כנסת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כנסת ישראל הייתה הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. כבר בתקופה העות'מאנית נעשו ניסיונות להקים מוסדות אוטונומיים יהודיים. אכן הוקמו בתי דין רבניים בעלי סמכות שיפוט מלאה בענייני אישות. בשנת 1903 נעשה נסיון על ידי מנחם אוסישקין להקים מסגרת ארגונית אוטונומית כוללת בארץ ישראל שנקראה "הכנסייה הגדולה".

כנסת ישראל נוסדה לאחר תחילת המנדט הבריטי, ב-19 באפריל 1920. אז נערכו הבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה שהכריזה על עצמה כ-"מוסד עליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ובאת כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". האסיפה הלאומית בחרה בוועד הלאומי, שהיה הרשות המבצעת, והכירה בהסתדרות הציונית העולמית כ"אחראית על השאלות הקשורות בהקמת הבית הלאומי". הארגון (כנסת ישראל = אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי), שכלל את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, למעט החרדים הקיצוניים, זכה להכרה של שלטונות המנדט רק ב-29 בדצמבר 1927. החוגים החרדיים התנגדו לארגון זה, בעיקר עקב מתן זכות בחירה לנשים ודרש הקמת ארגון נוסף שייצג את הציבור החרדי. בראש הארגון עמדו אספת הנבחרים והוועד הלאומי. לכנסת ישראל הייתה כפופה הרבנות הראשית שבראשה שני הרבנים הראשיים, האשכנזי והספרדי. כן היו כפופים לה ועדי הקהילות. כנסת ישראל בטלה עם קום המדינה ורוב סמכויותיה נכללו באחריות המדינה. בית הנבחרים של מדינת ישראל נקרא אף הוא בשם הכנסת.

כנסת ישראל נהגה לגבות מסים שונים מקרב הציבור, כמו למשל מס מצות עבור רכישת מצות שעל הקופסה הייתה חותמת "שולם מס מצות"[1]

מוסדות כנסת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחברי כנסת ישראל נחשבו כל יהודי א"י הרשומים ב-"פנקס הבוגרים של כנסת ישראל". בעקבות לחץ של אגודת ישראל ניתנה רשות לכל יהודי שיחפוץ בכך למחוק את שמו מפנקס זה.

  • אספת הנבחרים: היא המוסד העליון יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. נערכו בחירות בשנים 1920, 1925, 1931 ובשנת 1944. האספה החליטה, כאמור, כי היא: "המוסד העליון לשיפור ענייניו הציבוריים הלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ונציגתו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ".עד קום המדינה (וביטול כנסת ישראל) כהנו כנשיאי הוועד הלאומי יצחק בן-צבי, יעקב טהון, דוד ילין, פנחס רוטנברג ודוד רמז.
  • הועד הלאומי: היה מוסד עליון והזרוע המבצעת של אספת הנבחרים של היישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי. הוועד הלאומי קיבל מיד לאחר הקמתו הכרה בכתב מאת הנציב העליון הרברט סמואל, אך רק בשנת 1928 התקבלה הכרה רשמית מטעם שלטונות בריטניה ב"כנסת ישראל" וב"וועד הלאומי".

במשך כל תקופת קיומה, בלטה חולשתה של כנסת ישראל. חולשה זו נבעה ממספר גורמים:

  • החוגים החרדיים שהתנגדו למסגרת זו והשתדלו אצל השלטונות הבריטיים נגד הארגון.
  • היחס העוין של המנדט הבריטי למוסדות השלטון האוטונומי היהודיים.
  • הימין שראה במוסדות אלו ארגונים של השמאל והמעיט בשיתוף פעולה עמם.
  • חוסר מתמיד במשאבים כספיים.
  • האופי הלא דמוקרטי של הבחירות שהתקיימו רק לעתים רחוקות ובישובים מסוימים לא התקיימו כלל (למשל, ירושלים).

השותפים העיקריים למוסדות היו מפלגות הפועלים, "הפועל המזרחי" וחלק מהציונות הכללית ומ"מזרחי". בזמן מלחמת העולם השנייה עסקו הוועד הלאומי וההסתדרות הציונית בגיוס יהודים מארץ ישראל למלחמה בגרמניה הנאצית. ב-1 במרץ 1948 החליטה מליאת הוועד הלאומי על הקמת מועצת הממשלה הזמנית של מדינת ישראל שתכלול את חברי הנהלת הסוכנות בא"י, הנהלת הוועד הלאומי ועוד נציגי מספר גופים. המוסדות החילוניים של כנסת ישראל חדלו לפעול עם הקמת המדינה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כנסת ישראל בארץ ישראל - אל הצבור, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים.