המאה ה-20
 |
ערך זה מועמד לפיצול ערך זה גדול מאוד או שהוא עוסק במספר נושאים. ייתכן שפיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי. כדי להציע דרכים לפצל את הערך או לדון בהצעה, עברו לדף השיחה. הערה: עודף מידע על אירופה. יש לפצל להיסטוריה של אירופה: המאה ה-20 |
המאה ה-20 היא התקופה שהחלה בשנת 1901 והסתיימה בשנת 2000 (בין התאריכים 1 בינואר 1901 ל-31 בדצמבר 2000). זו הייתה המאה האחרונה במילניום השני.
במאה ה-20 חלו תמורות מרחיקות לכת בעולם, מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית, תרבותית ומדעית.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] מלחמות העולם והמלחמה הקרה
בתקופה זו המתפרסת בין השנים 1914-1991, ראה העולם שתי מלחמות עולם, בהן השתתפו כמות חסרת תקדים של מדינות, ואת המלחמה הקרה. במהלך שנים אלה עלו ונפלו שתי הדיקטטורות הגדולות האחרונות שידע המין האנושי באירופה, עד עתה, גרמניה הנאצית וברית המועצות. אירועים הרסניים אלה החישו את סופם של האימפריות הקולוניאליות האירופאיות והניעו את תהליך הדה-קולוניזציה. התמוטטותה של ברית המועצות בשנים 1989-1991 הותירה את ארצות הברית כמעצמת העל העולמית היחידה והניעה את נפילתו של מסך הברזל, איחודה מחדש של גרמניה והאיצו את מהליך האינטגרציה האירופי שהוביל להקמת האיחוד האירופי.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
 |
ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה |
לאחר תקופת השלום היחסי ששרר באירופה במהלך רוב המאה ה-19, היריבות בין המעצמות האירופאיות התפוצצה בשנת 1914, כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה, בעקבות רציחתו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, בידי מתנקש סרבי. אומות המקיפות יותר ממחצית שטחו של העולם השתתפו בלחימה, ויותר מ-60 מיליון חיילים גויסו בין השנים 1914-1918.[1] מצד אחד נלחמו מעצמות המרכז שכללו את: הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית ובולגריה. מצד שני לחמו מדינות ההסכמה שכללו את: האימפריה הבריטית יחד עם מושבותיה והדומיניונים (ובכלל זה אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה ודרום אפריקה), צרפת ומושבותיה, האימפריה הרוסית (פרשה מהמלחמה לאחר המהפכה הקומוניסטית בשנת 1917), איטליה (הצטרפה בשנת 1915) וארצות הברית (הצטרפה בשנת 1917). מדינות קטנות שנשאו בנטל הלחימה לצד מדינות ההסכמה, וחלקן אף נכבשו במהלכה היו: בלגיה, סרביה, מונטנגרו, רומניה ויוון (החל משנת 1917). לאחר ארבע שנים של הקזת דם ויותר מ-15 מיליון הרוגים משני הצדדים הלוחמים, ההופכים את המלחמה לאחד העימותים הקטלניים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי[2] נכנעו מעצמות המרכז.
עם סיומה של המלחמה בשנת 1918, הקיסרות הגרמנית, האימפריה הרוסית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית, והאימפריה העות'מאנית הובסו מדינית וצבאית, כאשר השתיים האחרונות חדלו להתקיים כיישויות אוטונומיות.[3] ברית המועצות המהפכנית התרוממה מחורבותיה של האימפריה הרוסית, ואילו המפה המדינית של מרכז אירופה שורטטה לחלוטין מחדש, מכילה עתה מדינות חדשות.[4] חבר הלאומים הוקם מתוך התקווה למנוע עימות נוסף (המלחמה הוגדרה בתחילתה כ-"המלחמה שתסיים את כל המלחמות"), הלאומיות האירופאית נולדה מחדש כתוצאה מהשלכותיה של המלחמה ותנאיו של חוזה ורסאי, תהליך שבסופו של דבר יבשיל לפרי הבאושים של מלחמת העולם השנייה בשנת 1939.[5]
במאי 1918 החלו להגיע דיווחים ראשונים על מגפת שפעת בקנה מידה גדול מספרד, שבה, כמדינה נייטרלית במלחמת העולם, הייתה צנזורה ליברלית יחסית בניגוד למדינות אחרות שהשתתפו במלחמה ושבהן הוצנעו הידיעות על המגפה. המגפה, שנודעה כמגפת השפעת הספרדית התרחשה במהלך כשנה מ-1918 ועד 1919, קטלה בין 50 ל-100 מיליון נפש ברחבי העולם. למלחמה לא היה קשר ישיר להתפרצות השפעת, אך ייתכן שהתנאים שנוצרו במלחמה האיצו את התפשטותה. המגורים הצפופים ותנועת הכוחות ההמונית תרמו להתפשטות המחלה.
[עריכה] מהפכות 1917
.jpg)
|
|
ערך מורחב – מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר |
במלחמת העולם הראשונה הצטרפה רוסיה לברית מדינות ההסכמה, כהמשך לברית ההסכמה המשולשת שכרתה בשנת 1917 עם בריטניה וצרפת ומתוך הכורח להתמודד עם שכנותיה רבות העוצמה ממערב, גרמניה והקיסרות האוסטרו-הונגרית. בהמשך המלחמה הצטרפה גם האימפריה העות'מאנית למערכה נגדה. רוסיה ספגה מפלות קשות בחזית מול גרמניה ומול אוסטריה-הונגריה. התבוסות, בשילוב מחסור חמור במזון בבירה פטרוגרד ומערכת שלטונית שכמעט ולא תפקדה הביאה את המדינה לעברי פי פחת ולחוסר שביעות רצון מתפקודו של הצאר ניקולאי השני. ב-2 במרץ 1917 שוכנע הצאר ניקולאי השני להתפטר ולהעביר את מושכות השלטון לאחיו מיכאיל, אך מיכאיל סירב לקבל את המלוכה. בנקודה זו, איבדה המלוכה את שארית סמכויותיה ואלו הועברו לידי ממשלת מעבר בראשותו של גאורגי לבוב, לאחר כישלון ממשלתו הוחלף לבוב בידי אלכסנדר קרנסקי. בזמן ששמר על מעורבותה של רוסיה במלחמה, לא הצליח קרנסקי להתמודד עם בעיות הפנים הקשות, בעיקר מידי הבולשביקים.
ב-25 באוקטובר 1917 (על פי הלוח היוליאני), הובילה המפלגה הבולשביקית ומנהיגה ולדימיר איליץ' לנין את המהפכנים הקומוניסטים והסוציאלסטים למרד נקי מדם בפטרוגרד, בירת רוסיה באותה העת, נגד הממשלה הזמנית החלשה של קרנסקי. מאוחר יותר, ברישומי המהפכה שנכתבו על ידי ברית המועצות, תוארו אירועי אוקטובר כדרמטיים הרבה יותר ממה שהיו הלכה למעשה.
רוב הזמן היה המאבק בפטרוגרד נקי מדם, כאשר הבולשביקים תפסו את המבנים העיקריים של הממשלה הזמנית עם התנגדות קלה עד שלבסוף פרצו בהתקפה על ארמון החורף. סרטים רשמיים של הממשל הסובייטי שצולמו לאחר מכן הציגו הסתערות אדירה על ארמון החורף וקרבות עזים, אך במציאות המורדים הבולשביקים נתקלו בהתנגדות דלילה מאוד אם בכלל, ומבחינה מעשית, די היה בכניסתם לבניין כדי להשתלט עליו.
