הכנסת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משכן הכנסת - מבט מדרום
אולם המליאה במהלך הדיון לציון 61 לכינונה של הכנסת
Emblem of Israel.svg
הממשל בישראל
נשיא המדינה
שמעון פרס
ממשלת ישראל - הממשלה ה-33
ראש הממשלה
בנימין נתניהו
ממלא מקום ראש הממשלה
לא מונה באופן רשמי
היועץ המשפטי לממשלה
יהודה וינשטיין
הכנסת - משכן הכנסת
יושב ראש הכנסת
יולי אדלשטיין
חבר הכנסת
ועדות הכנסת
חוקי יסוד
בתי המשפט בישראל
בית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון
אשר גרוניס
בית המשפט הגבוה לצדק
המשפט בישראל
הבחירות בישראל
מפלגות בישראל

שיטת הממשל בישראל
פוליטיקה בישראל
הפרדת הרשויות בישראל
יחסי החוץ של ישראל

פורטל - הממשל בישראל

הכנסת היא בית המחוקקים של מדינת ישראל. בחוק המעבר היא מוגדרת כבית המחוקקים ובחוק יסוד: הכנסת כבית הנבחרים.

בהיות ישראל דמוקרטיה פרלמנטרית, בוחרים אזרחי המדינה את נציגיהם בכנסת, והם אלה שבוחרים את הממשלה, הזקוקה לאמונם. שיטת הבחירות היא ארצית-יחסית, והאזרחים בוחרים ברשימות של המפלגות השונות. במערכת האיזונים שבין רשויות השלטון, הרשות המבצעת, הממשלה, יונקת את כוחה ואת סמכויותיה מהכנסת, וזו מפקחת עליה באופן שוטף. הרשות השופטת, הכוללת את מערכת בתי המשפט, פועלת לפי החוקים שחוקקה הכנסת, ובסמכותה לפרשם. לעתים, מפעילה הרשות השופטת ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת.

תפקידיה העיקריים של הכנסת הם קביעת הנורמות הנוהגות במדינה באמצעות חוקים ופיקוח על הממשלה באמצעים שונים העומדים לרשותה, ובהם אישור חקיקת משנה, הצעות אי אמון, שאילתות, דיונים ועוד. הדיונים השונים נערכים במליאה ובוועדות הכנסת, המחולקות לפי נושאים. עבודת הכנסת נעשית לפי חוקים שונים, תקנון הכנסת, או "הנוהג והנוהל המקובלים". לשם ביצוע תפקידיהם, נעזרים חברי הכנסת במחלקות ובבעלי תפקידים שונים הפועלים בכנסת, כדוגמת מרכז המחקר והמידע, היועץ המשפטי ובעבר נציבות הדורות הבאים.

מקום מושבה של הכנסת הוא במשכן הכנסת שבקריית הממשלה בגבעת רם אשר בירושלים, בירת ישראל.

יושב ראש הכנסת הנוכחי הוא יולי אדלשטיין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה של הכנסת ומספר חבריה (120) מקורם בכנסת הגדולה – אספת זקני העם בתקופה הפרסית בארץ ישראל. מסורות הכנסת הושפעו מכנסת ישראל, מהקונגרס הציוני ומאספת הנבחרים, שהחזיקו בסמכויות דומות לסמכויותיה החל מסוף המאה ה-19 ועד לקום המדינה. זרח ורהפטיג שהיה מיוזמי השם אמר:

Cquote2.svg

אני מחפש בכל דרכינו ובכל חידוש חיינו המדיניים קשר עם המסורת שלנו, כי אנו מחדשים ומחיים מדינה עתיקת ימים. הפרלמנט הראשון אחרי שיבת ציון הראשונה היה הכנסת הגדולה, מספר חברי הכנסת הגדולה היה 120.

Cquote3.svg
– חוקה לישראל-דת ומדינה

בנוסף, הושפעו דרכי פעולתה מהפרלמנט הבריטי, לאור שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשלושים השנים שקדמו לעצמאות המדינה.

לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם, על פי מפתח מפלגתי שנקבע על סמך הרכב אספת הנבחרים שכיהנה באותה עת. במועצת העם כיהנו 37 חברים ומתוכם נבחרה מִנְהלת העם, שהיוותה רשות מבצעת עבור החלטות המועצה.

ב-14 במאי 1948, במעמד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נקבע כי מועצת העם תשנה את שמה למועצת המדינה הזמנית והיא תהא הסמכות המחוקקת מאותו יום ועד לקיום בחירות. האספה המכוננת נבחרה ב-25 בינואר 1949 והתכנסה לראשונה ב-14 בפברואר (ט"ו בשבט ה'תש"ט). שמה של האספה המכוננת נקבע במגילת העצמאות, בה הוגדר תפקידה של האספה בכינון חוקה לישראל.

