יהודים

יהודים
אמה לזרוס, גולדה מאיר, הרמב"ם, אלברט איינשטיין
אוכלוסייה
כ-15 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ישראל 5,818,200‏   ארצות הברית 5,325,000   צרפת 552,500   קנדה 373,500   הממלכה המאוחדת 357,000   רוסיה 243,000   גרמניה 203,200   ארגנטינה 200,500   אוסטרליה 123,000   ברזיל 101,500   אוקראינה 100,000   בלגיה 75,700   דרום אפריקה 72,000   הונגריה 49,700   מקסיקו 39,800   הולנד 30,000   איטליה 28,600   איראן 10,800   ארמניה 3,000 (נכון ל-2006. מקור: jewishvirtuallibrary.org)
שפות
עברית; ערבית; ארמית; יידיש; לאדינו; ערבית יהודית; שפות יהודיות אחרות
דת
יהדות
קבוצות אתניות קשורות
ערבים, שומרונים, עמים שמיים נוספים

יהודים הם קבוצה אתנית שמית שמקורה בתושבי ארץ ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון שלפני הספירה, תקופה שבמהלכה שלטו בממלכת יהודה ובממלכת ישראל. שמם של היהודים בא להם על שם ממלכת יהודה, שהיוותה את הממלכה העיקרית במאה השישית לפני הספירה, שכן עם נפילת ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית והגליית תושביה, נטמעו הנותרים בממלכה השכנה, ממלכת יהודה. במהלך התקופות הבאות המשיכו היהודים להתקיים בארץ ישראל תחת שלטון זר שהתחלף לסירוגין, עם תקופות קצרות של עצמאות מדינית, אולם באותה תקופה החלה כבר תופעת ההגירה של תושביה למצרים ולאנטוליה. לאחר מרד בר כוכבא במאה השנייה לספירה חרב היישוב במידה ניכרת, ומרביתו התפזר בתפוצות, אולם חלקו נשאר בארץ כל ימי האימפריה הביזנטית.

על פי המקרא, מקור היהודים במשפחה מסופוטמית מאמצע האלף ה-2 לפנה"ס; אבותיה של האומה הם אברהם, יצחק ויעקב. מצאצאיו של יעקב התפתחו שנים עשר שבטי ישראל שגרו במחצית השנייה של האלף ה-2 לפנה"ס במצרים, וסמוך לתחילת האלף ה-1 לפנה"ס הם יצאו ממצרים והתנחלו ברחבי ארץ כנען.

מעבר להיותם קבוצה אתנית, ליהודים גם דת משלהם, היהדות. במהלך ההיסטוריה הצטרפו לדת היהודית אישים בודדים וקבוצות שונות ונטמעו בה. במקביל, היו יהודים וקבוצות יהודיות שנטשו את היהדות.

היהודים והיהדות

ערך מורחב – היסטוריה של עם ישראל

מוצאם של היהודים על פי המקרא הוא בהופעתו של אברהם אבי האומה הישראלית במאה ה-19 לפני הספירה. מצבת ישראל, שלפי השערת החוקרים נוצרה במאה ה-13 לפנה"ס, היא אחת מהממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר להימצאות אוכלוסייה בשם "ישראל" בשטח ארץ ישראל.

על פי המקרא, לאחר שעלה ממצרים דרך המדבר, כבש שבט זה את הארץ מידי תושביה במהלך תקופת יהושע והשופטים. ואז בסביבות המאה העשירית לפני הספירה התחיל שלטון מלוכה, תחילה על ידי שאול, כשלאחריו הומלך דוד המלך, שהקים את ירושלים כבירתה של ממלכת ישראל המאוחדת, ומשם שלט על 12 שבטי ישראל.

בשנת 970 לפנה"ס הפך בנו של דוד, שלמה, למלך ישראל. תוך עשור, שלמה החל בבניית בית המקדש (אשר לימים יהיה ידוע כבית המקדש הראשון). לאחר מותו של שלמה (בסביבות 930 לפני הספירה), חל פילוג בממלכת ישראל המאוחדת כאשר עשרת השבטים הצפוניים יצרו את ממלכת ישראל. החל מתקופה זו נמצאו ממצאים ארכאולוגיים רבים המאששים את קיומן של ממלכות אלו. ובשנת 722 לפנה"ס האשורים כבשו את ממלכת ישראל וגרשו את היהודים, וכך החלה תקופה המכונה גלות אשור.

תקופת בית המקדש הראשון הסתיימה בסביבות 586 לפני הספירה כאשר הבבלים כבשו את ממלכת יהודה והחריבו את בית המקדש. ב-538 לפני הספירה, חמישים שנים לאחר גלות בבל, המלך כורש, מלכה הראשון של הממלכה הפרסית, אישר ליהודים לחזור לישראל ולבנות מחדש את ירושלים ואת בית המקדש. הקמתו של בית המקדש השני הושלמה בשנת 516 לפני הספירה בתקופת מלכותו של דריווש הראשון, שבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. כאשר אלכסנדר הגדול כבש את ממלכת פרס, אדמות ישראל נפלו תחת שלטון יווני הלניסטי, תחת שליטתה של שושלת בית תלמי שאיבדה אותה בהמשך לשושלת בית סלאוקוס. הסלאוקים ניסו לבנות מחדש את ירושלים כפוליס הלניסטית, תוכנית שכשלה כאשר ב-168 לפני הספירה פרץ מרד המכבים בהנהגתם של מתתיהו הכהן וחמשת בניו כנגד אנטיוכוס הרביעי. בעקבות כך, החלה מלכות החשמונאים בשנת 152 לפני הספירה, כאשר ירושלים שוב משמשת כבירת היהודים. מלכות החשמונאים נמשכה מעל מאה שנים, אולם אז כאשר רומא התחזקה, הם מינו את הורדוס כמלך וסאל של רומא על היהודים בארץ ישראל. מלכות שושלת הורדוס נמשכה מעל למאה שנים.

