מוזיקת צבעי צליל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מוזיקת צבעי צליל או מוזיקת גוני צלילגרמנית: Klangfarbenmusik) היא רעיון מוזיקלי המוצג ביצירותיהם של מלחינים שונים במוזיקה של המאה ה-20.

מהות הרעיון ומימושו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון המגדיר את רעיון מוזיקת צבעי צליל הוא השימוש בגוני צליל במטרה להעמיד צורה מוזיקלית, תחת השימוש המסורתי בגבהי צליל ובשילוביהם. המונח "צורה" במשמעותו כאן כולל לא רק פרקים שלמים, אלא גם פראזות, משפטים מוזיקליים וכיוצא בזה. באמצעות שימוש מכוון בגווני הצליל ובשילוביהם, ניתן ליצור סכימות ותבניות שבעזרתן תיווצר צורה.

אחד המלחינים החלוצים של רעיון זה היה ארנולד שנברג, מחשובי המלחינים והתאורטיקנים של תקופתו. במאמריו הפליג שנברג, וטען כי גובה הצליל עצמו הוא סוג של גוון, וכי יש להתייחס לכך בהתאם. בדמיונו תיאר שנברג אידיליה שבה יאזינו בני האדם למלודיית צבעי צליל (Klangfarbenmelodie). פרט לניסוחו של הרעיון, אשר נודע עוד קודם לכן, הביא שנברג רעיון זה לכדי ביצוע ממשי, גם אם ראשוני מאוד ועדיין לא בשל. את ראשית הרעיון ניתן לשמוע בקטע השלישי מתוך חמישה קטעים לתזמורת, אופ. 16. קטע זה נקרא בפשטות "צבעים" (Farben). הפרטיטורה של פרק זה גדולה במיוחד, וכוללת כלי נגינה שונים ומרובים, וכן מפריד את ההכפלות של כלי התזמורת, כך שבפועל ישנם תפקידים עצמאיים רבים יותר. בפרק זה משתמש שנברג בשילובים של כלי נגינה בתזמורת, ויוצר תבניות צבעוניות לאורך הפרק כולו, על בסיס אקורד 6-צלילי החוזר בפיגורציות שונות. שנברג כותב למנצח כי עליו להורות לנגנים לנגן את תפקידים בדיוק המרבי, ולגרום לכך שכניסותיהם של כלי הנגינה לא תובחנה, אלא תהיינה חלקות ככל האפשר, וכן כי יש ליצור מעברים נקיים וחלקים בין הגוונים השונים.

מלחין חשוב נוסף בתחום זה היה אנטון וברן, אשר גם ביצירותיו בא לידי ביטוי רעיון זה. בקטעים התזמורתיים שלו לתזמורת קאמרית הוא אכן מיישם את רעיונו של שנברג בנוגע לכך שגובה הצליל הוא בעצם חלק מן הגוון, וכותב בהתאם לכך. וברן כתב גם תזמור ייחודי לריצ'רקר מתוך "המנחה המוזיקלית" מאת יוהאן סבסטיאן באך, בהתבססו על הרעיון הזה. רעיון זה הוסיף להיות בעל השפעה, מלחינים נוספים עשו בו שימוש, והוא זכה להיות אבן דרך בכל הקשור למוזיקה אלקטרונית.

התפתחות הגדרת הצליל במוזיקה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוזיקה המערבית האמנותית חשיבות גוון הצליל נמצאת במגמת עלייה במאות השנים האחרונות. בתחילה, היה קולו של האדם לבדו. במוזיקה של המאה ה-13 נוספו למודלים הכנסייתיים כלי נגינה שהעשירו את הצליל (במרבית היצירות הכליות עד הבארוק הכלי המנגן הוא על פי הבנתו של הנגן). בבארוק יש כבר הגדרות די מדויקות לכלי המנגן, אך היה נהוג להחליף בין הכלים, אם היה הדבר אפשרי. במאה ה-19 המוזיקה כבר איננה "חופשית" בכל האמור לכלי המבצע, וברוב המקרים יש משמעות וחשיבות לכלי המקורי שלו נכתבה היצירה, גם מעבר למגבלות טכניות כאלו ואחרות. לקראת המאה ה-20 ובמאה ה-20 עצמה, החשיבות הראשונית של כלי הנגינה, כמו גם הצבע שהוא יוצר וגונו, אינם ניתנים לעירעור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • H. H. Stockenschmidt, Music of the 20th. Century (באנגלית)