כעבור יומיים מהתכנסות האספה המכוננת נתקבל חוק המעבר, על פיו שונה שמה של האספה ל"כנסת הראשונה". הכנסת חוגגת מדי שנה את יום הולדתה בט"ו בשבט.

משכן הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיפס בטרקלין שאגאל (צבעי האבנים הם מקוריים)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משכן הכנסת

בימיה הראשונים קיימה הכנסת את ישיבותיה במספר מקומות בתל אביב: מוזיאון תל אביב (כאשר זה היה ממוקם בבית דיזנגוף), בניין קולנוע "קסם" ומלון "סן-רמו". ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים[1]. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מה-13 במרץ ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר.

כבר בשנת 1949 דובר על הקמת משכן הכנסת כחלק מקריית הממשלה בגבעת רם. מיקומו בתוך המתחם השתנה בתוכניות השונות, ולבסוף הוחלט ב־1955 שמן הראוי שהוא יהיה לצד קריית הממשלה, במקומו הנוכחי, ולא בתוכה. בתחרות לתכנון המשכן זכתה תוכניתו של האדריכל יוסף קלארווין. הבנייה מומנה מסכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג שהוריש הברון ג'יימס דה רוטשילד, ובתהליך התכנון הארוך שותפו אדריכלים נוספים, בהם דב כרמי ובנו רם. עיצוב פנים הבניין הופקד בין השאר בידי דורה גד.

אבן הפינה הונחה ב־14 באוקטובר 1958 במעמד נשיא המדינה יצחק בן צבי, ואלמנת התורם, הברונית רוטשילד. הבניין נחנך ב־30 באוגוסט 1966.

במהלך השנים התרחבו מחלקות הכנסת השונות ונוספו מחלקות חדשות, מה שגרם לצפיפות במשכן. בשנות ה-90 אף הוצבו בו קרוואנים על מנת לספק מקומות נוספים. בראשית המאה ה-21 הוחל בבנייתם של אגפים חדשים, שנחנכו בהדרגה, עד 2007. השטח הבנוי במשכן כיום גדול פי שלושה משהיה ב־1966.

בפתח המשכן ניצבים שער פלומבו, רחבת הטקסים ומנורת הכנסת. במשכן נמצאים אולם המליאה, חדרי הישיבות, טרקלין שאגאל לקבלות פנים, ספרייה, ארכיון, משרדים ואודיטוריום.

לפי חוק משכן הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת, נהנה שטחו של משכן הכנסת מחסינות, על מנת למנוע מעורבות ממשלתית בו ולהבטיח הפרדת רשויות.

הכנסות מקום המדינה ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש
פורטל - הממשל בישראל
מספר הכנסת תאריך הבחירות יושב ראש הכנסת
האספה המכוננת 25 בינואר 1949 יוסף שפרינצק
הכנסת השנייה 30 ביולי 1951 יוסף שפרינצק
הכנסת השלישית 26 ביולי 1955 יוסף שפרינצק, נחום ניר
הכנסת הרביעית 3 בנובמבר 1959 קדיש לוז
הכנסת החמישית 15 באוגוסט 1961 קדיש לוז
הכנסת השישית 2 בנובמבר 1965 קדיש לוז
הכנסת השביעית 28 באוקטובר 1969 ראובן ברקת, ישראל ישעיהו-שרעבי
הכנסת השמינית 31 בדצמבר 1973 ישראל ישעיהו-שרעבי
הכנסת התשיעית 17 במאי 1977 יצחק שמיר, יצחק ברמן
הכנסת העשירית 30 ביוני 1981 מנחם סבידור
הכנסת האחת עשרה 23 ביולי 1984 שלמה הלל
הכנסת השתים עשרה 1 בנובמבר 1988 דב שילנסקי
הכנסת השלוש עשרה 23 ביוני 1992 שבח וייס
הכנסת הארבע עשרה 29 במאי 1996 דן תיכון
הכנסת החמש עשרה 17 במאי 1999 אברהם בורג
הכנסת השש עשרה 28 בינואר 2003 ראובן ריבלין
הכנסת השבע עשרה 28 במרץ 2006 דליה איציק
הכנסת השמונה עשרה 10 בפברואר 2009 ראובן ריבלין
הכנסת התשע עשרה 23 בינואר 2013 יולי אדלשטיין

בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא חיים ויצמן ממתין בעוד אשתו ורה מצביעה בבחירות הכלליות הראשונות במדינת ישראל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת

שיטת הבחירות לכנסת היא ארצית-יחסית. ההתמודדות בבחירות לכנסת היא בין רשימות מועמדים, בהן ניתן להעמיד לבחירה רק בעלי זכות הבחירה שמלאו להם 21 שנה, שאין להם אזרחות זרה בנוסף לאזרחות ישראלית, שאין להם עבר פלילי קרוב ושאינם נושאים בתפקיד ממלכתי אחר. לאנשי כוחות הביטחון מקובלת תקופת צינון הקבועה בחוק. ועדת הבחירות המרכזית, שמנהלת את הבחירות, רשאית, בעקבות תיקון שהתקבל ב-1985, לפסול רשימה או מועמד ברשימה שמציגים מצע גזעני, או שוללים את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לפי חוק יסוד: הכנסת, הבחירות נערכות אחת לארבע שנים, ביום ג' השלישי של חודש חשוון. במספר מקרים תיתכן הקדמת הבחירות: בחוק שחוקקה הכנסת עצמה, במקרה שבו תקציב המדינה לא אושר עד ה-31 במרץ, ועל פי חוק יסוד: הממשלה, אם אף אחד מחברי הכנסת לא הצליח להרכיב ממשלה, ואם ראש הממשלה פיזר אותה בצו בהסכמת נשיא המדינה, והנשיא לא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אף אדם אחר. הכנסת יכולה גם להחליט בנסיבות מיוחדות על הארכת כהונתה, אך לשם כך נדרש רוב של 80 חברי כנסת.

בחוק הבחירות נקבע שכל אדם שהוא בעל אזרחות ישראלית ותושב קבע בישראל, ואשר מלאו לו 18 שנה, זכאי להצביע לכנסת. המסגרת הכללית לבחירות נקבעה בסעיף ‎4 לחוק יסוד: הכנסת ולפיו, הכנסת תיבחר בבחירות "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות".

רשימות אשר עברו את אחוז החסימה מקבלות מספר מושבים בכנסת ביחס לכוחן האלקטורלי. בבחירות לאספה המכוננת נקבע מודד למושב בכנסת על ידי חלוקת מספר הקולות הכשרים שניתנו לרשימות שעברו את אחוז החסימה ב-120. המושבים העודפים חולקו למפלגות שהיו להן את עודפי הקולות הגבוהים ביותר. לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1973) שונו כללי חלוקת העודפים בחוק בדר-עופר: המושבים העודפים מחולקים למפלגות שמספר הקולות שקבלו לכל מושב הוא הגבוה ביותר. החוק החדש גם מאפשר לרשימות לחתום ביניהם הסכם עודפים כך שמספר המושבים המגיע להן יחושב ביחד בהתאם לסכום הקולות שניתנו לשתי הרשימות.

לפי סעיף 12 לחוק יסוד: הכנסת, "הכנסת תתכנס לישיבתה הראשונה ביום ב' בשבוע השני שלאחר השבוע שבו נתפרסמו תוצאות הבחירות, בשעה ארבע אחרי הצהרים, ואם היה יום זה חג או ערב חג - ביום חול הקרוב שלאחר החג" - כשלושה שבועות לאחר בחירתה.

מעמד הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליונות הכנסת על הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממוזער

מקור עליונותה של הכנסת על הממשלה נובע מחוק יסוד: הממשלה, בו נקבע כי הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. אמון זה בא לידי ביטוי הן בצורך של הממשלה לקבל את אישור הכנסת לכינונה ולקווי היסוד שלה, והן באמצעות יכולתה של הכנסת להפיל את הממשלה באמצעות הצעת אי אמון. סמכויות הממשלה נקבעות בחוקים שמחוקקת הכנסת, וחקיקה ממשלתית, לרבות תקציב המדינה, טעונה אף היא את אישור הכנסת. בצד זאת, לעתים מסמיכה הכנסת את הממשלה בחוק לקבוע הסדרים שונים בחקיקת משנה. ככלל, מדובר בהסדרים טכניים יותר המגיעים לרמת פירוט רב, הסדרים העוסקים בעניינים מקצועיים הכרוכים בביצוע חוקים שונים, והסדרים שיש צורך בגמישות באפשרות לשנותם. במקרים מסוימים, קובע החוק המסמיך כי חקיקת המשנה תבוא לאישור אחת מוועדות הכנסת.

הכנסת מפקחת על הממשלה באמצעות הדיונים בוועדותיה. ועדות אלה רשאיות לזמן לישיבותיהן את נציגי הממשלה, ומי שזומן חייב להתייצב ולמסור מידע הדרוש להן. הכנסת היא גם שממנה את מבקר המדינה, והדו"חות שלו נדונים בוועדה לענייני ביקורת המדינה.

