טביעת אצבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טביעת אצבע

טביעת אצבע היא הצורה המתקבלת מלחיצת אצבע על גבי משטח חלק. כל טביעת אצבע היא ייחודית לאותו אדם - אפילו לתאומים זהים יש טביעות אצבע שונות. טביעת אצבעו של אדם אינה משתנה במהלך חייו, והיא משמשת לזיהוי אנשים בידי ארגונים כגון המשטרה והצבא.

הדגם הייחודי של טביעות האצבע נקבע בחודש הרביעי להתפתחות העובר. טביעות האצבעות, שנקראות גם רכסים, מצויות לא רק אצל האדם אלא גם אצל הפרימטים והקואלות. משערים שחשיבותם הביולוגית העיקרית של הרכסים על קצות האצבעות היא בכך שהם מונעים החלקה ובכך משפרים את אחיזתן של האצבעות בעצמים.

ברוב המקרים הטביעות אינן נראות לעין (טביעות לטנטיות) ואז ניתן לחשוף אותן באמצעות שימוש באבקה או באמצעים כימיים שונים. טביעת אצבע הייתה המאפיין הראשון ששימש לזיהוי ביומטרי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא קיימת הוכחה לשימוש בטביעות אצבע לזיהוי אנשים בתקופות קדומות, אף על פי שקיימת סברה כי הסינים עמדו על אופיין המיוחד כבר לפני אלפי שנים. ההכרה המודרנית בכך, סיווג הטביעות ושימושן הנוכחי הוא מדע חדש יחסית.

ב-1823, John Purkinji, פרופסור לאנטומיה מאוניברסיטת ברסלאו, פרסם מאמר בנושא טביעות האצבעות וסיווגן לפי תשעה דגמים, אך לא העלה את נושא השימוש בהן לצורך זיהוי. ב-1880 פרסם ד"ר הנרי פולדס מאמר ראשון בנושא בירחון המדעי האמריקאי "Nature". ב-1886 חזר פולדס למולדתו בריטניה והציע למשטרת לונדון את השימוש בטביעות אצבע, אך הצעתו נדחתה. ב-1892 פרסם סר פרנסיס גלטון (Galton) מודל סטטיסטי מפורט של ניתוח וזיהוי טביעות אצבע, ועודד את השימוש בהן בשירות החוק בספרו "Finger Prints". ב-1901 פיתח סר אדוארד ריצ'רד הנרי (Henry) את "סיווג הנרי", שיטה לסיווג ולמיון טביעות אצבעות, שנמצאת בשימוש (בשינויים קלים) עד היום.

השימוש בטביעות אצבע כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדע ניתוח טביעות האצבעות נקרא דקטילוגרפיה, והוא נמצא בשימוש בעיקר לצורכי כוחות הביטחון. ברוב המשטרות בעולם נמצא מאגר טביעות אצבע של אנשים שנעצרו בגין עבירות מסוימות, כדי לזרז את זיהוים במקרה של פשע עתידי. מאגר המידע של ה-FBI, ה-IAFIS (ראשי תיבות באנגלית של Integrated Automated Fingerprint Identification System), הוא מאגר טביעות האצבע הגדול בעולם, ומכיל למעלה מ-47 מיליון דגימות של טביעות אצבע. המאגר הממוחשב של משטרת ישראל, AFIS, מכיל כחצי מיליון דגימות, ומשמש בנוסף גם לזיהוי קורבנות אסון. שימוש נוסף כיום נעשה נפוץ במערכות של בקרת כניסה ונושא אופי מסחרי. ישנו הבדל מהותי בין שיטות הזיהוי הצבאיות והמשטרתיות לבין השיטות המסחריות. הפיענוח במערכות הצבאיות והמשטרתיות מבוסס על ניתוח של נקודות ומאפיינים בטביעה, וביצוע השווואה של קידוד טביעה מול טביעה אחרת. הפיענוח במערכות האזרחיות מבוסס על השוואת צילומי טביעות אצבע אחת לשנייה. בשיטה זו רבות הטעויות ומידת הזיהוי אינה מוחלטת.

בבתי המשפט במדינת ישראל "משקלה של ראיה נסיבתית, כגון טביעת אצבע, אינו נופל מכוחה של ראיה ישירה, ובלבד שניתן להסיק ממנה, על פי מבחני היגיון וניסיון החיים, מסקנה הגיונית אחת ויחידה לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם". הפסיקה מבחינה בין "כוחה הראייתי של טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייח, עליה ניתן לומר בוודאות גבוהה כי היא מלמדת על הימצאותו של הנאשם במקום, לבין כוחה הראייתי של טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייד, שמקורה עלול להיות אדם שאינו מעורב בביצוע העבירה". עם זאת נקבע שבמדה שטביעת האצבע היא הראיה היחידה, בית המשפט ינהג בזהירות יתירה בבואו להרשיע את הנאשם‏[1].

סיווג[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם מי שאינו מנוסה בזיהוי טביעות אצבע מסוגל להבחין בהבדל בין שלושת הסוגים העיקריים של הטביעות: "מערבולת", "לולאה" ו"קשת". שיטת הסיווג של הנרי כוללת בתוכה סיווג מעמיק יותר, המפריד בין לולאות רדיאליות וקוויות לבין סוגים שונים של מערבולות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]