צייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צייר בעבודתו
דיוקן עצמי של הצייר דייגו ולאסקז בעבודתו, קטע מהציור "לאס מנינאס"
צייר רחוב

צייר הוא אדם העוסק בציור, כמקצוע או כתחביב. למרות כי העיסוק במלאכת הציור הוא עתיק יומין, ההבחנה בו כעיסוק נפרד היא מאוחרת יותר. במצרים העתיקה, לדוגמה, היווה הציור פן אחד מתוך מכלול של עשייה אמנותית שאי אפשר לנתקה ממלאכות כגון הקליגרפיה או הפיסול. עבודה בצוות של אומנים הייתה נפוצה גם בימי הביניים באירופה והצייר, כמו שאר האומנים עבר, ממקום למקום.

מעמדם של אמנות הציור ושל יוצרה - הצייר קשורים זה לזה. לעתים הושווה הצייר לקוף המחקה את המציאות. אולם לעתים, אותה יכולת חיקוי של המציאות מועלית על נס. סיפור מיתולוגי יווני מציג תחרות בין שני ציירים זאוקסיס ופרהסיוס אשר ערכו תחרות ביניהם על יצירת הציור המושלם. זאוקסיס צייר ענבים שהטעו את הציפורים באמיתיותם, אולם פרהיסוס גבר עליו במשחק ההטעיות כאשר צייר וילון ממשי כל כך, עד שזאוקסיס ביקש לראות את הציור המסתתר מאחוריו.

אפלטון מוצא את הציור, כמו את האמנויות אחרות, כאשליה המטעה את האדם וחסרת תועלת לחייו של האדם, הן במישור הפיזי והן בנסיונו של האדם להתקרב אל עולם האידאות. את כשרונו של הצייר מוצא אפלטון כמסוכן והציע לגרשם מן המדינה האידאלית באשמת דלוזיה (חיקוי המוליך שולל). לעומתו, טען אריסטו כי פעולת החיקוי היא פעולה טבעית ורצויה - "החיקוי מוטבע באדם מילדותו... והוא רוכש את ידיעותיו הראשונות דרך חיקוי, וכולם נהנים ממעשי החיקוי"‏[1].

בתקופת ימי הביניים והרנסאנס שוייכו הציירים לגילדת הרוקחים, כיוון שסוד מקצועי מרכזי של אומנותם היה הכנת הצבעים על ידי כתישה של פיגמנטי צביעה שונים מהחי, הצומח והמינרלים עם שמנים שונים. הקדוש הפטרון של הציירים היה לוקאס[2].

הראשון שהעניק מעמד של ממש לציירים ולאמנים בכלל היה ההיסטוריון האיטלקי הרנסאנסי ג'ורג'ו ואזארי אשר חיבר ספר בשם "על תולדות הציירים והפסלים". ובו תיאר את חייהם של ציירים בני תקופתו. הספר פורסם בשנת 1550, ומהדורה שנייה שלו יצאה בשנת 1568. ספר נוסף מאת ג'ובאן פייטרו בלורי (Bellori) בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים" הופיע ברומא בשנת 1672.

הצייר לאונרדו דה וינצ'י השווה ב'ספר הציור' שכתב את הציור לפעולת הפילוסוף וטען כי הציור "הוא המחקה היחיד של כל פועלי הטבע הנראים לעין". הצייר, לפי שיטתו, הוא בעל יכולת ליצירה בהתאם לרצונותיו ומאוויו - "למעשה, כל שיש בנמצא בעולם, בממש או בדמיון, יש לו, ראשית ברוחו ואחר-כך בידיו... עד שבמבט אחד, כהרף עין, הן יוצרות הרמוניה מתואמת, כשם שעושים זאת הדברים [שבטבע]".‏[3].

תפיסת הצייר כאינדיבידואל המבטא את אישיותו היא תפיסה שקיבלה את ביטוייה המובהק מתוך התנועה הרומנטית, הרואה בעיסוק באמנות כביטוי לנפשו של האדם. הפילוסוף ישעיה ברלין מוצא ביטוי לתפיסה זו בסיפורו של אונורה דה באלזאק - 'יצירת המופת העלומה'. הצייר, גיבור היצירה, מכסה את בדיו בדימויים וצורות חסרי משמעות מתוך טרוף. טירוף שמקורו בהקרבה העצמית של האמן ובנסיונו להשיג אידאל נעלה. דוגמה בולטת לתפיסת האמן כמטורף היא דמותו של הצייר וינסנט ואן גוך, תפיסה אשר בוטאה בספרו הביוגראפי של אירווינג סטון אודות ואן גוך - 'התאווה לחיים'. לבד מדימוי האמן כגאון-מטורף, מכילה תפיסה זו את ההנחה כי אין אמת אבסולוטית שהצייר מנסה ליצור מחדש בעבודתו.

הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי שב אל הגישה הרומנטית של האמנות ומרחיב אותה מתוך הפילוסופיה הפנומנולוגית ולפיה הצייר "נותן קיום נראה למה שראיית החולין סבורה שהוא בלתי נראה". אולם אין זו התפיסה היחידה של הצייר והאמן. התאורטיקן האמריקאי קלמנט גרינברג, סבר כי תפקידו של הצייר הוא להתעסק בבעיות המדיום של הציור ובכך להרחיב את גבולות אפשרויות הביטוי של אותו מדיה. במאמר "לקראת לאוקון חדש יותר" (1940), טען גרינברג כי על האמן להתמקד באופן שבו מצויר אובייקט על גבי משטח הציור ולא במשמעותו הספרותית אשר יוצרת בלבול בין המדיה השונות. הרחבת אפשרויות ואמצעי הביטוי האמנותיים היוו עבור גרינברג גם אישור כי תפקידו של האמן, ובכללו הצייר, הוא בהובלתו של אוונגרד אמנותי אשר עתיד לשנות בעתיד את מוסכמות החברה. לטענה זו היו מתנגדים אשר טענו כי על הצייר האוונגרד להתעסק לא רק בגבולות המדיום אלה גם בבעיות החברה ולשמש לה כמודל מהפכני.

ציור נלמד בבתי ספר המתמחים בכך. בתי הספר העיקריים בישראל למטרה זו הם בצלאל המדרשה לאמנות ומכון אבני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברלין, ישעיה; שורשי הרומנטיקה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2001
  • ברש, משה; פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1989
  • גרינברג, קלמנט; "לקראת לאוקון חדש", המדרשה, כתב העת של בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל, חוברת מס' 3, 2000, עמ' 35-46
  • מרלו-פונטי, מוריס; העין והרוח, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2004

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריסטו, פואטיקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 25
  2. ^ צ'ארלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י, עם עובד 2004 עמ' 122, 56
  3. ^ תרגום: משה ברש, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, עמ' 109-110