עליונות הכנסת על הרשות השופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי המשפט פועלים לפי החוקים שקבעה הכנסת. מאחר שחוק קובע הוראות כלליות, ואין הוא יכול להתייחס לכל מקרה, נדרשים בתי המשפט לעתים לפרש חוקים. לעתים, כאשר הכנסת סבורה כי בית המשפט לא פירש את החוק באופן שאליו כיוונה, היא משנה את החוק באופן שיבהיר את כוונתה. כך, למשל, לאחר שבית המשפט העליון קבע כי פקודת העיריות מסמיכה את הרשויות המקומיות לגבות דמי כניסה לגנים ציבוריים‏‏‏[2], תיקנה הכנסת את הפקודה וקבעה כי הדבר יתאפשר רק בהתקיים תנאים מסוימים. פסיקת בית המשפט במקרים מעין זה עומדת בתוקפה כל עוד לא תוקן החוק, ומעמדה של הפסיקה הוא כשל החוק עצמו.

בתי המשפט מפעילים גם "ביקורת שיפוטית" על החוקים שחוקקה הכנסת‏[3]. לפי פסיקת בית המשפט העליון בפסק דין בנק המזרחי, מוסמך בית המשפט לפסול חוקים שחוקקה הכנסת אם הם עומדים בסתירה לחוקי היסוד. פסיקה זו של בית המשפט בפרשת בנק המזרחי, המהווה נדבך מרכזי במהפכה החוקתית, שנויה במחלוקת‏‏‏[4], משום שאף היא עצמה הושגה בדרך פרשנית, ואין חוק שמסמיך את בית המשפט לפסול חוקים. עם זאת, כאמור, כל עוד לא שינתה הכנסת בחוק את ההלכה שנקבעה בפסק הדין, עומדת ההלכה בתוקפה.

במקרים בהם נתקפות החלטות ופעולות מנהליות או מעין-שיפוטיות של הכנסת, דנים בהן בתי המשפט באופן שבו הם דנים בהחלטות ופעולות דומות ברשות המבצעת.

פעילות הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת, מבט מרחבת הטקסים

כללי ההתנהלות של הכנסת נקבעו בחוק יסוד: הכנסת ובחוק הכנסת. על פי חוק היסוד, כפופה הכנסת לשלושה מקורות: חקיקה בנושא עבודת הכנסת, תקנון הכנסת, וכן "הנוהג והנוהל המקובלים".

מושב הפעילות השנתי של הכנסת מתחלק לשני כנסים: כנס החורף, הנמשך בין סוכות ופסח, וכנס הקיץ, הנמשך מיום העצמאות ועד לחודש אוגוסט. בתקופת הכנסים מתנהלות באופן סדיר ישיבות מליאת הכנסת וועדותיה. בין הכנסים מתקיימת תקופת פגרה, במהלכה ממשיכות לפעול ועדות הכנסת ומחלקות הכנסת השונות. המליאה מתכנסת בתקופה זו אך ורק לכינוסי פגרה מיוחדים, שמזומנים לבקשת הממשלה או בחתימת 25 חברי כנסת.

סדר היום של ישיבות הכנסת נקבע על ידי יושב ראש הכנסת. ישיבות המליאה מתקיימות בימים קבועים ובשעות קבועות והן מוקדשות לדיונים על הצעות חקיקה של הממשלה ולדיון בהצעות חוק פרטיות והצעות לסדר היום של חברי הכנסת. על שולחנות חברי הכנסת במליאה מונחים באופן תדיר תקנון הכנסת, חוברת חוקי היסוד וחוקים הנוגעים לעבודת הכנסת, סדר היום השבועי וניירות רקע על הנושאים הנידונים. במליאה מתקיימים דיונים אישיים, בהם נרשמים חברי הכנסת לקבלת זכות הדיבור, ודיונים סיעתיים, בהם זהות הדוברים מוכתבת על ידי סיעות הבית.

תפקידי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הצבעה אלקטרונית במליאת הכנסת
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החקיקה בישראל

חיי האזרחים במדינת ישראל מוסדרים במידה רבה באמצעות חוקים. הכנסת, כרשות המחוקקת במדינה, אמונה על קביעת תוכן החוקים. סמכות זו ראשיתה במנשר של מועצת המדינה הזמנית ובשנה הראשונה לקיום המדינה עוגנה בפקודת סדרי השלטון והמשפט. החקיקה בישראל כוללת גם חוקים שמקורם בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ובמידה מצומצמת גם חקיקה שמקורה בשלטון העות'מאני. לממשלה נתונות גם כן סמכויות חקיקה באמצעות תקנות שעת חירום, אך זכות זו מקורה באמון הכנסת.

הכנסת פועלת בתחום החקיקה באמצעות חקיקה ראשונית, תיקון וביטול חוקים קיימים ואישור תקנות המבוססות על חוקים. תהליכים אלו מתרחשים במליאת הכנסת ובוועדותיה ומגבלתם היחידה היא שלא לעמוד בסתירה לחוקי יסוד קיימים. לצורך אישור חוק נדרש רוב יחסי במליאה, למעט מקרים מוגדרים מראש הנדרשים לרוב מוחלט.