הקונגרס השני של המועצות הנבחרות התכנס באותו הזמן, ומתוך 649 הצירים הנבחרים שבו, 390 היו בולשביקים וקרוב ל-100 היו מהפכנים סוציאליסטים, שתמכו גם הם בהפלת ממשלתו של קרנסקי. כשהוכרזה נפילתו של ארמון החורף, הקונגרס התאמץ להוציא צו שיעביר כוח אל הסובייטים נבחרי הפועלים, החיילים והאיכרים, על מנת לאשר את המהפכה. העברת הכוח לא נעשתה בתמימות דעים. רבים מהמהפכנים הסוציאליסטים האמינו שלנין והבולשביקים תפסו כוח בצורה בלתי חוקית ויצאו לפני שהתקבלה ההחלטה. ביום שלאחר מכן הסובייטים בחרו את "מועצת ממוני העם" כבסיסה של הממשלה הסובייטית החדשה, עד לכינוס האספה המכוננת, והעבירה את הצו על השלום (שתבע את יציאתה המיידית של רוסיה ממלחמת העולם הראשונה) ואת הצו על האדמה (שהציע את ביטול רכוש הפרט וחילוק האדמות מחדש לידי שכבת האיכרים).
הצו על האדמה אישר את פעולותיהם של האיכרים אשר בכל רחבי רוסיה החזיקו באדמותיהם של האריסטוקרטיה ושל הקולאקים - האיכרים הרוסים העשירים. הבולשביקים ראו עצמם כמייצגים של ברית בין פועלים ואיכרים (בסמל הקומוניסטי, חיבור של הפטיש והמגל מסמל את איחוד הפועלים והאיכרים).
הצלחת התקוממות אוקטובר הביאה לסיומו את שלב המהפכה שהתעוררה בפברואר ושינתה את אופייה של המהפכה מליברלית לסוציאליסטית. נסיון להשתלט על מוסקבה, חודש לאחר מכן, נתקל בהתנגדות חריפה ואלימה הרבה יותר, והבולשביקים לא תפסו שליטה מלאה בעיר עד מרץ 1918; בחלקים אחרים של רוסיה נמשכה מלחמת האזרחים כמה שנים נוספות.
[עריכה] בין שתי המלחמות (שנות ה-20)
בחוזה ורסאי שנחתם בשנת 1919 כפו המדינות המנצחות תנאים קשים על גרמניה, עליה הטילו את מלוא האחריות למלחמה[6], והכירו בהקמתן של מדינות חדשות: פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, אוסטריה, יוגוסלביה, פינלנד, אסטוניה, לטביה וליטא, במרכזה ומזרחה של אירופה, על שטחיהן של הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית והאימפריה הרוסית שנכחדו מהעולם, כביכול על בסיס ההגדרה העצמית הלאומית שלהן. עצמאותן של מדינות חדשות אלה העמידה בפניהן קשיים כמעט בלתי אפשריים, במהרה שקעו המדינות בבעיות כלכליות ואתניות קשות.
שלום ורסאי, תוכנן להיות בסיס מוצק ליציבות ואמון באירופה עייפת המלחמות, אך במהרה הפך למקור בלתי נדלה לבעיות בתקופה שלאחר המלחמה. המדינות החדשות שנוסדו במזרחה של היבשת לא הסתפקו בגבולות שנקבעו להן, רובן החלו להתנגש במלחמות מקומיות סביב נושאים לאומניים כשהגדולה שבהן הייתה המלחמה הפולנית-סובייטית בשנים 1919-1921. המאמצים להשגת יציבות וארגון מחדש של היבשת האירופאית נתקלו בספקנות ובחוסר אמון בין המדינות השונות.
בעקבות ניצחון הבולשביקים במלחמת האזרחים ברוסיה, לנין וממשיכי דרכו השליטו משטר סוציאלי טוטליטרי חסר רחמים. בשנת 1921 החל לנין ביישומה של מדיניות כלכלית חדשה שהבטיחה להחזיר את היציבות הכלכלית לרוסיה. לאחר מותו, עלה לשלטון יוסיף סטלין שהעמיק את הדיקטטורה וחיסל את כל מתנגדיו ומתחריו הפוליטיים, המבנה הפוליטי והכלכלי שנוצר בתקופתו של סטלין יוסיף וישרת את המשטר הקומוניסטי ברוב שנות המאה ה-20.
איטליה, שזעמה על חלקה המועט בחלוקת "שלל המלחמה" בחוזה ורסאי, סבלה ממשבר פנימי חמור בעקבות המלחמה עצמה, שני גורמים אלה חברו יחדיו כדי ליצור את הקרקע הנוחה לתפיסת השלטון בידי הפשיסטים בראשם עמד בניטו מוסוליני בשנת 1922. ההסדר אליו הגיע מוסוליני עם הכנסייה הקתולית ברומא ויכולתו לרצות מגזרים רחבים בקרב האוכלוסייה, הביא להקמתה של המדינה הפשיסטית הראשונה.
גם לצרפת וגם לבריטניה טעמו המתוק של הניצחון הפך עד מהרה למריר. משברים פוליטיים תכופים, בעיות אבטלה ושביתות כלליות הביאו את המדינה לחוסר יציבות ולמשבר כלכלי חריף. בצרפת בעיות אלה היו חמורות יותר, רצונה של צרפת בביטחון צבאי האפיל על כל צרותיה הפנימיות, צרפת איבדה עד מהרה את הלכידות הפנימית, שהביאה עימה המלחמה, והמאבקים הפנימיים בין גורמים מנוגדים והמפלגות השונות, נמשכו במלוא עוזם במהלך ימי הרפובליקה השלישית. בשיאו של המשבר מנתה הפוליטיקה הצרפתית כ-17 מפלגות ולאורך 21 השנה המפרידות בין שתי מלחמות העולם מתחלפות בצרפת כ-40 ממשלות, למרות אי היציבות השלטונית נותרה צרפת דמוקרטית. בשנת 1923 כבשו כוחות צרפתים ובלגים את חבל הרוהר על מנת להכריח את גרמניה לשלם את כספי הפיצויים, כפי שנקבעו בחוזה ורסאי, ורק בהתערבותה של ארצות הברית נקבע הסדר תשלומים חדש והתפתחותו של המשבר נמנעה.
עם תום המלחמה בגרמניה נוסדה רפובליקת ויימאר (1919-1933), בניסיון ליצור משטר דמוקרטי, ליברלי שוחר שלום, אותו חויבה גרמניה לקיים במסגרת הסדרי השלום של ורסאי. ממשלות ויימאר סבלו מקשיים רבים, בעיות כלכליות גוברות מצד אחד והחולשה המבנית של הרפובליקה מצידה האחר. בשנותיו הראשונות התמודד השלטון עם ריבוי הפגנות של הימין והשמאל כאחד (שניהם קראו להפלת המשטר) ועם היפר-אינפלציה שפקדה את המדינה, בעיקר עקב הסכם הפיצויים למדינות המנצחות, שרבץ על צווארה של גרמניה כאבן רחיים. בשנים הבאות לאחר התערבותה של ארצות הברית והורדה ניכרת בגובה הפיצויים אותם נאלצה גרמניה לשלם מדי שנה, השתפרה הכלכלה וכך גם מערכת היחסים של גרמניה עם שכנותיה. שורה של ממשלות מוצלחות הצליחו להשיב את השגשוג והסדר למדינה, כל זאת עד למשבר הכלכלי הגדול שחבק את העולם (השפל הגדול) שהחל ב-1929.
המשבר הכלכלי הגדול שהחל בשנת 1929, הכריח במהרה את אזרחי מדינות אירופה לבחור בין המשך המרדף והפיתוח של רעיונות לברליים לבין ביטחון כלכלי בסיסי וביטחון לאומי. התוצאות התבטאו הייטב בבחירתו של העם הגרמני, המפלגה הנאצית ודרכה במלחמת העולם השנייה.