כשלונו של המרד הגדול על ידי עם ישראל היושב ביהודה כנגד הכובשים הרומאים בשנת 70 לספירה, כמו גם מרד בר כוכבא בשנת 135, תרמו באופן ניכר לגלות רומי, כאשר חלקים רבים מתוך האוכלוסייה היהודית בישראל הוגלו ונמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומאית. מאז, עם ישראל חי בכמעט כל מדינה בעולם, בעיקר באירופה ובמזרח תיכון - שם נחשף מפעם לפעם לתופעות של שנאת ישראל ואנטישמיות (בהם מסעי הצלב, גזרות ת"ח ת"ט והשואה), לצד תקופות של צמיחה כלכלית ותרבותית, ושגשוג בקרב מקומות שונים ובזמנים אחרים (כגון תור הזהב בספרד, פורטוגל, גרמניה, פולין וארצות הברית).

עד סוף המאה ה-18 הייתה היהדות לגורם המלכד הראשי של האוכלוסייה היהודית, ללא קשר למידת הדתיות.^{[דרושה הבהרה]} בעקבות עידן האורות והמקבילה היהודית שלו, תנועת ההשכלה היהודית, חילחלה התפיסה שההשתייכות לעם ישראל אינה חייבת להיות קשורה לאמונה דתית או לאורחות חיים דתיים.

אטימולוגיה

המילה "יהודים" גזורה מן השם המקראי יְהוּדָה. שם זה מופיע במקרא, תחילה כשמו של יהודה (בנו הרביעי של יעקב). בספר בראשית מצוין כי אמו של יהודה, לאה, קראה לו יהודה משום שרצתה להודות לאלוהים על שאפשר לה להוליד כל כך הרבה ילדים: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה' עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (כ"ט, לה). השם משלב את המילים "אודה" ו"יהוה" לשם חדש. בהמשך מופיע שם זה כשמו של שבט יהודה משבטי ישראל (המורכב מצאצאיו של יהודה), ולבסוף, לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, נעשה שימוש בשם זה בשמה של ממלכת יהודה (הממלכה הדרומית) אשר הוקמה בנחלתם של שבט יהודה, שבט בנימין ושבט שמעון. אחרי חורבן בית שני שימשה המילה לתיאור אדם שהגיע מאזור יהודה (האזור ההררי שמסביב לירושלים). מאוחר יותר, החלה המילה לשמש כתואר לבני הדת היהודית, או לאנשים ממוצא אתני-לאומי יהודי, ולדברים הקשורים בהם.

בחלקים המוקדמים של התנ"ך עדיין לא מופיעה המלה "יהודי", ובני שבט יהודה, או ממלכת יהודה בשלביה המוקדמים, נקראים באופן קולקטבי במונחים אחרים, במיוחד "איש יהודה" (למשל, בספר שופטים ט"ו: "וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים, וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה; וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה, לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ; וַיֹּאמְרוּ, לֶאֱסוֹר אֶת-שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ" (ט"ו, ט-י)).

המונח "יהודי" הוא מאוחר יותר, ותחילתו בדורותיה האחרונים של ממלכת יהודה. ניתן לעקוב אחרי תהליך הפיכתה של מילה זאת ממציינת אדם שמוצאו מממלכת יהודה או אזור יהודה (כלומר, "יהודאי") למילה המציינת אדם השייך לקבוצה דתית או אתנית מסוימת (כלומר, "יהודי" במשמעותו המודרנית).

העדות הקדומה ביותר לתהליך זה מופיעה במנסרת סנחריב, שהיא טקסט אשורי המתעד כמה ממסעותיו הצבאיים של סנחריב וכולל בין השאר את הגרסה האשורית למצור על ירושלים בימי חזקיהו. חזקיהו נזכר שם בשמו תוך שימוש בכינוי "חזקיהו היהודי" (במשמעות "היהודאי"). במקביל, בגרסה המקראית לאותו מצור (מלכים ב', י"ח; ישעיהו ל"ו; דברי הימים ב', ל"ב) מתואר נאום רבשקה אל הנצורים בשפה המקומית, המכונה שם "יהודית". מעניין לציין שהכינוי "יהודית" לשפת ארץ יהודה מופיע גם בספר נחמיה: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (י"ג, כד).

בסיומו של ספר מלכים (מלכים ב' כ"ה, כה) מוזכר כי ישמעאל בן נתניה הרג את גדליהו בן אחיקם ואת "היהודים והכשדים אשר היו אתו במצפה". אזכורים מעניינים של המלה "יהודים" מופיעים גם בסופו של ספר ירמיהו (נ"ב, כח-ל), שם מוזכרים שלושה גלי הגליה שבוצעו בידי הבבלים – תחילה "זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת-שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה", בגל השני "מירושלים נפש שמונה מאות שלושים ושניים", ובגל השלישי "יהודים נפש שבע מאות ארבעים וחמישה". בסופו של דבר מופיע סיכום של "כל נפש" שהוגלו – "יהודים" ו"מירושלים" יחד – "ארבעת אלפים ושש מאות". בבירור, בהקשר זה פירושו של "יהודים" הוא "תושבי חלקי יהודה שמחוץ לירושלים".