הצעות החוק מוגשות על ידי הממשלה, חברי הכנסת או ועדות הכנסת ועליהן לעבור את הנדרש בשלבי החקיקה בישראל. החקיקה מתבצעת באופן גלוי ומתפרסמת, לשלביה, בקובצי "רשומות" של מדינת ישראל.

הליך החקיקה בכנסת יכול להתיר לרשות המבצעת ולרשויות המקומיות, בהגבלות מסוימות ועל פי קביעתו, ליטול חלק מסמכות החקיקה. חקיקת משנה היא, כלשון החוק, הסמכת השר הממונה על ביצוע אותו חוק "להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועו". לפי חוק הפרשנות, תקנה היא "הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת-פעל תחיקתי". זאת, להבדיל מ"הוראת מִנְהל", שאף היא פעולה שהחוק מסמיך את השר לבצע, ומוגדרת בחוק הפרשנות כ"הוראה או מינוי - לרבות הודעה, מודעה, רישיון, היתר וכיוצא באלה - שניתנו בכתב מכוח חוק ואינם בני-פעל תחיקתי". בעוד שכניסתם לתוקף של חוקים ותקנות תלויים בפרסומם ברשומות, הוראות מִנְהל כלל אינן טעונות פרסום ברשומות.

הכנת חוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה המכוננת נבחרה במטרה לכונן חוקה למדינה ופעילותה זו הוקצבה עד ל-1 באוקטובר 1948. היעדר הסכמה בגיבושה הוביל לקבלת החלטת הררי, ב-13 ביוני 1950, לחוקק בהדרגה חוקי יסוד עצמאיים שיאוגדו בסופו של דבר לכדי חוקה. עד כה חוקקה הכנסת 11 חוקי יסוד.

תפקידים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חברי הכנסת אמונים על בחירת נשיא המדינה ומבקר המדינה. נציגי הכנסת משתתפים גם בהליך בחירת נושאי תפקידים ממלכתיים אחרים, בהם שופטים, דיינים וקאדים.
  • סמכות שיפוטית באמצעות: נטילת חסינות מחברי הכנסת, העברת נשיא המדינה מכהונתו, דיון בערעור על תוצאות הבחירות לכנסת ודיון בערעור על החלטות ועדת הכנסת.
  • הצבעת אי אמון בממשלה.
  • אישור תקציב המדינה.
    פרסום חקיקה חדשה בספר החוקים
  • פיקוח והגבלה על מוסדות השלטון.

ועדות הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת ועדת הכנסת בראשות דוד בר-רב-האי, בשנת 1952 לערך.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדות הכנסת

ועדות הכנסת הן זרוע ביצוע חשובה בעבודת הכנסת. הוועדות מורכבות בהתאם ליחסי הכוחות המפלגתיים של הרכב הכנסת. מטרת הקמתן היא הפחתה ממעמסת הדיונים במליאה ומתן אפשרות לפיקוח ומעקב הדוקים יותר אחר שטחי פעולה ממוקדים.

הרכב הוועדות נקבע על ידי ועדה מסדרת המוקמת לצורך זה לאחר היוודע תוצאות הבחירות. החל בכנסת הרביעית הושווה גודלן של הוועדות ובכל אחת מהן כיהנו 19 חברים, כאשר בכנסות הקודמות ניתן יתרון מספרי לוועדת הכנסת וועדת חוקה, חוק ומשפט. בשנת 1994 נחקק חוק הכנסת, שקבע כי מספר חברי הוועדות לא יעלה על 15, למעט ועדות הכנסת, החוקה, הכספים והחוץ והביטחון, בהן מספרם מוגבל ל-17. ב-2004 נחקק חוק מיוחד, כהוראת שעה לכנסת השש עשרה, שקבע כי בוועדת הכספים ניתן יהיה למנות 19 חברים. הוראת שעה דומה נחקקה גם בכנסת השבע עשרה.

סמכויותיהן של הוועדות משתנות בהתאם לתחומים שעליהם הן מופקדות ומסקנותיהן מובאות בפני המליאה. נוסח החוקים שמעובדים בוועדות הוא בדרך כלל הנוסח המכריע, לאחר שהושגה הסכמה בין חברי הוועדה המייצגים את עמדת סיעתם. המחלוקת העיקרית בנוגע לסמכויותיהן נוגעת לסתירה הקיימת בין תקנון הכנסת לבין מגילת הסמכויות של הוועדות שנקבעה בראשית הכנסת הראשונה. על פי מגילת הסמכויות, נתונה בידי ועדה היכולת לדון על דעת עצמה "בכל עניין אחר אשר בתחום ענייניה", בעוד שתקנון הכנסת הגדיר מאוחר יותר מפורשות את תפקידי הוועדות. כך מצאו דרכם אל דיוני הוועדה נושאים שהוסרו מסדר היום בהצבעה במליאת הכנסת, על פי החלטת הוועדה עצמה.