[עריכה] השפל הגדול באירופה
השפל הגדול שהחל בשנת 1929, הפך במהרה למשבר הגדול ביותר שפקד את היבשת מאז המהפכה התעשייתית. למרות אין ספור בעיות, שרובן קשורות למלחמת העולם הראשונה ולחוזה ורסאי שבא בעקבותיה, החלו להופיע תחזיות אופטימיות באמצע שנות ה-20 לגבי עתידה הכלכלי של היבשת. בעקבות הסכמות חדשות הופחתו הסכומים אותם נאלצו לשלם המדינות המנוצחות (בעיקר גרמניה), אמון מחודש החל להיווצר בין אומות אירופה, ונראה היה לאופטימיסטים כי בעיותיה הבוערות של היבשת יכולות להפתר בדרכי שלום. התפשטותן של המצאות חדשות (רדיו, תחבורה) הביאה לחיזוק נוסף של אמון הציבור ולגל נוסף של אופטימיות ברחבי היבשת, אך התברר כי כל הסימנים לשלווה היורדת על היבשת העייפה ממלחמות התגלו כמטעים באופן טראגי. כלכלתן של מדינות המערב התרסקה עם התרסקות הבורסה לניירות ערך (וול סטריט) בניו יורק שבארצות הברית, לא הייתה מדינה אחת ברחבי היבשת האירופאית שלא הושפעה קשות מהתרסקות הכלכלה האמריקנית. במדינות הדמוקרטיות החדשות שנולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה הפגיעה הייתה הקשה ביותר, גורמים קיצוניים התחזקו וגלי הפגנות כנגד הממשלה שטפו את המדינה, השיטה הדמוקרטית שעדיין הייתה זרה לרוב האזרחים ולא נטמעה לחלוטין בתודעה, הביאה למחשבה ולעתים אף לדרישה להחלפת המשטר, ממשלות הוחלפו תדיר, בחלק מהמקרים אף כמה פעמים באותה השנה. (בריטניה וצרפת) הצליחו לעמוד בהתקפות אלה, על ידי הקמת ממשלה רב מפלגתית ואימוץ רעיונות כלכליים, עליהם לא חלמו בטרם המשבר. לעומתן, בגרמניה (החל משנת 1933), איטליה ורוסיה פעלה מערכת שלטונית ששלטה על האזרחים בריכוזיות ואף באלימות. הארגון מחדש של הכלכלה ברוסיה בידי סטלין, הביא לסבל ומצוקה בל יתואר לאוכלוסייה, תוכנית החומש שהופעלה ברוסיה באותן השנים וזכתה להערכה בידי מדינות המערב, הונעה בדמם של מיליוני אזרחים שהוקרבו על מזבח מכונת התעשייה הרוסית. בגרמניה, בה היכה המשבר הכלכלי בצורה הקשה ביותר, איבדה רפובליקת ויימאר את אמון התושבים שהעלו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בראשותו של אדולף היטלר לשלטון, לא עבר זמן רב והנאצים תפסו את מושכות השלטון במדינה וחיסלו בברוטליות כל ניסיון התנגדות לשלטונם, ובאותו הזמן החלו בתוכנית חימוש מחדש שעזרה להקטין את הנזקים שנגרמו לכלכלת גרמניה בעת המשבר הכלכלי. עם תום המשבר הכלכלי מצאה את עצמה יבשת אירופה עם שלושה משטרים פאשיסטיים במדינות מרכזיות: איטליה (1922), גרמניה (1933) וספרד (לאחר מלחמת אזרחים שהסתיימה בשנת 1939).
לפני שניתן היה לאמוד את עומק המשבר ואת הנזק שגרמה ההתמוטטות הכלכלית העולמית, מצאה את עצמה יבשת אירופה הולכת ומסתבכת בסכסוך אלים נוסף, סכסוך שיגרור אחריו את רוב מדינות העולם ויאפיל על נזקי המלחמה העולמית הקודמת, מלחמת העולם השנייה.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
|
|
ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה |
[עריכה] דרך המלך למלחמה
כאמור בשנת 1933, תפס היטלר את השלטון בגרמניה והחל לעבוד על השגת חלומו לגרמניה גדולה יותר. גרמניה החלה להתרחב ולהתעצם מחדש תוך כדי הפרה חוזרת ונשנית של חוזה השלום בורסאי, עליו חתמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והחזירה לידיה את חבל הריין בשנת 1935 ואת חבל הסאר (במשאל עם) בשנת 1936. העדר התגובה מצידה של צרפת והמחאה הרפה מצידה של אנגליה בעקבות הפרת חוזה ורסאי מצידה של גרמניה היו נדבך נוסף במדיניות הפיוס כלפי גרמניה. חוסר התגובה הגביר את תיאבונו של הרודן הגרמני ובשנת 1938 סיפח אליו את אוסטריה במה שכונה האנשלוס, מאוחר יותר באותה השנה הוקרבה אף צ'כוסלובקיה על מזבח הפייסנות והחולשה של המעצמות האירופאיות הגדולות, וגם חבל הסודטים עבר לידיה של גרמניה, מתוך תקווה כי בזאת יסתיימו דרישותיו הטריטוריאליות של היטלר. זמן קצר אחר כך פנו גם פולין והונגריה בדרישה לקבל שטחים מצ'כוסלובקיה בהם היה רוב לאוכלוסייה פולנית או הונגרית. עתה החל המתח להיבנות בין גרמניה ופולין סביב עיר הנמל דנצינג, למרבה ההפתעה פנה היטלר אל סטלין הבולשביקי, שנוא נפשו, וחתם עימו על חוזה אי-התקפה. עם הסכם נוסף, הפעם עם איטליה באמתחתו (ברית הפלדה). פלשה גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 והחלה את מלחמת העולם השנייה.
[עריכה] מהלך המלחמה
במלחמה לחמו שתי בריתות זו מול זו: מדינות הציר ובעלות הברית. המדינות העיקריות במדינות הציר היו גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית. המדינות העיקריות בבעלות הברית היו הממלכה המאוחדת, צרפת, ברית המועצות וארצות הברית.
בתגובה לפלישתה של גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, הכריזו צרפת ובריטניה מלחמה על גרמניה ב-3 בספטמבר 1939.[7][8] בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב פלשה ברית המועצות לפולין ב-17 בספטמבר והביאה לקיצה של פולין כמדינה עצמאית. ב-24 בספטמבר, תקפה ברית המועצות את המדינות הבלטיות ומאוחר יותר את פינלנד, בריטניה שלחה כוחות לפינלד, אך מטרתם העיקרית לא הייתה להלחם בסובייטים, אלא לנסות ולכתר את גרמניה ולמנוע ממנה גישה לארצות סקנדינביה עתירות המשאבים. הגרמנים, שידעו על התוכניות הבריטיות הצליחו להדוף את ההתקפה ולמנוע את הכיתור, באותו הזמן פלשה גרמניה לדנמרק פעולה שלא השאירה אפשרות לכיתורה של גרמניה, אלא אם כן יפלשו הבריטים מהים.