המילה "יהודים" מופיעה מספר פעמים גם בספר נחמיה. לדוגמה: "וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל-הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשֶּׁבִי וְעַל-יְרוּשָׁלָםִ" (א', ב).

גם בספר זכריה מוזכרת המילה "יהודי" בפסוק "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם"" (זכריה ח', כג).

ולבסוף, מגילת אסתר היא המקום המפורסם בתנ"ך בו מופיעות המילים "יהודי" ו"יהודים" מספר רב של פעמים. ישנו ויכוח ממושך מתי נכתב ספר אסתר ועד כמה היסטוריים המאורעות המוזכרים בו – אך אין ספק כי בזמן שנכתב, המלה "יהודים" כבר קיבלה משמעות הדומה לזאת הקיימת עד היום, כלומר קבוצה אתנית-דתית המפוזרת בארצות רבות, מאורגנת בקהילות אוטונומיות ומהווה מטרה לשנאה.

שמות נוספים

ערך מורחב – עברים

בספרי המקרא אנו מוצאים כינויים נוספים לעם, המכונה בו "עברים" (להרחבה על מקור השם ראו עברים#אטימולוגיה), כינוי נוסף הוא "בני ישראל" ("בנות ישראל" לנשים) או "עם ישראל" על שום ייחוסם במקרא ליעקב, המכונה גם "ישראל". בסופו של דבר, בשלב כלשהו בהיסטוריה נוצר מצב שבו כל בני עם ישראל כונו או החלו להיקרא בשם: "יהודים" ללא קשר להשתייכותם השבטית. המונח "העם היהודי" הופיע לראשונה בימיה הראשונים של התנועה הציונית.

מיהו יהודי

ערך מורחב – מיהו יהודי

"מיהו יהודי" הוא עניין שנוי במחלוקת בשיח הדתי, הפוליטי, המשפטי והחברתי. היהדות מוגדרת הן כדת, הן כלאום, הן כקבוצה אתנית, והן כתרבות. במדינת ישראל היות אדם יהודי מהווה גם סטטוס בעל השלכות משפטיות. ההגדרות השונות חופפות בחלקים מהן ומשפיעות זו על זו והשלכותיהן בעלות משמעות וחשיבות רבה ומכאן שהגדרת "מיהו יהודי" איננה אחידה ונמצאת במחלוקת.

הגדרה

אמנם הדת היהודית הינה המאפיין התרבותי הראשון במעלה של האתניות היהודית, אך למרות זאת, האמונה בדת היהודית או שמירת מנהגים יהודיים אינם תנאי מחייב להיות יהודי על פי ההלכה היהודית. כך למשל, ישנם אנשים אשר מגדירים עצמם "יהודים חילוניים", "יהודים חופשיים" או אתאיסטים, אך הם מוגדרים יהודים מבחינת ההלכה. לפי ההלכה, כל צאצא לאם יהודיה, אפילו הצהיר מפורשות על המרת דת, וכן כל אדם אשר עבר גיור, הינו יהודי. השקפות הלכתיות ולפיהן המרת דת מבטלת את יהדותו של אדם היו קיימות בימי הביניים^{[דרוש מקור]}, אך לא התקבלו להלכה בשולחן ערוך.

המושג "העם היהודי", שהופיע לראשונה בימיה הראשונים של התנועה הציונית באירופה, זהה כיום למונח "עם ישראל" במשמעות העם, או הקבוצה האתנית, שמוצאה, על פי המסורת היהודית, מבניו של יעקב. במקורו, יוחס הכינוי "יהודים" לבני שבט יהודה, אולם בתקופה שלאחר חלוקת ממלכת ישראל והקמת ממלכת יהודה - יוחס הביטוי גם לבני שבטים אחרים שישבו בממלכת יהודה (כמו בני שמעון ובני לוי) ובאופן כללי לשבטי ישראל שלא גלו מארץ ישראל עם עשרת השבטים האבודים. מן הבחינה הדתית, קיים עם אחד, עם ישראל, הכולל בתוכו גם את עשרת השבטים. כיום, היהדות של שבטים רחוקים מקובלת יותר ויותר על הכלל, למרות שיהדותם של חלק מהצאצאים העבריים, שטוענים ששורשיהם בשבטי ישראל ואשר היו מנותקים שנים רבות מן העם היהודי (כמו באתיופיה ובהודו), הייתה ועודנה שנויה במחלוקת.

יהודים התייחדו כקבוצה דתית ואתנית לאורך אלפי שנים, ושמרו על ייחוד כמקיימי פולחן בהתאם לכתבי הקודש שלהם. כך שרדה השפה העברית כשפת קודש עד לתחייתה בסוף המאה ה-19. לאורך ההיסטוריה, סבלו היהודים מרדיפות על רקע מוצאם ומנהגיהם. בעידן המודרני, נהוג לכנות תופעה זו אנטישמיות. שיאן של הרדיפות האנטישמיות התחולל במלחמת העולם השנייה, בשואת יהודי אירופה.