יושבי ראש הוועדות נבחרים בידי הוועדות עצמן, לפי המלצת ועדת הכנסת. עם זאת, בפועל, שיקול הדעת של ועדת הכנסת ושל חברי הוועדות הוא רק למראית עין, שכן ראשות הוועדות מחולקת בין הסיעות כחלק מההסכמים הקואליציוניים, והסיעות הן שקובעות מי מטעמן יכהן כיו"ר הוועדה. גם חברי כנסת מסיעות האופוזיציה מכהנים כראשי ועדות. לפי הנוהג, בראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה וועדת הכלכלה מכהנים יושבי ראש מהאופוזיציה.

בכנסת מתקיימים מספר סוגי ועדות: ועדות הכנסת הקבועות (ולהן ועדות משנה וועדות משותפות), ועדות מיוחדות (דוגמת ועדת האתיקה וועדת הפירושים), ועדות לעניין מסוים (אד הוק) ווועדות חקירה פרלמנטריות.


מנגנון הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת חזית הכנסת, לאחר העתקת שערי פלומבו ממקומם
שער פלומבו
הכנסת מוארת בצבעי כחול ולבן
  • נשיאות הכנסת – הנשיאות מורכבת מיושב ראש הכנסת ומסגניו והם האחראים על אישור הצעות חוק פרטיות ודחיפוּ‏ת הצעות לסדר היום בטרם הבאתן לדיון במליאת הכנסת. חברי הנשיאות נבחרים על ידי חברי הכנסת.
  • מזכיר הכנסת - תפקידו לנהל את העבודה הפרלמנטרית של הכנסת, החל בייעוץ ליושב ראש הכנסת בענייני תקנון ונוהל, אחריות לקשרי הכנסת עם הממשלה וכן ניהול רשימות הנואמים במליאת הכנסת. המזכיר נבחר על ידי נשיאות הכנסת ועד שנת 2006 כלל תפקידו את סמכויותיו של מנכ"ל הכנסת.
  • מנכ"ל הכנסת - תפקידו לשמור על הסדר המנהלי של הכנסת, תפעול המערכת הלוגיסטית ופיקוח על עבודת עובדי הכנסת האדמיניסטרטיביים. התפקיד נוצר בשנת 2006 והמנכ"ל ממונה במינוי אישי על ידי יושב ראש הכנסת.
  • היועץ המשפטי לכנסת - עומד בראש הלשכה המשפטית של הכנסת, אשר אמונה על ייעוץ משפטי לכנסת ולמוסדותיה וייצוג הכנסת בערכאות משפטיות.
  • מרכז המחקר והמידע - גוף העוסק באספקת מידע אובייקטיבי ובלתי תלוי לחברי הכנסת ולוועדותיה, לשם עבודתם הפרלמנטרית. גופים נוספים העוסקים באספקת מידע לכנסת הם ספריית הכנסת וארכיון הכנסת
  • נציבות הדורות הבאים - גוף מייעץ שהתקיים בין השנים 2001 ו-2006 ותפקידו היה לפקח שהחקיקה בישראל לא תפגע בדורות הבאים. לאחר סיום כהונתו של הנציב הראשון, בשנת 2006, לא מונה לו מחליף והנציבות חדלה מפעילות. בשנת 2010 בוטלה הנציבות בחוק.
  • משמר הכנסת - אחראי על אבטחתו השוטפת של משכן הכנסת ורחבתו ושמירת הסדר בתחומי המשכן. לאנשי משמר הכנסת תפקיד ייצוגי בטקסים ממלכתיים הנערכים במשכן הכנסת ומטעם הכנסת. על המשמר מפקד קצין הכנסת.

תקנון הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקנון הכנסת

נוהלי העבודה של הכנסת מעוגנים בתקנון הכנסת, אשר התבסס בראשיתו על תקנון מועצת המדינה הזמנית. עם הקמת ועדת הכנסת הראשונה החלו חברי הכנסת בהרחבת ועדכון הנהלים. בשלהי הכנסת השלישית רוכזו הפרקים שהוכנו במסמך אחד וזה החל להתפרסם במושב הפתיחה של הכנסת הרביעית. קודם לגיבושו התבססה עבודת הכנסת על הנוהג הקיים והחלטות נשיאות הכנסת.

בתקנון מוסדרים הליכי עבודתה הפנימיים של הכנסת והוא מחייב את חבריה. סמכות הדיון בסעיפי התקנון נתונה בידי ועדת הכנסת ושינוי בו מחייב רוב מקרב חברי הוועדה. מידת יציבותו גבוהה ולאורך השנים הוכנסו בו שינויים מועטים.