בחודש מאי 1940, תשעה חודשים לאחר תחילת המלחמה, הסתיימה המלחמה המדומה בחזית המערבית עם פלישתה של גרמניה לצרפת דרך ארצות השפלה. צרפת נכנעה בחודש יוני 1940, אך בריטניה (עתה עם ווינסטון צ'רצ'יל בראשות הממשלה) סרבה בתוקף לשאת ולתת על הסכם שלום עם הגרמנים, והמלחמה נמשכה. עתה החל הקרב על בריטניה ולמרות ההפצצות העזות אותן חוו הערים הבריטיות, סירבו הבריטים להכנע.[9] לאחר שהבין כי לא יוכל להכניע את בריטניה, זנח היטלר את הכוונה לכובשה (מבצע ארי הים) ופנה אל ברית המועצות הבולשבקית שנואת נפשו, זאת כדי להגשים את חזונו ליצירת "שטחי מחייה" לרייך השלישי במבצע ברברוסה.[10]
בעקבות המתקפה היפנית, בת בריתה של גרמניה, על הצי האמריקני בנמל פרל הארבור, נכנסה ארצות הברית למלחמה לצידן של בנות הברית. אף על פי שבתחילה נכבשו שטחים עצומים מברית המועצות, נכשל מבצע ברברוסה, ולאחר כישלון הקרב על סטלינגרד וכניעתה של הארמיה השישית בפברואר 1943, נשברו המתקפות הגרמניות בברית המועצות ופינו את מקומן לנסיגה החל מחודש יולי אותה השנה. ב-6 ביוני 1944, לאחר דרישות חוזרות ונשנות מצידה של ברית המועצות, פתחו בנות הברית במבצע אוברלורד ונחתו בנורמנדי, צרפת, במבצע הצבאי הגדול ביותר בהיסטוריה, ופותחים חזית נוספת כנגד גרמניה. 11 חודשים אחר כך ב-2 במאי 1945, נכנעה העיר ברלין ואדולף היטלר איבד עצמו לדעת. כמה ימים אחר כך ב-7 וב-8 במאי 1945 נכנעה גרמניה ללא תנאי. באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית שתי פצצות גרעיניות על יפן: אחת על הירושימה ואחת על נגסקי. בהפצצות אלו נהרגו כ-214,000 יפנים. ב-14 באוגוסט 1945 נכנעה יפן.
[עריכה] תוצאות המלחמה
ההערכות לגבי מספר החללים במלחמת העולם השנייה משתנות במידה ניכרת בין מחקר אחד למשנהו והן נעות מ-50 מיליון[11] ל- 74 מיליון, אומדן נוסף עומד על 60 מיליון הרוגים בכל רחבי העולם.[12] במהלך המלחמה התרחשה גם השואה - רצח עם שיטתי בו כשישה מיליון יהודים[13], המהווים את רובה של האוכלוסייה היהודית באירופה, נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. בסך הכל נרצחו למעלה מ-11 מיליון בני אדם[14] ברצח עם "תעשייתי", שבוצע במלחמה על ידי הנאצים ועוזריהם. מספר זה כולל 6 מיליון יהודים, בנוסף נרצחו בדרך זו גם צוענים, הומוסקסואלים, אנשים בעלי מוגבלויות, פגועי נפש ומיעוטים אחרים (ראו: השמדת לא יהודים במלחמת העולם השנייה).
[עריכה] המלחמה הקרה
|
|
ערך מורחב – המלחמה הקרה |
שורשי המלחמה הקרה נעוצים עוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (1919-1939). המהפכה הבולשביקית משנת 1917, הטילה פחד על מדינות מערב אירופה וארצות הברית הקפיטליסטיות, שכן האידאולוגיה הקומוניסטית עמדה בניגוד גמור לאידאולוגיה הקפיטליסטית המערבית. מלחמת האזרחים ברוסיה שהתרחשה בין השנים 1917-1920 העמיקה את הקרע שכן המדינות הקפיטליסטיות התערבו לטובת הצבא הלבן האנטי קומוניסטי ואת זה הבולשביקים לא שכחו. בשנות השלושים שככה החשדנות וברית המועצות אף הצטרפה אל חבר הלאומים, אך חילוקי דעות עם המערב בעקבות מדיניות הפיוס והאדישות אותה נקטו כלפי היטלר, דחקה בסופו של דבר את סטלין לעבר גרמניה הנאצית ולהסכם אי-ההתקפה שחילק את פולין ונתן לגרמניה את הגושפנקה לתקיפתה ויצירת קרע עם העולם המערבי, שהביא את מערכת היחסים ביניהם לשפל המדרגה. בזמן מלחמת העולם השנייה השתייכו הן ברית המועצות והן מדינות המערב לבנות הברית, אך עם התקרבות קריסתה של גרמניה הנאצית, שהרצון להפלת משטרה וכניעתה שימש כדבק המחבר את חלקי הברית, החלה חוזרת החשדנות ובקיעים התגלו באמון בין שלוש המעצמות הגדולות: ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית, על אף הפגישות בין מנהיגי שלוש המעצמות בטהראן בסוף שנת 1943 וועידת יאלטה וועידת פוטסדאם שנערכו בשנת 1945, לא הועילו רבות לשיפור היחסים.
לאחר סיום המלחמה חולקה אירופה מחדש לאזורי השפעה מדינות המערב והגוש המזרחי. בשנת 1949 חברו מדינות מערב אירופה - צרפת, בריטניה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, איטליה, פורטוגל, נורבגיה, דנמרק ואיסלנד אל מדינות צפון אמריקה - ארצות הברית וקנדה והקימו את הברית הצפון אטלנטית שנועדה להגן על אירופה המערבית מפני פלישה סובייטית. ברית נאט"ו חייבה סיוע צבאי הדדי בשעת מצוקה, אם תותקף אחת החברות בה. כריתת ברית זו הביאה את המתיחות עם ברית המועצות לשיאים חדשים, שראתה בברית איום ישיר עליה וזאת משום שארצות הברית הייתה הגורם המרכזי בברית, עם נוכחות צבאית באירופה. נוכחות זו התבטאה בהקמת בסיסים צבאיים ושהות של כוחות צבא, זאת ועוד מפקדי נאט"ו הראשונים היו גנרלים אמריקאים ועיקר המימון החומרי והכספי הגיע ממנה.
בשנת 1954 הציעה ברית המועצות להצטרף לברית נאט"ו, כדי לשמור יחדיו על השלום באירופה[15]ונדחתה. בשנת 1954 צורפה מערב גרמניה לברית נאט"ו, בצעד שתואר בידי שר החוץ הנורבגי "כנקודת מפנה נחרצת בהיסטוריה של היבשת שלנו".[16] בתגובה הקימו ברית המועצות וגרורותיה המזרח אירופאיות - פולין, מזרח גרמניה, אלבניה, בולגריה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ורומניה את ברית ורשה כהגנה כנגד פלישה אמריקנית.
בחודשים אוקטובר ונובמבר של שנת 1956 החלה התקוממות עממית כנגד השפעתה של ברית המועצות ושליטתה בהונגריה. המרד פרץ זמן קצר לאחר שמנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב הורה על החלפתו של המנהיג הסטליניסטי של הונגריה מתיאש ראקושי.[17] וזאת בתגובה להתקוממות עממית,[18] המשטר החדש פיזר באופן רשמי את המשטרה החשאית, הכריז על כוונתו לפרוש מברית ורשה והבטיח כי בכוונתו לערוך בחירות חופשיות. בתגובה פלש הצבא האדום להונגריה,[19] ודיכא את המרד בברוטליות. כ- 2.500 הונגרים נהרגו וכ-700 חיילים סובייטים, אלפים נוספים נפצעו, אלפי הונגרים נעצרו, נאסרו וחלקם הועברו לברית המועצות,[20], בסביבות 200.000 הונגרים נצלו את הכאוס ונמלטו מהמדינה[21], ההנהגה ההונגרית הסוררת נשפטה בחשאי והוצאה להורג.[22]
התקרית האחרונה במלחמה הקרה בכל הנוגע למעמדה של העיר ברלין התרחשה בשנת 1961, בתחילת שנות ה-50 אומצה הגישה הסובייטית המגבילה את ההגירה מתחומה על ידי גרורותיה מהגוש המזרחי.[23] למרות זאת, מאות אלפי מזרח גרמנים היגרו מיד שנה למערב גרמניה בנצלם את נקודת התורפה שהתקיימה בין מזרח למערב, ברלין, שחולקה בין ארבע המעצמות: ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת, ששלטו על תנועת האזרחים בתוך העיר.[24] תוצאות ההגירה היו חמורות מבחינתה של מזרח גרמניה, טובי המוחות וכוח העבודה המקצועי עזבו את המדינה, עד לשנת 1961 מוערך כי כ-20% מאוכלוסיית מזרח גרמניה היגרו למערב גרמניה. בחודש יוני אותה השנה, הגישה ברית המועצות אולטימטום חדש בדרישה לנסיגת בנות הברית ממערבה של ברלין.[25] הדרישה נענתה בסרוב, ובחודש נובמבר 1961 הקימה מזרח גרמניה גדר תיל לאורך 112 קילומטר סביב הרבעים המערביים ועוד 43 קילומטרים של גדר שהפרידו בתוך העיר בין החלק המזרחי למערבי, בסופו של דבר הורחבה הבניה והגדר הפכה לחומה שהייתה לאחד הסממנים המוכרים ביותר של המלחמה הקרה, חומת ברלין.