בחוק השבות מוגדר "יהודי", לעניין חוק זה: "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת". לפי חוק זה, יהדותו של אדם נקבעת על פי אחד משני גורמים:

• יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, כאשר זהות האב אינה רלוונטית.
• גיור: משרד הפנים מכיר בגיור שנעשה בחו"ל על ידי קהילה יהודית מוכרת (אורתודוקסית, קונסרבטיבית או רפורמית), לעומת זאת, בישראל מוכר גיור אורתודוקסי בלבד.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של עם ישראל

ההיסטוריה של עם ישראל ארוכה ומשתרעת במשך אלפי שנים. בתחילת דרכו כעם התרכז עם ישראל בארץ ישראל. לאחר מכן יצאו היהודים לגלות בבל, ממנה שבו כעבור 70 שנים. מאות שנים ישבו בארץ ישראל, ולבסוף יצאו לגלות. בגלות סבלו היהודים במשך כאלפיים שנים משנאת ישראל ומאנטישמיות, שהגיעו לשיאם במסעי הצלב, גזרות ת"ח ת"ט ובשואה. בגלות נשארו היהודים עד לעת החדשה, בה החלה חזרה יהודית לארץ והוקמה מדינת ישראל. גם כיום רוב היהודים אינם גרים בארץ ישראל.

קבוצות יהודיות

יהודים מתפללים בכותל בירושלים

היהודים נחשבים קבוצה אתנית, אך גם בתוך קבוצה זו יש ונעשית חלוקה אתנית המבחינה בין יהדות אשכנז ובין יוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם ("יהדות ספרד" או "מזרחים"). החלוקה מתבססת על עולם חברתי שונה בו חיו שתי הקבוצות במהלך מאות שנות הגלות, במסגרתו התעצבה, בין השאר, תרבות יהודית-דתית מובחנת. החלוקה בין שתי הקבוצות היא גסה וגבולותיה נזילים. כך, למשל, יהדות תימן נחשבת לעתים לקבוצה נפרדת; ונעשית לעתים הבחנה בין צאצאי מגורשי ספרד ובין שאר הקבוצות הלא-אשכנזיות.

על אף המגוון הרב, מרבית האוכלוסייה היהודית המודרנית מורכבת כיום מיהודי אשכנז - לפחות 70% מכלל יהודי העולם (90% לפני מלחמת העולם השנייה והשואה). כתוצאה מהגירתם מאירופה במשך תקופות המלחמה, מהווים יהודי אשכנז רוב בולט בקרב היהודים בארצות העולם החדש, אשר בעבר לא הכילו קהילות יהודיות, כגון ארצות הברית, קנדה, בריטניה, ארגנטינה, אוסטרליה, ברזיל וכן בדרום אפריקה. בצרפת, ההגירה המרובה של יהודי צפון אפריקה הובילה לבסוף לכך שמספרם עבר את קהילת היהודים האירופאיים אשר גרו בה לפני כן. האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל היא כור היתוך של עדות יהודיות רבות מרחבי העולם.

קבוצות יהודיות קטנות יותר כוללות את יהדות גאורגיה ויהודי ההרים (אשר מוצאם מאזור הקווקז); יהדות הודו אשר כוללת בתוכה את קהילת בני ישראל, קהילת בני מנשה, קהילת יהודי קוצ'ין וקהילת בני אפרים; עדת הרומניוטים (אשר מוצאם מאזור חבל הבלקן ואסיה הקטנה); קהילת ביתא ישראל (יהדות אתיופיה); יהדות בוכרה (אשר מוצאם ממרכז אסיה) ויהדות סין.

הדמיון התורשתי בין היהודים בתפוצות

שאלת הדמיון התורשתי בין יהודים המתגוררים בקהילות שונות ברחבי העולם מעוררת עניין רב בשיח הציבורי בישראל ובתפוצות, בייחוד לאור ההבדלים החזותיים והתרבותיים בין יהודים מארצות שונות. עוד בשלהי המאה ה-19 זיהו אנתרופולוגים וחוקרי תורת הגזע פנוטיפים שחורים בגזע היהודי ופנוטיפים יהודיים בשבטים שונים באפריקה, כחלק מהשיח המדעי והפסבדו-מדעי באירופה. קיבוץ הגלויות שחל עם הקמת מדינת ישראל הקל על מציאת הבסיס התורשתי למחלות נדירות השכיחות יותר אצל יהודים. לשם כך הקים פרופ' ריצ'רד גודמן את המאגר הגנטי הישראלי הלאומי, המכיל כיום מידע על למעלה מאלף נבדקים, ילידי ארצות שונות. מחקרים בגנטיקה אבולוציונית אנושית שהחלו להתפרסם בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים בחנו את הדמיון התורשתי בין יהודים מתפוצות שונות, על סמך מקטעים קטנים על כרומוזום Y או הגנום המיטוכונדריאלי של מספר נבדקים שנדגמו מכל קבוצות אוכלוסייה. כרומוזום Y עובר מאב לבנו ולכן מעיד על השושלת האבהית של הנבדק, ואילו גנום מיטוכונדריאלי עובר מהאם לצאצאיה ולכן מעיד על השושלת האמהית של הנבדק/ת.

