלה היוו את ליבת מה שהפך לאוסף קרן בארנס. גלקנס ייעץ גם לברנס על תנועות אמנות ורכישות מאוחרות יותר.
בקרב אמנים בניו יורק, גלקנס היה ידוע בעינו המתוחכמת ובטעמיו הרחבים והקוסמופוליטיים.
בשנת 1916 כיהן גלקנס כנשיא האגודה החדשה שהוקמה על ידי אמנים עצמאיים, שתפקידה לספק הזדמנויות תערוכה רחבות יותר לאמנים פחות ידועים. הוא המשיך לנסוע לצרפת בין 1925 ל-1935 כדי ללמוד את עבודתם של האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים. ציוריו קיבלו מדליות זהב מתערוכות שנתיות באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה בשנת 1933 ושוב בשנת 1936.
בניגוד לרבים מחבריו בקרב השמונה, כמו סלואן ולוקס, שחייהם האישיים היו סוערים וכספם לא היה בטוח, גלקנס נהנה מנישואים מאושרים, מחיי בית מאושרים וקריירה קבועה, אם כי בשנות השלושים של המאה העשרים הוא נראה בעיני הדור הצעיר כאמן מיושן.
מוות ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
גלקנס נפטר לפתע בעת חופשתו בווסטפורט, קונטיקט ב 22 במאי 1938. הוא נקבר בבית העלמין סידר היל בהרטפורד, קונטיקט.
הרטרוספקטיבה שלאחר המוות שלו במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית מספר חודשים אחר כך, שהוצגה גם במכון קרנגי בפיטסבורג, התקבלה היטב. המורשת שלו קשורה לזו של בית הספר האשקן ושל השמונה. אף על פי שהתרחק מכמה מהאידיאלים שלהם, ויליאם גלקנס המשיך להיחשב כחלק אינטגרלי מהתנועה הריאליסטית באמנות האמריקאית.
סגנון ונושא[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנושאים והסגנון של גלקנס השתנו במהלך חייו. בהשפעת היצירה שראה באירופה, מהאלס ומאנה ועד האימפרסיוניסטים, עבודתו המוקדמת של גלקנס משתמשת בצבעים כהים ודרמטיים. הוא תיאר סצנות של חיים עירוניים בפריז ופרבריה וצייר את התיאטראות והפארקים של מנהטן. הוא המשיך בסגנון ובנושא זה זמן מה עד שהחל להתנתק מ"השמונה". באותה נקודה הנושא השכיח ביותר שלו היה נופים, בעיקר סצינות חוף.[7]
מאוחר יותר התגלה גלקנס בעיקר בזכות דיוקנאותיו, ולבסוף התמקד בטבע-דומם. למרות הנושא המשתנה, עבודתו של גלקנס הייתה בבירור תוצר של אדם שאהב את האיכות והבלתי מרוסנת של שמן על בד. פורבס ווטסון טען כי גלקנס התמקד באפקטים צבעוניים חזקים, יותר מכל, מכיוון ש"צבע העולם משמח אותו באופן יסודי, והצבע הפך לדחף הראשון והטבעי ביותר שלו." ציוריו הם, באופן פרדוקסלי, "רדופים על ידי אווירת אושר, אובססיבית להתבוננות שבשמחה." במובנים רבים, הוא תמיד היה העדין והפחות רדיקלי מבין האמנים האשקאניים.
גלקנס ספג ביקורת לעיתים על דמיונו לרנואר. הוא תויג כמחקה. נראה כי לגלקנס עצמו היה ספק לגבי מטרתו ומקוריותו. האמנות שלו לא שיקפה את המשברים החברתיים של אותם ימים, כמו השפל הגדול. במקום זאת, היא הציעה מפלט מאותה תקופת חושך.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם גלקנס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ויליאם גלקנס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ויליאם גלקנס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ William J. Glackens | American painter, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ William Glackens, www.artchive.com
- ^ American impressionism and realism, libmma.contentdm.oclc.org (באנגלית)
- ^ A Finding Aid to the Ira and William Glackens papers, circa 1900-1990 | Digitized Collection, www.aaa.si.edu (באנגלית)
- ^ Glackens, Ira. William Glackens and the Ashcan Group: The Emergence of Realism in American Art. New York: Crown, 1957.
- ^ William J. Glackens
- ^ Wattenmaker, Richard J. (Spring 1988), "William Glackens' "Beach Scenes" at Bellport", Smithsonian Studies in American Art, 2 (2): 74–94, doi:10.1086/424062, JSTOR 3108952.