בשנת 1968 החל תהליך של ליברליזציה פוליטית בצ'כוסלובקיה שנקרא האביב של פראג. תחת הנהגתו של אלכסנדר דובצ'ק החל תהליך רפורמות שכלל: הגברת חופש העיתונות, חופש הדיבור וחופש התנועה, יחד עם שינויים בתפיסה הכלכלית, האפשרות לשינוי המשטר למשטר רב-מפלגתי, הגבלת כוחה של המשטרה החשאית,[26][27] והאפשרות לפרישה מברית ורשה.[28] בתגובה פלש הצבא הסובייטי, בשיתוף עם שאר חברות ברית ורשה (למעט רומניה) לצ'כוסלובקיה.[29] בעקבות הפלישה היגרו כ-300.000 ציכוסלובקים מארצם.[30] הפלישה הביאה למחאות עזות מצידן של יוגוסלביה, רומניה, סין ומפלגות קומוניסטיות ממערב אירופה.[28].
באותן השנים, החלו מדינות מערב אירופה תהליך איטי של שילוב כלכלי ומדיני, המבקש לאחד את אירופה ולמנוע מלחמה נוספת ביניהן. הברית הכלכלית הראשונה שהוקמה הייתה קהילת הפחם והפלדה האירופית, שנוצרה בשנת 1951 על ידי בלגיה, הולנד, גרמניה המערבית, צרפת, איטליה ולוקסמבורג, מטרתו של הארגון הייתה לשלוט במשאבי הפחם והפלדה כדי למנוע סכסוכים עליהם. בשנת 1957 הקימו שש מדינות אלה את סוכנות האטום האירופית והקהילה הכלכלית האירופית (שנודע יותר בשם השוק המשותף). במהרה הפך השוק המשותף להיות הארגון האירופאי החשוב ביותר. מטרתו הראשית הייתה להביא לביטול המכסים בין חברותיו והקלה על הסחר. בשנת 1967 התאחדו הארגונים לארגון אחד בשם הקהילה האירופית וה-1968 בוטלו כל המכסים בין המדינות. בתחילת שנת 1973 הצטרפו אל הארגון בריטניה, אירלנד ודנמרק.
בחודש אוקטובר 1978 התנסתה פולין במה שנראה לרבים מאזרחיה כנס: יוחנן פאולוס השני, לשעבר הארכיבישוף של קרקוב הוכתר לאפיפיור. בחירתו של אפיפיור פולני הייתה בעלת השפעה מחשמלת על העם הפולני, שהיה המעוז האחרון של הכנסייה הקתולית במזרח אירופה. כאשר ביקר יוחנן השני במולדתו ביוני 1979 שמעו את נאומו בורשה למעלה מחצי מיליון מאמינים, ובסך הכל רבע מהאוכלוסייה נכחה בעצרות אותן קיים ברחבי המדינה. בן ליל הפך האפיפיור למנהיגה דה-פקטו של המדינה. יוחנן השני אמנם לא קרא למרד, אולם הוא עודד את העם ליצירת "פולין אלטרנטיבית".
בשנת 1980 היה המשטר הקומוניסטי הפולני ממולכד על ידי דילמות פוליטיות וכלכליות, לממשל לא נותרה ברירה אלה להעלות את המחירים ובכך לעורר גל שביתות שהמדינה לא ידעה כמותו. לאחר שהשביתות הגיעו אל מספנות לנין שבעיר גדנסק, אחת הנקודות הרגישות במדינה, לא נותרה למשטר ברירה אלא לקבל את דרישות השובתים והסכם נחתם בין המשטר הקומוניסטי למנהיג השובתים לך ולנסה. בגל האופוריה ששטף את המדינה לא נראתה לעין העובדה כי המשטר לא יוכל למלא את תנאי ההסכם מבחינה כלכלית. בסוף שנת 1981 לאחר שהעם הבין כי המשטר לא יוכל למלא את הדרישות וגל השביתות התחדש ביתר שאת הצהיר מנהיגה החדש של המפלגה הקומוניסטית וויצ'ך ירוזלסקי על ממשל צבאי ומשטרת המהומות נשלחה למחוץ את ההתנגדות הספונטנית של אנשי ארגון סולידריות. ארצות הברית ומדינות מערביות נוספות הגיבו בסנקציות כלכליות על פולין ועל ברית המועצות. בתגובה לכך יעץ האידאולוג הראשי של הקרמלין, מיכאיל סוסלוב, למנהיגי ברית המועצות כי אל להם להתערב אם פולין תיפול לידיהם של אנשי ארגון סולידריות, מחשש כי התערבות סובייטית תביא לעיצומים כלכליים קשים על ברית המועצות, דבר שיביא את כלכלת ברית המועצות לידי קטסטרופה.[31] באמצע שנת 1983 בוטל הממשל הצבאי בפולין והחל תהליך של שחרור האסירים הפוליטיים שהסתיים בשנת 1984 עם מתן חנינה כללית.
בשנת 1985 הפך מיכאיל גורבצ'וב, הצעיר יחסית, למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות[32], באותו הזמן הכלכלה הסובייטית הייתה קפואה ועמדה בפני התמוטטות יתרות מטבע החוץ שלה, לאחר נפילת מחירי הנפט בשנות ה-80.[33] מצב זה הניע את גורבצ'וב לבדוק צעדים להחיות את הכלכלה החולה.
לאחר ניסיון ראשון בו לא הצליח לשנות דבר, הגיע גורבצ'וב למסקנה כי שינויים מבניים עמוקים דרושים. בחודש יולי 1987 הכריז גורבצ'וב על תוכנית הרפורמה הכלכלית פרסטרויקה (בנייה מחדש), ובמקביל על תוכנית הגלאסנוסט (פתיחות) במטרה להגביר את השקיפות בניהול המדינה ולפתוח אותה לדיון. הרפורמות לא עזרו להבריא את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והתדרדר. במקביל נקלע הממשל הסובייטי לקשיים בעקבות גורמים אחרים - המלחמה באפגניסטן, שבה תמכה ארצות הברית במורדים המוסלמים וכן אסון צ'רנוביל שגרם לבעיות חמורות באוקראינה ובסביבתה.