במאמר משנת 1997 נטען כי סממן תורשתי מסוים בכרומוזום Y שכיח באופן חריג בקרב כהנים יהודיים בימינו, ללא קשר לארץ מוצאם. לטענת החוקרים, ממצא זה מעיד כי רבים מהכהנים חולקים אב קדמון משותף שחי לפני אלפיים עד שלושת אלפים שנה. מחקרים מקיפים יותר העלו כי אותו מאפיין תורשתי "כוהני" שכיח גם בקרב אוכלוסיות לא-יהודיות במזרח התיכון, ומוצאו באב קדמון משותף שחי לפני 3.5 ± 18.5 אלפי שנים. כך למשל נמצא המאפיין התורשתי הלז בקרב כשליש מהנבדקים מתימן, כרבע מהנבדקים מעומאן וכחמישית מהנבדקים מהנגב, מעיראק ומכורדיסטן, כולם לא יהודיים. ממצאים אלה מעידים כי המאפיין התורשתי "הכוהני" קדום באלפי שנים מהעם היהודי עצמו, והימצאו או היעדרו אינם מעידים כשלעצמם על מוצאו הכהני של הנבדק, או אפילו על יהדותו.

במחקר נוסף שהתפרסם בשנת 2000 נדגמו מקטעים מכרומוזום Y של 336 זכרים יהודים משבע תפוצות שונות, לצד 1,035 זכרים לא-יהודיים מ-22 קבוצות אוכלוסייה. לטענת החוקרים, הדמיון התורשתי שנמצא בין הנבדקים היהודיים מן הגלויות השונות תומך באפשרות כי מקורן באוכלוסייה ישראלית (Israelite population) משותפת שחוותה הסתעפות גאוגרפית ובעקבותיה – התפתחות עצמאית.‏

במחקר משנת 2001 שנערך על ידי פרופ' אריאלה אופנהיים מהאוניברסיטה העברית ועמיתיה, נדגמו מקטעים מכרומוזום Y של 526 נבדקים המייצגים שש אוכלוסיות מזרח תיכוניות (אשכנזים, ספרדים, יהודים ישראליים ממוצא כורדי, כורדים מוסלמיים, ערבים מוסלמיים מישראל ומהרשות הפלסטינית ובדואים מן הנגב). המחקר בדק את הדמיון התורשתי בין הקבוצות הנבדקות במטרה למצוא האם יהודי ספרד ויהודי אשכנז הם בני אותו עם קדום. אחת ממסקנות המחקר הייתה כי יש דמיון רב בין כרומוזום Y של יהודים ממוצא כורדי, ספרדי ואשכנזי. החוקרים העריכו כי השינויים בכרומוזום בקרב האשכנזים עשויים להיות תוצאה של התבוללות בקנה מידה קטן עם הסביבה האירופית. כמו כן הראה המחקר על קרבה תורשתית בין היהודים לבין הערבים מישראל ומהרשות הפלסטינית.

בשנת 2008 דווח כי מוטציות השכיחות בגנום המיטוכונדריאלי של נבדקים משבטים ברברים בצפון אפריקה אינן מאותרות כלל אצל נבדקים מיהדות צפון אפריקה. זאת אף כי ידוע על התגיירותם של מספר שבטים לפני עליית האסלאם. ממצא זה מחליש את הסברה כי יהדות צפון אפריקה גדלה באופן משמעותי הודות להתייהדות המונית, או לנישואי תערובת בין יהודים לבין ערבים או ברברים מצפון אפריקה.

שני מחקרים רחבי-היקף שהתפרסמו ביוני 2010 דיווחו על מידה גבוהה של דמיון תורשתי בין קהילות יהודיות מארצות שונות באירופה, באסיה, באפריקה וחצי האי ערב.‏‏ ממצאים אלה תומכים בסברה כי מידת ההתבוללות של יהודים עם לא-יהודים הייתה משנית למדי בהשוואה לקשרי החיתון בין יהודים לבין עצמם, בתוך הקהילה ועם קהילות יהודיות מארצות אחרות. באחד המחקרים נטען עוד, כי כתוצאה מקשרי חיתון חוזרים ונשנים בין אותן שושלות יהודיות, מידת הדמיון התורשתי בין שני יהודים זרים זה לזה דומה לזו של שני בני דודים מדרגה חמישית באוכלוסייה שאינה מתחתנת בתוך המשפחה.‏ מידה גבוהה במיוחד של דמיון תורשתי בין בני הקהילה נמדדה בקרב יהודים מאיראן ומעיראק, קהילות שנפרדו מיהדות אירופה ומיהדות סוריה לפני כ- 100-150 דורות.‏ לאור זאת הציעו החוקרים כי הגיורים ההמוניים בתקופה ההלניסטית והרומית של ארץ ישראל הביאו לשינוי משמעותי במטען התורשתי של ששת מיליון היהודים שחיו בתחומי הקיסרות הרומית.‏

מחקרים אלו ואחרים תומכים בתפיסה המסורתית, שלפיה קהילות היהודים בעולם מקורן באוכלוסיות ישראליות קדומות שהוגלו. בעיתונות מצוטטים מחקרים כעין אלה כהפרכה לתאוריות שלפיהן רבים מיהודי העולם מקורם בגויים שקיבלו על עצמם את היהדות בתהליך של גיור המוני, כמו במקרה הידוע של הכוזרים. ‏ אף כי ייתכן שקבוצות כמו הכוזרים התבוללו בקבוצות יהודיות שונות – במקרה של הכוזרים, ביהדות אשכנז – השפעתם על המטען התורשתי הזכרי של נבדקים אשכנזיים כיום נמוכה למדי.‏ ראוי לציין כי הממצאים המתפרסמים בספרות המדעית עודם ראשוניים, וניתן להעניק להם פרשנות שונה בתכלית מזו המצוטטת בציבור הרחב. נטען כי עצם קיומה של אסמכתא מדעית לדמיון תורשתי לעם ישראל השפיע על גיבוש זהותם של בני שבט הלמבה ושל קהילת בני ישראל בהודו, כמו גם על הגדרתם העצמית למול שכניהם.

