שכינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שְׁכִינָה בספרות היהדות, היא הפן של ההתגלות האלוהית לבני אדם, שהוא גם פן נשי ואמהי. משורש (ש.כ.נ.) שמשמעותו "לשכון" ולהיות. על פי תפיסת הקבלה והחסידות, השכינה היא אנרגיה קוסמית אדירת עוצמה, ששוכנת ב"קרביו" של היקום כולו ומחיה אותו, והיא נשמתו ורוח אפיו. בחלק מהספרות מוסבר, כי דרך הפן הזה של האלוהות, שהוא התחתון מכול ההתגלויות האחרות, מתקשר אלוהים עם בני אדם. פן זה הוא רלטיבי לפי מעמדם של האנשים ומעשיהם, לפעמים מתגלה ולפעמים נעלם.

תולדות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה

במקרא היא מוזכרת כהתגלותו המיוחדת של אלוהים בישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח); "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שם, כ"ט, מה); כמו גם כ-"ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ישעיהו ח', יח).

השכינה כמושג ממשי נזכרת רק בספרות החז"ל. כפי שחז"ל אומרים שבבית המקדש השני לא הייתה השראת שכינה, ועם זאת הוא נשאר באופן תמידי בקשר מיוחד עם ישראל, גם בזמן הגלות וגם במצבים קשים, "לכל מקום שגלו ישראל – גלתה שכינה עמם"[1][2] ואף סובלת איתם בצרותיהם. רבי חנינא בתלמוד מקצין תפיסה זו, וקובע כי "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (בבלי סנהדרין, נ"ח ע"ב).

בגלל הקשר המיוחד בין שכינה לישראל, גר מכונה אדם שבא "לחסות תחת כנפי השכינה"‏[3], וכאשר ישראל בצער גם שכינה בצער.‏[4] בתפילת אל מלא רחמים, כאשר מתפללים לעילוי נשמת אדם שנפטר, מבקשים בתיאור מליצי, שהוא יינשא על כנפי השכינה."אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים..." (סדור תפלה, נוסח אשכנז). שכינה מוזכרת כמי שנמצאת לעזור לחלשים כמו החולה ששכינה למראשותיו. כמו כן, עשרה שמתפללים שכינה עמהם.‏[5]

בימי הביניים

בהגות היהודית בימי הביניים הובעה הדעה כי בזמן הגלות ירדה השכינה למעמד נמוך, והיא בנתק מהאלוהות העליונה, דבר הגורם לה צער רב – צער המכונה "צער השכינה", שהוא הצער העמוק והנוקב ביותר שיכול להיות עלי אדמות ובמציאות בכלל – ותפקידם של האנשים הוא לחבר אותה אל הקב"ה אהוב ליבה במעשים טובים ומצוות, דבר המכונה בקבלה "ייחודים", ומופיע בסידורים (במיוחד הספרדיים) לפני מצוות מסוימות.

על פי המסורת הדתית, האור האלוהי שבני אדם צדיקים, עתידים להתענג בו בעולם הנשמות אחרי מותם ובעולם הבא מכונה "זיו השכינה".‏[6][7]

בקבלה מכונה השכינה "מלכות", בשל התפיסה שהיא מלכת העולם האצילה והרוחנית שבהופעתה מולך הקב"ה על המציאות. השכינה גם מכונה "כנסת ישראל", מאחר שלפי התפיסה הקבלית היא כונסת לתוכה את כל נשמות עם ישראל, בשל היותה שורש להם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1980

ישעיה תשבי, "השכינה", בתוך: משנת הזוהר, כרך א', ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' רי"ט-רל"א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ילקוט שמעוני, ספר שמואל, א, פרק ב, רמז צב.
  2. ^ ילקוט שמעוני, ספר ישעיהו, פרק מג, רמז תנה.
  3. ^ רות ב', י"ב
  4. ^ בבלי, חגיגה ט"ו ע"ב.
  5. ^ בבלי, ברכות ו', ע"א.
  6. ^ בתי מדרשות חלק ב - מדרש אלפא ביתות מסכתא שטן.
  7. ^ רמח"ל, מסילת ישרים, פרק א'.