המתיחות בין מזרח-למערב שככה במהירות בין אמצע לסוף שנות ה-80, אווירה זו הגיע לשיאה בפסגה שנערכה במוסקבה בשנת 1989 בין מנהיגי ברית המועצות וארצות הברית, כאשר מיכאיל גורבצ'וב וג'ורג' בוש (האב) חתמו על הסכמי סטארט 1 (שהביאו עד לסוף שנת 2001 להפחתת 80% ממאגרי הנשק הגרעיני שהיו קיימים באותה התקופה).[34] בשנה שלאחר מכן התברר לברית המועצות כי היא לא תוכל עוד לסבסד את מחירי הגז והנפט וכי לא תוכל עוד להמשיך ולהחזיק את צבאה מבלי לרוקן את קופת האוצר שלה.[35] כמו כן הודיעה ברית המועצות כי שטח הביטחון (בדמות מדינות הגוש המזרחי באירופה) הוכרז כלא רלוונטי, הסובייטים הכריזו עוד כי אין בכוונתם להתערב בענייני הפנים של בנות בריתם במזרח אירופה[36] (דוקטרינת סינטרה).
[עריכה] סתיו העמים
בעקבות הרפורמות, אותן הציג מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב בשנת 1986, הפרסטרויקה והגלסנוסט, סימן מגמה בלתי הפיכה של ליברליזציה רחבה יותר. ברית המועצות עמדה בפני תקופה של שקיעה כלכלית ונזקקה לטכנולוגיה, סיוע והשקעות מערביות כדי לפצות על הפיגור המתמשך. באביב של שנת 1989 התנסתה ברית המועצות בפעם הראשונה בתולדותיה בוויכוח תקשורתי עירני וערכה לראשונה בתולדותיה בחירות רב-מפלגתיות. באופן בלתי נמנע הדהדה דרך החשיבה החדשה במוסקבה בכל מדינות הגוש המזרחי. בשעה שברית המועצות שלפני הרפורמה השתמשה בכוחה הצבאי כדי לדכא כל התנגדות ולכפות את רצונה על מדינות הלוויין באירופה (ואף ברפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות עצמה), התירה ברית המועצות עתה, בעקבות הרפורמה, ואף עודדה את הרפורמה במדינות הלוויין במזרח אירופה.
המכשול הגדול ביותר של מוסקבה לעבר יחסים טובים עם המעצמות המערביות העשירות , היה מסך הברזל. כל עוד השתמשה ברית המועצות בכוחה הצבאי כדי לאכוף את רצונה במזרח אירופה, לא יכלה מוסקבה לקבל עזרה ממדינות המערב הדמוקרטיות, עזרה לה החלה לשווע בשלב מסוים בעקבות ההתמוטטות הכלכלית המהירה. גורבצ'וב דחק בעמיתיו ממדינות הלוויין לחקות את תהליכי הרפורמה אותם הנהיג בארצו, ובזמן שבפולין ובהונגריה עודדו תנועות רפורמיות חזקות את תהליך הליברליזציה שהחל מתפשט במזרח כאש בשדה קוצים, הנהגת המדינות האחרות בגוש המזרחי נשארה ספקנית והפגינה סלידה כלפי הרפורמה. החשש היה כי הלחץ לשינוי במזרח אירופה יהפוך את השינוי לבלתי נשלט. משטרים אלו היו לשריד האחרון של הסמכותיות בסגנון הסובייטי, מגובים בכוח צבאי ובתמיכה כלכלית (על אף שגם במדינות אלה היו משברים כלכליים עמוקים). מנהיגים קומוניסטים אורתודוקסים כמו אריך הונקר במזרח גרמניה, תודור ז'יבקוב בבולגריה וגוסטאב הוסק בצ'כוסלובקיה, האמינו כי הרפורמות של גרובצ'וב לא יעמדו במבחן הזמן והתעלמו מקריאותיה של מוסקבה לשינוי.
- פולין - כאמור בשנת 1989 החליפה ברית המועצות את דוקטרינת ברז'נייב לטובת אי התערבות בענייניהן הפנימיים של בעלות בריתה בברית ורשה דוקטרינת סינטרה. בפולין הושבעה ממשלה לא קומוניסטית, לראשונה במזרח אירופה בחודש ספטמבר 1989.
- הונגריה - בעקבות המהפכה בפולין, הונגריה הייתה הבאה בתור לקבוע את עצמאותה. אף על פי שהממשל ההונגרי ביצע מספר רפורמות כלכליות וליברליזציה פוליטית מוגבלת במהלך שנות ה-80. בחודש אוקטובר 1989 כינסה המפלגה הקומוניסטית ההונגרית את הקונגרס האחרון שלה והקימה את עצמה מחדש כמפלגה הסוציאליסטית ההונגרית. בישיבה ההיסטורית שנמשכה מה-16 באוקטובר עד ה-20 באוקטובר, אימץ הפרלמנט הונגרי חקיקה הדואגת לבחירות רב-מפלגתיות לפרלמנט ובחירות נשיאותיות חופשיות. החקיקה שינתה את שמה של המדינה ההונגרית מהרפובליקה העממית ההונגרית לרפובליקה ההונגרית.
- גרמניה המזרחית - אחרי שהממשלה הרפורמית של הונגריה פתחה את גבולה עם אוסטריה ואיפשרה לאזרחים מזרח גרמנים לעבור למערב היבשת, החלו מספר גדול של אזרחים מזרח גרמנים להגר לגרמניה המערבית, בסוף ספטמבר 1989 ברחו יותר מ-30.000 מזרח גרמנים לחלקה המערבי של המדינה. היציאה ההמונית יצרה דרישה לשינוי פוליטי במזרח גרמניה, והפגנות ההמונים, בעיקר בלייפציג, המשיכו. למרות ביקורו של גורבצ'וב, בו המריץ את ראשי ההנהגה הגרמנית לבצע רפורמות מרחיקות, עדיין נותר המנהיג המזרח גרמני אריך הונקר סרבן לכל רפורמה פנימית והמשטר אפילו אסר עתה את הפצתם של מגזינים סובייטים בתואנה כי הם הפכו לחתרניים. לבסוף לאחר שהתסיסה הפנימית נמשכה הודח הונקר בידי חברי מפלגתו ויורשו החל לפתוח את גבולותיה של גרמניה המזרחית בהדרגה, תחילה לצ'כוסלובקיה ולבסוף אף את הגבול המשותף עם גרמניה המערבית. פתיחתה של חומת ברלין הוכחה כקטלנית לגרמניה המזרחית, בחודש דצמבר הסתיים המונופול של המפלגה הקומוניסטית על השלטון. מאורע זה הביא להאצה ברפורמות שהסתיימו באיחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990.
- צ'כוסלובקיה - כשהם מעודדים מהאירועים במזרח גרמניה השכנה, ומהיעדר תגובה סובייטית, תושבי צ'כוסלובקיה התלכדו ברחובות כדי לדרוש בחירות חופשיות. ב-17 בנובמבר 1989, הפגנה שלווה של סטודנטים בפראג דוכאה ביד קשה בידי כוחות המשטרה, כמה ימים לאחר מכן הגיע מספר המפגינים שנאספו בפראג לכ-500.000 לאחר שהמונים נהרו לעיר. כאשר משטרים קומוניסטיים אחרים נופלים סביב, ועם גדילת ההפגנות ברחובות, הכריזה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ב-28 בנובמבר כי הם מוותרים על המונופול בשלטון. שלט שנתלה בפראג סיכם את המהפכות האזוריות כך: "פולין - 10 שנים; הונגריה - 10 חודשים; מזרח גרמניה - 10 שבועות; צ'כוסלובקיה - 10 ימים".[37] ב-10 בדצמבר, מינה המנהיג הקומוניסטי גוסטב הוסק את הממשלה הלא קומוניסטית הראשונה של צ'כוסלובקיה מאז שנת 1948, וב-29 בדצמבר מונה ואצלב האוול לנשיא המדינה.