דמוגרפיה יהודית

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: כתיבה חובבנית.

נדידות במהלך ההיסטוריה

• החל מהמאה ה-13 לפנה"ס, תקופת הברזל הראשונה, איכלסה קבוצה אתנית חדשה – שבטי ישראל - את אזור ההר והגליל בארץ כנען, לימים: ממלכת יהודה וממלכת ישראל^{[דרוש מקור]}.
• בשנים 722–734 לפנה"ס נכבשה ממלכת ישראל על ידי צבא האימפריה האשורית החדשה, חלק מתושביה הוגלו ממנה לפרובינציות אשוריות בצפון מסופוטמיה, כשחלק מהנותרים נטמעים בממלכה השכנה, ממלכת יהודה.
• בשנת 586 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה בידי צבא האימפריה הבבלית, אשר הגלתה את האוכלוסייה לבבל. חלק מהתושבים נותרו בארץ ישראל.
• עם נפילת בבל בידי הממלכה האחמנית-הפרסית, ועם עליית כורש לשלטון, ניתנה ליהודים אוטונומיה בארץ ישראל שנקראה פחוות יהודה. בעקבות כך שבה קבוצה מהגולים מבבל לארץ ישראל.
• בתקופה ההלינסטית ובתקופה הרומית התקיימה נדידה של קהילות ובודדים לרחבי האימפריה הרומית (ככל הנראה, ראשיתה של יהדות אירופה).
• בשנת 70 לספירה, עם כישלון המרד הגדול, חרב היישוב בירושלים ותושביו הוגלו מהעיר. מרד בר כוכבא, שפרץ בשנת 135 לספירה, הביא לחורבן שאר היישוב היהודי. במהלך גלות זו הוגלו יהודים רבים שנמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומאית, הם הובלו לארצות שונות (חלקם אף יושב בידי הרומאים בארצות צפון אפריקה - ככל הנראה, ראשיתה של יהדות צפון אפריקה), והתפזרו ברחבי היבשות במקומות שבהם הרגישו חופשיים כדי לקיים את פולחנם. עם זאת, נשאר בארץ ישראל ריכוז יהודי גדול במשך מאות שנים אחרי חורבן בית המקדש, עד שהתדלדל בימי הביניים. במשך תקופה זו עבר המרכז היהודי העולמי לבבל, ובהדרגה התפזר לתפוצות שונות, כמו חצי האי האיברי, מאוחר יותר לפולין, ובהמשך גם לארצות הברית.
• גירוש ספרד - גירושם של יהודי ספרד בהוראת מלך ספרד פרננדו השני מלך ארגון ואשתו איזבלה הראשונה מקסטיליה בשנת 1492 משטחי הממלכה לאחר כיבושה של ספרד המורית בידי מלכות ספרד הנוצרית, לאחר גירוש זה גורשו גם יהודי פורטוגל משטחי מדינתם. גירושים אלה גרמו להגירת המוני יהודים (יש הטוענים כ-200,000 איש) לארצות צפון אפריקה, לבולגריה, לצרפת, לאיטליה, לגרמניה, ללבנט (בין היתר גם לשטחי האימפריה העות'מאנית), לארצות השפלה, לבריטניה ואף ל"עולם החדש" שהתגלה בשנת הגירוש. הגירוש נומק על ידי מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה בכך שעזיבת היהודים תביא להיטמעותם הסופית של היהודים שהתנצרו בחברה הספרדית.
• במשך כל השנים הללו נשאר גרעין קטן של ישוב יהודי בארץ ישראל, שידע עליות ומורדות. בעת החדשה החלה עלייה המונית של יהודים ארצה, בעיקר בעקבות התעוררות הציונות. עלייה זו הביאה להקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית מתחדשת.

דמוגרפיה יהודית במאות האחרונות

גודלה של האוכלוסייה היהודית לתפוצותיה השונות השתנה לאורך המאות, וככל אומה נלוו לה תקופות של שגשוג ופריחה, למול תקופות של שפל והכחדה. כמו כן את צאצאיה האתניים של ממלכות יהודה וישראל המקוריות לא ניתן להעריך כיום, ונושא זה נחקר בכלים גנטיים, אולם קיימות הערכות חלופיות. לפי אחת ההערכות הכוללת את כל מי שמחשיב עצמו כיהודי בין אם הוא נחשב ליהודי על פי ההלכה ובין אם לא, (מלבד האוכלוסייה היהודית בישראל שכלולה כולה), אבל לא את אלה שאינם רואים עצמם כיהודים בין אם הם יהודים על פי ההלכה ובין אם לא, מספר היהודים הכולל ברחבי העולם עומד על בין 12 ל-14 מיליון. לפי הסוכנות היהודית, נכון לשנת 2007 ישנם 13.2 מיליון יהודים ברחבי העולם, מתוכם 5.4 מיליון יהודים (40.9%) חיים בישראל, 5.3 מיליון יהודים (40.2%) חיים בארצות הברית, והיתר מפוזרים בקהילות שונות ברחבי העולם. כיום יהודים כוללים כמעט רבע אחוז (0.227) מכלל אוכלוסיית העולם. אף על פי כן, קשה לאמוד את המספר המדויק הכולל של היהודים ברחבי העולם. בנוסף לגורם ההלכתי, קיימים גם גורמים פוליטיים, קרבה לדת, וזיהוי של קרבה משפחתית לעם היהודי שנכללים כאשר מנסים להגדיר מיהו יהודי. אם לוקחים בחשבון זיקות שונות אלה ליהדות, מספר היהודים ברחבי העולם גדול יותר.