סמכות הביצוע העיקרית של התקנון מצויה בידי יושב ראש ומזכירות הכנסת, המנהלים את ישיבותיה. מידת אחריותם כלפיו גבוהה גם היא. דוגמה לכך ניתן למצוא בביטולה של ישיבת מליאת הכנסת לאור החיוב שבהעלאת הצעת אי אמון בראשית הישיבה ואי יכולתו של ראש הממשלה להגיע לישיבה בשעת פתיחתה.

חלק מהוראות התקנון הוכנסו במהלך השנים בחוקי המדינה, עיקרן בחוק יסוד: הכנסת ובחוק הכנסת.

חברי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חבר הכנסת

חבר הכנסת הוא אחד מ-120 הנציגים המכהנים בכנסת, לאחר שנבחרו לכהונה זו על ידי אזרחי מדינת ישראל בבחירות דמוקרטיות. אדם מעל גיל 21 רשאי לכהן בתפקיד, ובנוסף לחברותו בכנסת, יכול חבר הכנסת לכהן כחבר בוועדות הכנסת ולכהן כשר או סגן שר בממשלת ישראל. ראש הממשלה וסגני שרים חייבים לכהן גם כחברי הכנסת.

חובותיו וזכויותיו של חבר הכנסת מעוגנות בחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-‎1951. מטרת חסינותו של חבר כנסת היא להבטיח שצעדיו לא יוצרו על ידי גורמים שלטוניים אחרים. החל מהכנסת השש עשרה החסינות אינה מוענקת אוטומטית וניתנת לחבר הכנסת על פי בקשתו.

זכויות נוספות של חברי הכנסת כוללות זכות לקבלת דרכון שירות בעת נסיעתם לחו"ל, זכאות לנסיעה חינם בתחבורה ציבורית ברחבי המדינה, פטור מחובת שירות סדיר בצה"ל, קבלת רכב ותשלום הוצאות אחזקתו, קצובת ביגוד, וכן החזר הוצאות על משלוח דברי דואר ומנוי על שני עיתונים יומיים.

חובותיו של חבר הכנסת כוללות, בראש ובראשונה, שמירה על ערכי היסוד של מדינת ישראל ונאמנות לעקרונותיה. חבר הכנסת מחויב להקדיש את זמנו ומרצו למילוי תפקידו ונאסר עליו לקבל הנאה חומרית מתוקף מעמדו. פעילותו של חבר הכנסת היא עיסוקו הבלעדי, מלבד פעילות בשליחות המפלגה, והשימוש בתואר "חבר הכנסת" ייעשה אך ורק לצורך מילוי תפקידו. פעילותו במסגרת מליאת הכנסת וועדותיה תיעשה בכפוף לתקנון הכנסת ולהוראות יושב ראש הכנסת ויושבי ראש הוועדות.

חברי הכנסת הם נציגי ציבור האזרחים במדינת ישראל. מתוקף תפקידם הייצוגי, נעשו לאורך השנים ניסיונות לשימור המרקם החברתי והפלורליזם האידאולוגי בין חברי הכנסת. במפלגות בהן נהוגה ועדה מסדרת מקובל שרשימת מועמדי המפלגה מורכבת כך שתכיל בה ייצוג לאישים תושבי אזורים שונים בארץ, בעלי התמחות מקצועית שונה ושהם נציגי מגזרים שונים מבחינת דת ומגדר. במפלגות בהן מתקיימות בחירות מקדימות מקובל לקיים משבצות שריון ברשימת המפלגה לצורכי העדפה מתקנת.

פעילות במליאת הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מליאת הכנסת
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מליאת הכנסת

מליאת הכנסת היא סמכות ההכרעה העליונה של הכנסת ובה מתקבלות החלטות על ידי כלל 120 חברי הכנסת, אך לא דרוש קוורום לקיום פעילויותיה. באולם המליאה מתקיימים דיונים והצבעות על מכלול המלאכות הנעשות בתחומי הכנסת: חקיקה, דיון, פיקוח, בחירת נושאי תפקידים וקיום טקסים. החלטות המליאה מתקיימות ברוב דעות של המשתתפים בהצבעה, אלא אם הוגדרה בחוק הוראה אחרת.