- בולגריה - ב-10 בנובמבר 1989 - יום לאחר נפילת חומת ברלין - המנהיג הבולגרי תודור זיבקוב, סולק על ידי הפוליטבירו. מוסקבה אישרה את השינוי במנהיגות , למרות המוניטין של זיבקוב כבעל ברית סלאבי של הסובייטים. למרות זאת השינוי, לא סיפק את התנועה הדמוקרטית הגדלה. המונים התאספו בסופיה הבירה ודרשו רפורמה נוספת ודמוקרטיזציה. בסופו של דבר ויתרה המפלגה הקומוניסטית על תביעתה לכוח השלטוני בחודש פברואר 1990, ובחודש יוני של אותה השנה נערכו הבחירות החופשיות הראשונות במדינה מאז שנת 1931. בבחירות אלה זכתה המפלגה הסוציאליסטית (שמה החדש של המפלגה הקומוניסטית).
- רומניה - בניגוד למדינות מזרח אירופה האחרות, רומניה הייתה היחידה להפיל את המשטר באלימות וכוח. בנובמבר, 1989, ניקולאה צ'אושסקו ביקר אצל מנהיג ברית המועצות, גורבצ'וב, שהפציר בו לפרוש מתפקידו, צ'אושסקו סרב. הוא התכוון לדכא את ההתקוממויות האנטי-קומוניסטיות במזרח אירופה, ושמר על חוק נוקשה. באותו החודש, צ'אושסקו בן ה-72 נבחר מחדש ל-5 שנים כמנהיג המפלגה הקומוניסטית הרומנית. בשעה שצ'אושסקו יצא לביקור באיראן, הורתה המשטרה החשאית הרומנית הסקוריטטה על מעצר והגלייה של כומר על הטפה כנגד המשטר. הכומר נתפס, והתקוממות קשה בעיר טימישוארה הוציאו שנים ארוכות של אי שביעות רצון מאופקת שעלתה על פני השטח בקרב ההמון הרומני וההפגנות התפשטו לכל רחבי המדינה. כשחזר מאיראן הורה צ'אושסקו על קיום מפגן המוני מחוץ למטה המפלגה הקומוניסטית בבוקרשט, הקהל העיז והחל קורא קריאות בוז וגידופים לעברו של הרודן הרומני. בתחילה צייתו כוחות הביטחון להוראותיו של צ'אושסקו לירות במפגינים, אך בבוקר ה-22 בדצמבר, עבר הצבא הרומני צד. צ'אושסקו ניסה להמלט עם אשתו במסוק, אך במהרה נתפס והוצא להורג לאחר משפט קצר. ב-22 בדצמבר 1989 הכריזה חזית ההצלה הלאומית, שתפסה את השליטה בואקום השלטוני שנוצר, על החזרת הדמוקרטיה והחרויות הלאומיות.
- אלבניה - ב-1990 בעקבות התסיסה במדינות הקומוניסטיות שטף את אלבניה גל של הפגנות ושביתות, שבישרו את תחילתן של רפורמות במדינה. בסוף חודש מרץ 1991 נערכו הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות במדינה מאז תפסה המפלגה הקומוניסטית את השלטון.
[עריכה] התפרקותה של ברית המועצות
ב-7 בפברואר 1990 התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והסכימה לוותר על מונופול הכוח השלטוני שלה. במשך השבועות שבאו לאחר מכן 15 הרפובליקות המרכיבות את ברית המועצות ערכו בחירות רב-מפלגתיות, רבים מהמושבים בבתי הפרלמנט של מדינות אלה נכבשו בידי לאומנים אתניים. הרפובליקות החלו לעמוד על הריבונות שלהן והחלה "מלחמת חוקים" עם הממשלה המרכזית במוסקבה. הרפובליקות השתלטו על הכלכלות המקומיות שלהן והפסיקו להעביר את כספי המיסים לקופתה של ברית המועצות, דבר שגרם לפגיעה נוספת בכלכלה הסובייטית והעמיק את המשבר הכלכלי במדינה.[38]
בעקבות ביקורו של גורבצ'וב בוילנה בירת ליטא, בחודש ינואר 1990, יצאו המונים אל רחובות העיר כדי להפגין בעד עצמאותה של המדינה. ב-11 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה בליטא על החזרת עצמאותה של המדינה. בעקבות זאת, הצבא הסובייטי ניסה לדכא את התנועה הדמוקרטית, ברית המועצות הטילה סגר כלכלי על המדינה הסוררת ואילו כוחות הצבא המוצבים על אדמתה של ליטא נשארו כדי לשמור על זכויותיהם של התושבים הרוסיים במדינה.
ב-30 במרץ 1990 הכריזה המועצה העליונה של אסטוניה כי השליטה הסובייטית במדינה אינה חוקית עוד, והחלה בתהליך הקמתה מחדש של המדינה האסטונית. תהליך הקמתה מחדש של לטביה החל ב-4 במאי 1990, כאשר המועצה העליונה הרפובליקה נקבה תאריך יעד להשלמתו.
ב-13 בינואר 1991, חיילים סובייטים מלווים באנשי ק. ג. ב., הסתערו על מגדל הטלוויזיה בוילנה, בירת ליטא, כדי לדכא את התקשורת הלאומנית, הפעולה הסתיימה ב-14 הרוגים לא חמושים. בעקבות פעולה זו יצאו לרחובות טביליסי, בירת גאורגיה, מפגינים אנטי-קומוניסטיים בתמיכה בעצמאותה של ליטא.[39]
ב-17 במרץ 1991, נערך משאל-עם בברית המועצות 76.4% מכלל המצביעים בעד המשך קיומה של ברית המועצות.[40] הרפובליקות הבלטיות, ארמניה, מולדובה וגאורגיה, החרימו את משאל-העם.
ב-12 ביוני 1991, נבחר בוריס ילצין לנשיא הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה. בחודש אוגוסט אותה השנה נעשה ניסיון הפיכה קצר במטרה להפיל את משטרו של גורבצ'וב, לאחר מאבק קצר חוסל ניסיון ההפיכה והקושרים נעצרו. בין ההחלטות שהתקבלו כתוצאה מניסיון ההפיכה, הייתה אחת בעלת חשיבות סמלית עצומה - הסובייט העליון של הפדרציה הרוסית החליט להחליף הדגל האדום הקומוניסטי בדגלה ההיסטורי של רוסיה, בצבעי לבן-כחול-אדום.
מהפכה זו זרזה את מה שנראה כתהליך בלתי נמנע, ב-24 באוגוסט 1991, התפטר מיכאיל גורבצ'וב מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בעקבות הודעתו של גורבצ'וב הואץ תהליך פרוקה של ברית המועצות ללא מעצור. עוד באותו היום הכריזה אוקראינה על עצמאותה, ב-27 באוגוסט, הייתה זו מולדובה, וב-30 וב-31 לאותו החודש עשו זאת אזרבייג'ן וקירגיסטן. ב-6 בספטמבר הכירה מוסקבה בעצמאותן של אסטוניה, לטביה וליטא. ב-9 בספטמבר הכריזה טג'יקיסטן על עצמאותה, וב-21 בספטמבר הייתה זו ארמניה, ב-27 באוקטובר הכריזה טורקמניסטן על עצמאות.
ב-8 בדצמבר נפגשו מנהיגי רוסיה, אוקראינה ובלארוס במינסק, בירתה של האחרונה והקימו את חבר המדינות, אליהן הצטרפו כמה שבועות לאחר מכן הרפובליקות המרכז-אסייתיות, ארמניה ואזרבייג'ן. גאורגיה הצטרפה בשנת 1993, רק כדי לפרוש מחבר המדינות, לאחר עימות מזוין עם רוסיה; שלוש המדינות הבלטיות מעולם לא הצטרפו.