על פי נתוני אטלס כרטא מספר היהודים במאות האחרונות:

דמוגרפיה יהודית בימינו

לפני מלחמת העולם השנייה מספר היהודים עמד על כ-16.6 מיליון. לאחר השואה והקמת מדינת ישראל מנה מספרם כ-11.5 מיליון. על פי נתוני American Jewish Committee שהתפרסמו בשנת 2005, חיו בשנה זו בעולם כולו קצת יותר משלושה עשר מיליון יהודים, לפי ההתפלגות הבאה:

• צפון אמריקה - 5,652,000
• ישראל - 5,237,600
• אירופה (מלבד ברית המועצות לשעבר) - 1,160,100
• ברית המועצות לשעבר - 379,800
• דרום אמריקה ומרכז אמריקה - 397,500
• אפריקה - 78,000
• אסיה (מלבד ישראל) - 19,200
• אוקיאניה - 109,100

על פי נתוני הסוכנות היהודית, בסוף 2004 חיו בעולם כולו כשלושה עשר מיליון יהודים לפי ההתפלגות הבאה:

• צפון אמריקה - 5,671,000
• ישראל - 5,228,000
• אירופה (מלבד ברית המועצות לשעבר) - 1,161,000
• ברית המועצות לשעבר - 520,000
• דרום אמריקה - 401,000
• אפריקה - 84,000
• אסיה (מלבד ישראל והרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות לשעבר) - 19,000.

אלו שתי הערכות, אולם גורמים שונים מוסרים מספרים שונים. על פי רוב אין מספרים המבוססים על סקר מקיף (וגם במקומות בהם נערכו סקרים מקיפים תהיה שונות בין החוקרים באשר למי נחשב יהודי לצורך אותו סקר). לפיכך אפשר למצוא הערכות הנעות בין 10 מיליון ו- 15 מיליון. ההערכות לעיל הן הערכות ביניים.

בנוסף יש לציין כי יש מחלוקת בין החוקרים לגבי המגמות הדמוגרפיות של אוכלוסיית היהודים בעולם. מצד אחד אין ספק שאוכלוסיית היהודים במדינת ישראל היא במגמת עליה בעוד שזו שבחו"ל היא במגמת ירידה. אולם גם כאן יש מחלוקת בין החוקרים (וראו את ההפניות בסוף המאמר).

• אוכלוסייה יהודית בעולם לפי שנים לפי הלמ"ס

התבוללות

זמן	מספר
סוף המאה ה-17	פחות ממיליון כאשר 70% מתרכזים באירופה.
ראשית המאה ה-19	קצת יותר משלושה מיליון. רובם באירופה ומיעוטם באסיה ובצפון אפריקה.
סוף המאה ה-19	כעשרה מיליון. כמיליון בצפון אמריקה.
תחילת המאה ה-20	כ-16 מיליון. כ-4.5 מיליון בצפון אמריקה.
שנת 1951	כ-11.7 מיליון. כ-5.2 מיליון בצפון אמריקה (אחר הירצחם של כ-6 מיליון יהודים).
שנת 1980	כ-13 מיליון. כ-6 מיליון בצפון אמריקה; 3.2 מיליון בארץ ישראל.
שנת 2005	כ-14 מיליון. כ-6 מיליון בצפון אמריקה; כ-5.2 מיליון בארץ ישראל.
שנת 2010	כ-15 מיליון. כ-5.8 מיליון בצפון אמריקה; כ-6 מיליון בארץ ישראל.
	ערך מורחב – התבוללות

התבוללות בקרב יהודים הייתה קיימת בכל התקופות, בין אם מבחירה חופשית ובין אם מאינוס. ישנן קהילות יהודיות, כמו יהודי קאיפנג, שנעלמו לחלוטין במהלך ההיסטוריה. הופעת תנועת ההשכלה בקרב היהודים במאה ה-18 ומתן האמנציפציה ליהודים במאה ה19 באמריקה ובאירופה האיצו את תהליך ההתבוללות. רבים מהיהודים התערו בתרבות חילונית ופסקו מלהתערות בקהילות היהודיות. כיום, בארצות הברית ובבריטניה, כמחצית ואף יותר מן הנישואים של היהודים הם נישואי תערובת, וכתוצאה מכך שיעור היהודים הולך וקטן מדי שנה. בצרפת, כשליש מנישואי היהודים הם נישואי תערובת.

אירועים בעלי השפעה דמוגרפית

בהשקפה אליטיסטית ראתה עצמה היהדות, מאז ומעולם, כ"חוד החנית" של האנושות: "ממלכת כהנים וגוי קדוש", בניגוד לנצרות שרואה עצמה כדת אוניברסלית, ובהתאם השקיעה מאמצים בניצור אוכלוסיות גדולות (בין אם בשכנוע או בכוח), ובניגוד לאסלאם שיצר תנאים נוחים להתאסלמות ולעתים באמצעות שימוש בכוח, היהדות ערמה בדרך כלל קשיים בפני המתדפקים על דלתותיה (ראו את הפרק גיור). כך למשל בכל המקרא לא ניתן למצוא מצווה לגייר עמים שכנים ובמיוחד לא משבעת עמי כנען, בהם יש להלחם מלחמת חורמה. היהדות התלמודית קובעת הליך מורכב יחסית של גיור ודורשת קיום מספר רב של מצוות מעשיות.