  • הצעות חוק – דבר חקיקה המוגש על ידי הממשלה, ועדות הכנסת או חברי כנסת פרטיים, ועליו לעבור את שלבי החקיקה המקובלים (לחקיקה ממשלתית נדרשות שלוש קריאות ולחקיקה פרטית נדרשת קריאה טרומית ושלוש קריאות) באמצעות דיון והצבעה.
  • הצעות לסדר היום – הצעת חבר כנסת לכלול בסדר יומה של הכנסת דיון בנושא מסוים. ההצעות המתקבלות מועברות בדרך כלל לדיון בוועדה הנוגעת לאותו נושא.
  • שאילתות – שאלה המוצגת על ידי חבר הכנסת לשר בממשלה בנושא הקשור לתחום העיסוק של משרדו.
  • הצעות אי אמון – הצבעה שמטרתה הבעת אי אמון בממשלה וקריאה להחלפתה. בכנסת נדרש רוב מוחלט מבין חברי הכנסת לצורך קבלת ההצעה. מאז 2003, על סיעה המגישה הצעת אי אמון להציע מועמד חלופי להרכבת הממשלה, במקרה שהצעת אי האמון תתקבל.
  • דיון בהשתתפות ראש הממשלה - דיון המתקיים בהשתתפות ראש הממשלה לבקשתם של לפחות 40 מחברי הכנסת, בהתאם לסעיף 42(ב) לחוק יסוד: הממשלה ולסעיף 169 לתקנון הכנסת. הדיון נמשך שעה, לא כולל נאומי ראש הממשלה וראש האופוזיציה, וראש הממשלה חייב להיות נוכח במליאה במהלך כל הדיון.

קשר עם הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת וחברי הכנסת עומדים בקשר מתמיד עם הציבור לצורכי עבודתם. במהלך השנים התרחבה מעורבות הכנסת גם בקשרי חוץ, לצורכי הסברה ולימוד משותף של נהלים פרלמנטריים. בשנת 1951 הוקמה במסגרת ועדת הכנסת ועדת משנה לפניות הציבור, בה מטופלות באופן שוטף פניות ציבור ומתנהלים דיונים הנוגעים למצוקות הפרט ולהגנת הצרכן. החל בכנסת הארבע עשרה מתקיימת הוועדה במעמד של ועדה מיוחדת.

לרשות חבר הכנסת עומד תקציב שנתי לקיום קשר עם הציבור ושכירת לשכה פרלמנטרית מחוץ לכנסת. חבר הכנסת רשאי לשלוח מכסת מכתבים ודברי דואר ללא תשלום.

מוסד הכנסת פעיל במסגרת האיחוד הבינפרלמנטרי ומזכיר הכנסת חבר באיגוד המזכירים הכללים של פרלמנטים. לכנסת מעמד של משקיפה במועצת אירופה ובפרלמנט האירופי, והיא משתתפת כמשקיפה באספות נאט"ו, הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה והארגון לשיתוף פעולה כלכלי של מדינות הים השחור. חברי הכנסת רשאים לקיים, באישור יושב ראש הכנסת, אגודות ידידות פרלמנטריות ולקיים באמצעותן קשרים ישירים עם נציגים בפרלמנטים זרים. חברי הכנסת משתתפים גם במסגרת משלחות פרלמנטריות רשמיות, המייצגות את הכנסת ומתארחות בפרלמנטים זרים.

אתר האינטרנט של הכנסת מספק לציבור מידע על הכנסת ופעילותה, ומאז העשור הראשון של המאה ה-21, החלה הכנסת להעלות בו את הפרוטוקולים של דיוני המליאה החל מהכנסת הראשונה ועד לעדכונים ישירים מדיוני המליאה המתקיימים ברגע אמת. חלקים מהאתר מתורגמים לערבית, אנגלית ורוסית.

החל משנת 2004 פועל ערוץ הכנסת, המשדר באופן רציף במשך חמישה ימות השבוע, ובו משודרים דיוני המליאה, דיונים נבחרים מהוועדות ותוכניות מגוונות בנושאי מדע המדינה. שידוריו ניתנים לצפייה גם באמצעות אתר האינטרנט של הכנסת ובשידורים הישירים מדיוני הוועדות ניתן, לעתים, לאזרחים להשתתף באופן מקוון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היום ייפתחו ישיבות הכנסת בירושלים, דבר, 26 בדצמבר 1949
  2. ^ ‏בג"ץ 8676/00 אדם טבע ודין נ' עיריית רעננה ואח', פ"ד נט(2) 210.‏
  3. ^ גד ברזילי, אפרים יוכטמן-יער, זאב סגל, בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית (ת"א: דיונון, פפירוס, 1994 )‏
  4. ^ ‏למשל: רות גביזון, המהפכה החוקתית - תיאור מציאות או נבואה המגשימה עצמה? (ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998); Oren Sofer, "Judicial Review of Legislation in Israel: Problems and Implications of Possible Reform", Israel Affairs 12, (2006), 307-329 ‏
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg


קואורדינטות: 31°46′36″N 35°12′19″E / 31.77667°N 35.20528°E / 31.77667; 35.20528