טביעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משיית גופת חייל רוסי שטבע, פינלנד, 1941

טביעה היא מצב מסכן חיים עקב שאיפת נוזלים - בדרך כלל מים. טביעה עלולה להתרחש בנסיבות אחדות:

חילוץ מהיר של הטובע יביא להצלתו, אך טביעה במשך יותר מדקות מעטות תביא למותו של הטובע.

בישראל מתרחשים מדי שנה כמה עשרות מקרים של טביעה קטלנית, כשליש מהם בחודש אוגוסט לבדו‏[1]. טביעה מהווה את גורם המוות השני בשכיחותו בין נערים, והשלישי בין ילדים בישראל‏[2]. מוות מטביעה מתרחש תוך דקות ספורות, ולרוב אינו מלווה בקריאות לעזרה או פרפורים של הטובע, להיפך - התנהגות אינסטינקטיבית כופה על הטובע דממה, רגליים ישרות, מלוות בתנועות דשדוש קצרות בידיים וראש מוטה לאחור.

פיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שתי תגובות של הגוף בעת טביעה:

  • כאשר הטובע נושם מים - הטיפה הראשונה הנוגעת בנקודת הקָרינה, נקודת פיצול הסימפונות, מפעילה עצב שגורם ל"לרינגו ספאסם" - סגירת מיתרי הקול ומניעת מעבר (של אוויר ומים) בקנה הנשימה. מצב זה נקרא "טביעה יבשה". אם הטובע חולץ במצב זה והוענק לו טיפול רפואי, סיכוייו להינצל גבוהים כיוון שכמות המים שנכנסו לריאות קטנה מאוד.
  • אם לא הוצא הטובע מהמים לאחר הטביעה היבשה - המוח לא מקבל חמצן בגלל חסימת דרכי הנשימה (לרינגו ספאסם), והטובע מאבד הכרה. בעת איבוד הכרה אובד טונוס שרירים ונגרמת הרפיית שרירי הגוף. מיתרי הקול נרפים וישנו מעבר למים. במצב זה, הנקרא "טביעה רטובה", נכנסים מים לריאות במקום חמצן, דבר המקטין מאד את סיכויי הצלת הטובע, כיוון שכאשר הריאות מלאות במים אין אפשרות להנשים את הטובע בשום דרך. לכן סיכויי הצלת הטובע תלויים בכמות המים שנכנסו לריאות. המוות נגרם בעקבות חוסר הגעת חמצן למוח.

גם לסוג המים בהם מתבצעת הטביעה קיימות השלכות על מצבו הבריאותי של הניצול:

  • טביעה במים מלוחים: ריכוז המלחים בגוף עומד על כ-1.9%. מים מלוחים החודרים לריאות בעת טביעה מכילים ריכוז מלחים גבוה יותר מריכוז המלחים בגוף. עקב כך, מתקיים תהליך של העברת נוזלים מתוך כלי הדם אל הריאות באוסמוזה ונוצרת בצקת ריאות.
  • טביעה במים מתוקים: ריכוז המלחים בגוף גדול לעומת כמות המלחים במים מתוקים ולכן מים מהריאות יעברו אל תוך כלי הדם, יעלו את לחץ הדם ויגרמו להמוגלובינריה – פיצוץ של כדוריות דם אדומות, דבר שיגרום לתסחיפי חמצן בגוף, פיצוץ של טסיות דם, וכן למעבר של אשלגן (מפיצוץ ההמוגלובין) שיגרום להפרעות קצב, וקרישה מוגברת בעקבות חמצן שמסתובב חופשי בתוך כלי הדם וטסיות שנקרשות בעקבות המגע עמו.

גורמי סיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור פעוטות, אפילו מים בעומק של עשרה ס"מ מהווים סיכון, שכן יכולתו להתהפך מוגבלת בשל מרכז הכובד הגבוה‏[2]. ילדים נכשלים לעתים קרובות בהערכת הסיכון בטביעה ומרבים במשחקים מסכני חיים כגון הפגנות אומץ ומשחקי הטבעה.

חופי ישראל מציגים בעיה קשה למתרחצים, של היווצרות בורות תחת פני המים מטרים ספורים משפת הים. המים מעל בורות אלו נראים שקטים יותר מהים סביבם, ורבים טועים לחשוב שמדובר באזור בטוח. את הבורות מייצרים בדרך כלל זרמי מים חוזרים מהירים, ששחייה נגדם אינה אפשרית, ומתישה את הנאבק עד לאפיסת כוחות וטביעה. שגרת המצילים בחופים המוכרזים כוללת איתור וסימון (בדגלים שחורים) של בורות אלו מדי בוקר, שכן מיקומם משתנה ללא הרף‏[3].

זרמים חזקים מהווים איום של ממש גם במים רדודים מאוד. זרימה מהירה די בה להפיל אדם בוגר גם במים שעומקם 30 ס"מ. תופעת ורטיגו בשל התגלגלות בזרם מביאה לכך שהאדם מאבד את היכולת למקד את מאמציו בהוצאת הראש מהמים.

מניעה והצלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למניעתן של טביעות פועלים במקומות רחצה ציבוריים (חופי רחצה ובריכות שחייה) מצילים, המפקחים על הרחצה ומזהירים מפני סיכונים. במקרה טביעה פועלים המצילים לחילוץ מהיר של הטובע ולמתן עזרה ראשונה לו. לצמצום הסיכון, החקיקה אוסרת רחצה ללא השגחת מציל, אך רבים אינם מצייתים לאיסור זה. מאגרי מים שאינם מיועדים לרחצה, כגון מאגרי השקיה, נהוג להקיף בגדר, למניעת רחצה מסוכנת בהם.

למניעת טביעה בעקבות טביעת כלי שיט מצוידים כלי שיט באמצעי הצלה לנוסעים - סירות הצלה וחגורות הצלה - שנועדו לאפשר לנוסעים להשאיר לפחות את ראשם מחוץ למים במקרה של טביעת כלי השיט.

הצלת טובע אינה פשוטה וכרוכה בסיכון רב. הטובע נאחז אינסטינקטיבית בכל עצם מוצק, ועשוי לגרור איתו את המציל. בארצות הברית, כמאה מקרי מוות מדי שנה מיוחסים לאירוע מסוג זה.

גם לאחר חילוץ הטובע לחוף מבטחים הסיכוי להצלתו אינו רב. הריאות עשויות להיות מוצפות מים, כך שפעולת הנשמה אינה מסייעת. על כן מצוידות תחנות ההצלה בבלוני חמצן.

טביעה בסיפורי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שניים מסיפורי המקרא הבולטים עוסקים בטביעה המונית, שהגורם לה הוא האל:

  • סיפור המבול, המתאר את הטבעת כל בעלי החיים היבשתיים (והאדם בכלל זה), למעט אלה ששהו בתיבת נח, שנבנתה לשם הצלתם מטביעה.
  • סיפור קריעת ים סוף, המתאר כיצד בני ישראל היוצאים ממצרים עברו בים סוף בחרבה, ואילו רודפיהם, המצרים, טבעו. תיאור הטביעה מופיע בשירת הים: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם; וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף" (ספר שמות, פרק ט"ו).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סטטיסטיקה אתר איגוד המצילים
  2. ^ 2.0 2.1 היפגעות ילדים מטביעה דו"ח "בטרם" 2002
  3. ^ בורות ומערבולות, באתר של ארגון המצילים