בנסיבות אלה, המקור העיקרי לגידול במספר היהודים הוא ריבוי טבעי. בתולדות היהודים בולטים אירועים אחדים שגרמו לצמצום מספר היהודים בעולם:

1. שתי מרידות כושלות באימפריה הרומית שאירעו ביהודה במאה ה-1 ובמאה ה-2 לספירה החלישו מאוד את החברה היהודית. אמנם אחרי המרד הראשון, המרד הגדול הייתה התאוששות, אולם כישלון המרד השני, מרד בר כוכבא גרם לנזקים בלתי הפיכים לחוסנה הארגוני והכלכלי של החברה היהודית בארץ ישראל.
2. המרכז היהודי הגדול בבבל, שהיה מחוץ לשליטה רומית או נוצרית, נכבש במאה ה-8 בידי הערבים המוסלמים, יחד עם חלקים נרחבים אחרים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. המוסלמים לא רדפו את היהודים בתקופה זו, אולם האסלאם הפך בהדרגה לדת הדומיננטית של האזור, והיווה אלטרנטיבה ליהדות מבחינות רבות. לשם השוואה: גם מספר הזורואסטרים, שמרכזם היה אף הוא באזור זה, פחת בתקופה זו במידה רבה.
3. במהלך ההיסטוריה סבלו היהודים מרדיפות ואף ממעשי טבח המוניים. בימי הביניים באירופה המערבית שיאם היה בעת מסעי הצלב, כאשר הצלבנים, בדרך ל"שחרור" ארץ הקודש מידי המוסלמים פגעו בקהילות יהודיות. האחרון והגדול שבהם הוא השואה במהלך מלחמת העולם השנייה שבה נספו כשליש מן היהודים בעולם. רדיפה ידועה אחרת היא גירוש ספרד (ראו גם: אנטישמיות, עלילות דם ופוגרום).
4. המרת דת בכפייה. לעתים אולצו יהודים להמיר את דתם בכפייה בגזרות שמד שונות. אחת התופעות הבולטות בהקשר זה הם האנוסים בימי הביניים שהוכרחו לקבל על עצמם את הדת הנוצרית בספרד, בפורטוגל, ובדרום אמריקה. כך, למשל, אירע ליהדות פורטוגל בשנת 1497. על היקפה הגדול של המרת הדת מעיד המחקר הגנטי שהתפרסם ב-2008, וממנו עולה כי ל-20% מתושבי חצי האי האיברי יש שורשים יהודיים
5. התבוללות של יהודים, כלומר עזיבתם בפועל את היהדות והטמעותם בחברה בקרבה חיו. לעזיבת היהדות היו טעמים שונים במהלך ההיסטוריה, בדרך-כלל היו אלה טעמים חברתיים וכלכליים. ההתבוללות בדרך כלל הייתה ביחס ישר לליברליות והפתיחות של החברה הכללית כלפי היהודים. לקראת סוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה ליהודים במערב אירופה (בעיקר בגרמניה) הגיעה ההתבוללות של היהודים בעמי אירופה לממדים גדולים.
6. נישואי תערובת - במקרה שאדם יהודי נישא לאישה לא-יהודייה, אין מחשיבים את צאצאיהם יהודים על פי ההלכה היהודית. לדעת הרב חיים אמסלם שמכהן גם כחבר כנסת מטעם מפלגת ש"ס ישנם בעולם כ-2.5 מיליון אנשים (נכון לראשית שנת 2010) שאביהם יהודי ואילו אימם היא לא יהודייה אשר לא נחשבים ליהודים, כך הוא טוען בספרו "זרע ישראל".

אולם שרידתו של העם היהודי עוררה תמיד התייחסות בקרב הוגים רבים. הסופר מארק טוויין כתב על כך:

	אם הסטטיסטיקה מדויקת, הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב, האובד בזוהר שביל החלב. הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי - אבל שומעים ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוזיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שמינו ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שֶכָּבה, וכיום הם יושבים בחשכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זיקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח?
– מאמרו של טוויין, "בנושא היהודים"

ראו גם

• יהדות
• מיהו יהודי
• היסטוריה של היהודים
• שפות יהודיות
• יהדות התפוצות
• אנטישמיות
• הגניוס היהודי
• רשימת ערכים העוסקים ביהדות התפוצות
• יהודים במשחקים האולימפיים

לקריאה נוספת

• אביתר פריזל, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בזמן החדש
• אליעזר בן-רפאל, אבי בראלי, מאיר חזן, עופר שיף, היהודים בהווה: כינוס ופיזור - בהוקרה ליוסף גורני, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010

קישורים חיצוניים

• ד"ר רבקה שפק ליסק, עתיד העם היהודי: הבעיות והמשימות, באתר "אומדיה"
• המכון לתכנון מדיניות העם יהודי
• גל אורן, לשוחח עם התרבות היהודית, מוסף שבת, מקור ראשון, 27 במאי 2011
• העם היהודי באתר "בית חב"ד"
• גל אורן, חסרה לי ידיעת הלשון העברית, מוסף "שבת", מקור ראשון, 3.6.2011