כנסת הגדולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כנסת הגדולה הוא שמו של המוסד העליון של חכמי ישראל בימי בית המקדש השני.

בלשון חז"ל היה מקובל להוסיף את ה"א היידוע לתואר השם בלבד בצירוף של שם עצם ותואר, ולפיכך נקרא המוסד "כנסת הגדולה" ולא "הכנסת הגדולה".

אנשי כנסת הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיעוט המקורות על 'כנסת הגדולה' ועל אנשיה וכן הסתירות הקיימות במקורות אלה יצרו מבוכה רבה בקרב חוקרי התקופה. משום כך, היו שטענו שמוסד זה כלל לא היה קיים. כן לא ברור האם עיקר פעילותו של מוסד זה הייתה דתית-ספרותית או מדינית. באופן כללי מדובר באסיפת עם שהתכנסה לעתים מזומנות בחצר בית המקדש ודנה בשאלות תחיקה, בעיות יסוד של העם ובהכרעות דחופות לשעת חירום, בדומה לאסיפות העם בפוליס היווני. על פי חלק מהדעות כנסת הגדולה הינה מעמדי קריאת התורה, לימודה וכריתת האמנה שבפרקים ח-י בספר נחמיה, ובראשה עמד עזרא הסופר. על פי חז"ל על אנשיה נמנו גם אחרוני הנביאים בישראל: חגי, זכריה ומלאכי, וכן מרדכי היהודי הידוע ממגילת אסתר. על פי דעות אחרות ניתן גם להצביע על מעמד ההתכנסות להכתרת שמעון החשמונאי המתואר בספר מקבים א' ככנס של הכנסת הגדולה (הביטוי היווני המופיע במקום הוא בתרגום מילולי הכנסת או ההתכנסות הגדולה).

על-פי בבלי מגילה יז ע"ב, עם ייסודה היו חברים בכנסת הגדולה 120 ראשי חכמי ישראל. לעומת זאת, על-פי ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד 'מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים'. נראה שהמספר 85 הוא המדויק יותר והוא מופיע בירושלמי מגילה פ"א ה"ז.

יש משערים שמספר זה נועד כדי לבצר קונצנזוס של כל החכמים סביב מוסד זה, עם הקמתו. על פי השערה זו, עם פטירתם של חברים, הלך ופחת המספר מ-120, עד שהגיע למספר 70 (או 71), המקובל כמספר החכמים בסנהדרין הגדולה. מכאן ואילך תפקד המוסד בעצם כ'סנהדרין הגדולה', ואם נפטר אחד מחברי הכנסת הגדולה, הוכנס חכם אחר במקומו. על פי גרסה אחרת, תמיד היה קיים מוסד בן 70 חכמי דת (המקבילים לרבנים), שתפקידו היה לשמש כסנהדרין גדולה. רמז לכך ניתן למצוא בסיפור על שבעים הזקנים (חכמים) שמונו כדי לעזור למשה בהנהגת העם (במדבר, פרק י"א פס' ט"ז), ובסיפורים לאורך התורה על "זקני העם" (כשלפעמים מצוין, במקרא או בפרשנים, שמספרם היה שבעים). לפי גרסה זו, שמשה הכנסת הגדולה כמוסד הנהגה דתי בתקופת שיבת ציון, במשך כמאתיים שנה, כאשר שבעים מחבריו מהווים את הסנהדרין הגדולה, שהיא מוסד רבני, ושאר חבריה הם חכמי דת, נביאים (כמו חגי זכריה ומלאכי), ובראשה עומד הכהן הגדול (כמו שמעון הצדיק, שמוזכר במסכת אבות כאחד משיירי הכנסת הגדולה). כנסת הגדולה התקיימה, תוך כדי הפסקות, עד לחורבן הבית השני.

מהמפורסמים שבהם היו שמעון הצדיק ורבי דוסא בן הרכינס.

תפקידי כנסת הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי כנסת הגדולה חוקקו תקנות וגזירות שהן נקראות דרבנן. הם קבעו את נוסח התפילה והברכות, ורבות מתקנות ומגזירות חז"ל נקבעו על ידם. הכרעות חשובות שיש עליהן סימוכין:

  • טקס הכרזת התורה על ידי עזרא (ספר נחמיה, פרק ח')
  • איסור נישואי תערובת (ספר עזרא, פרק י')
  • שיחרור האיכרים ושמטת חובות (ספר נחמיה, פרק ה')
  • הענקת סמכויות ליוסף מבית טוביה (קדמוניות היהודים יב, ד',ב')
  • הגדרת החוקה של ממלכת החשמונאים (ספר החשמונאים א', יד')
  • מינוי מפקדי המחוזות במרד הגדול נגד רומי (מלחמת היהודים ב', כ', ג')

ע"פ התלמוד הבבלי, דף י"ד ע"א אנשי כנסת הגדולה הם שכתבו (ואולי הכוונה לערכו את נבואותיהם של): יחזקאל, ושנים עשר, דניאל, ומגילת אסתר.

כנסת הגדולה הייתה בית המדרש העליון ללימודי התורה. אנשי כנסת הגדולה מופיעים בראש מסכת אבות כחוליה בשרשרת מוסרי התורה, ממעמד הר סיני ועד לחתימת המשנה:

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות א,א).

לאנשי כנסת הגדולה היה תפקיד שיפוטי, אם כי לפי ההלכה, במוסד השיפוטי העליון, הסנהדרין, ישנם 71 חברים בלבד. בספר עזרא שבתנ"ך, מופיע כי עזרא השתמש בכח השיפוטי של "עצת הזקנים", כדי לכוף את עולי הגולה, לשמוע להוראותיו.

במסכת אבות מופיעות שלוש אימרות של אנשי כנסת הגדולה, המפרטות את שלושת התפקידים של כנסת הגדולה:
"...הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (אבות א, א)
על-פי המסורת היהודית, עריכת התנ"ך וניסוח הספרים שבו, הסתיימו בתקופתה של הכנסת הגדולה, עם היפסקות הנבואה, בניגוד לגישה המקובלת במחקר לפיה התנ"ך נחתם סופית בדור יבנה. זו הסיבה, על פי המסורת, שסיפורם של החשמונאים לא מופיע כחלק מהתנ"ך - המרד החל לכל הפחות מספר דורות אחרי מותו של אחרון חברי הכנסת הגדולה - שמעון הצדיק.

אזכורים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרי עזרא ונחמיה מופיע תיאור של מועצת שרים וזקנים שכיהנה לצידם של נחמיה ועזרא:
וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים--יָחֳרַם, כָּל-רְכוּשׁוֹ; וְהוּא יִבָּדֵל, מִקְּהַל הַגּוֹלָה (ספר עזרא, פרק ט', פסוק א')
וָאַעֲלֶה אֶת-שָׂרֵי יְהוּדָה, מֵעַל לַחוֹמָה; וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין, מֵעַל לַחוֹמָה, לְשַׁעַר, הָאַשְׁפֹּת. (ספר נחמיה, פרק י"ב, פסוק ל"א)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ח"ד מנטל, אנשי כנסת הגדולה, דביר, תל אביב, תשמ"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]