ב-25 בדצמבר 1991, התפטר מיכאיל גורבצ'וב כנשיא הסובייטי; דגל המגל והפטיש האדום של ברית המועצות הורד מבניין הסנאט בקרמלין והוחלף על ידי דגל שלושת הצבעים של רוסיה, ברית המועצות חדלה מלהתקיים.
[עריכה] המרחב הפוסט סובייטי
מיד לאחר התפרקות ברית המועצות הוקם חבר המדינות, בו היו חברות כל הרפובליקות הסובייטיות לשעבר למעט הרפובליקות הבלטיות. עם הזמן, מדינות נוספות הפסיקו למעשה להיות חברות האיחוד.
לאחר התפרקות ברית המועצות הוקמו בחלקה האירופאי עשר מדינות, אותן מקובל לקבץ לקבוצות הבאות:
- המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה). המדינות בגוש זה צורפו לברית המועצות רק בשנת 1940. באופן מסורתי הן היו קשורות למדינות במרכז ובמערב אירופה בקשרים תרבותיים וכלכליים. לאחר התפרקות ברית המועצות הוקמו בשטחי מדינות אלו מדינות דמוקרטיות ובוצעו בהן רפורמות כלכליות וחברתיות נרחבות. במהלך תחילת המאה ה-21 הן שולבו באיחוד האירופי ובברית נאט"ו.
- מדינות הקווקז (ארמניה, גאורגיה, אזרבייג'ן). בימיה האחרונים של ברית המועצות התפתח באזור סכסוך בין אזרבייג'ן לבין ארמניה על חבל נגורנו קרבאך. סכסוך זה לא הסתיים עד היום וארמניה מחזיקה חלק משטחי אזרבייג'ן גם בסוף שנת 2009. באזורים של גאורגיההתפתחו, בתמיכת רוסיה, תנועות בדלניות שהכריזו באופן חד-צדדי על עצמאות שאינה מוכרת באף מדינה כמעט. לאור כך קיימת מתיחות גדולה בין גאורגיה לבין רוסיה.
- מדינות מזרח אירופה (אוקראינה, בלארוס ומולדובה). מדינות אלו אומנם נכללות בקבוצה אחת אך אינן מהוות מרחב תרבותי-כלכלי אחיד (בניגוד למדינות הבלטיות).
אוקראינה עוברת בשנים אחרונות משבר פוליטי חמור בין היתר עקב הבדלים גדולים בין החלקים המערביים שבהם האוכלוסייה שואפת לקירוב למערב ובין החלקים המזרחיים שבהם מתגוררת אוכלוסייה רוסית משמעותית והיא שואפת לקרבה חזקה לרוסיה. כתוצאה מכך הממשל במדינה אינו יציב ומתנהלים מאבקים פוליטיים קשים בין המפלגות היריבות.
מולדובה סובלת מהמשך הסכסוך הפנימי עם חבל טרנסניסטריה. שטח החבל לא מכיר בממשלה המרכזית כבר כ-20 שנים ולמעשה מהווה חבל עצמאי שלא מוכר על ידי אף גוף בינלאומי. המפלגה הקומוניסטית ששאפה להתקרבות לרוסיה שלטה במדינה מספר שנים. בקיץ 2009, כתוצאה מבחירות חוזרות, עלתה לשלטון מפלגת האופוזיצה התומכת בהתקרבות לרומניה.
בלארוס - החל משנת 1994 התפתח במדינה זו משטר בהנהגת אלכסנדר לוקשנקו תוך שאיפה לחזרה לימי ברית המועצות ודיכוי אכזרי של תנועות המתנגדות לשלטון.
רוסיה - במסגרת התפרקות ברית המועצות רוסיה עברה משבר חברתי וכלכלי קשה ביותר. בשנת 1993 הנשיא המכהן בוריס ילצין פיזר את הפרלמנט תוך שימוש בכוח צבאי אך המשבר השלטוני הסתיים ללא תחילת מלחמת אזרחים ממנה חששו. בשנת 1998 המדינה עברה משבר כלכלי חמור. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21 רוסיה ניהלה מלחמה כוללת בחבל צ'צ'ניה ששאף לעצמאות. המלחמה גרמה למשבר אמון קשה ביכולות הממשלה והצבא.
[עריכה] התפוצצות בבלקן
לאחר מותו של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו בשנת 1980 גברה המתיחות הפנימית ביוגוסלביה. המנהיג הקומוניסטי יליד מונטנגרו סלובודן מילושביץ' ריכז את הכוח בידיו על חשבון ההנהגה הקולקטיבית שהחליפה את טיטו והפך למעשה לאיש החזק במדינה. הוא ניסה לשחק לידי הלאומנים הסרביים, אולם לבסוף מצא את עצמו מתמודד עם התעוררות המאבק הלאומי של קבוצות אתניות אחרות. מתיחות נוספת נוצרה עם נפילת חומת ברלין והתפרקות ברית המועצות והמשטרים הקומוניסטיים בשאר מדינות הגוש המזרחי. הרפובליקות השונות היו צריכות לקבל החלטה האם להפרד ולהפוך למדינות עצמאיות או להשאר באיחוד הפדרטיבי. ברפובליקות המערביות יותר (גאוגרפית) שהיו מפותחות יותר ובעלות אוכלוסייה שרובה קתולית, סלובניה וקרואטיה, החליטו להשתחרר מההגמוניה הצבאית הסרבית ומהעול שבמימון הכלכלה הנחשלת של הרפובליקות האחרות ולצאת לעצמאות מלאה. כל זאת בעידודה של דעת הקהל המערבית ובעיקר בתמיכתן של גרמניה והותיקאן איתם נמצאו רפובליקות אלה בקשרים מסורתיים.
ב-25 ביוני 1991 הכריזו הרפובליקות של קרואטיה וסלובניה על עצמאותן מיוגוסלביה ובעקבותיהן פרשה גם מקדוניה שהכריזה על עצמאותה ב-8 בספטמבר 1991. עקב המצב החדש שנוצר נאלצה גם בוסניה והרצגובינה, בהשפעת חוגים מוסלמיים וקרואטיים, לפרוש ולהכריז על עצמאותה ב-5 באפריל 1992.
לאחר ההפרדות דרשו גם המיעוטים הסרבים ברפובליקות הפורשות (בקרואטיה כ-580.000 ובבוסניה כ-1.600.000) את מימוש אותן הזכויות שקרואטיה וסרביה ביקשו לעצמן. בתמיכת השלטונות בבלגרד, בירת סרביה, הם ביקשו כי אזורי המחייה שלהם בקרואטיה ובבוסניה ישארו בשטחה של יוגוסלביה או יהפכו לאזורים עצמאיים. השנאה בין הקבוצות האתניות שדוכאה במהלך השלטון הקומוניסטי, החלה להגיע לנקודת רתיחה, שנאות עתיקות בצבצו מתחת לפני השטח ובמהרה החלו להתפתח סכסוכים אזוריים שהפכו לעימותים אלימים ולמלחמות אזוריות, תחילה למלחמה קצרה בסלובניה, אחר כך בין סרביה ובין קרואטיה ומאוחר יותר למלחמת בוסניה. מקדוניה הייתה המדינה היחידה שקיבלה עצמאות ללא התנגדות כל שהיא מצידם של הסרבים, אך גם היא לא יכלה לשבת על מי מנוחות ונאלצה להתמודד עם דרישות לאומיות של המיעוט האלבני ועם התנגדותה של יוון לשם מקדוניה.
לאחר ש-4 מתוך 6 הרפובליקות פרשו מהפדרציה, התפרקה הפדרציה, אולם שתי הרפובליקות של סרביה ומונטנגרו, שתיהן עם רוב סרבי, לא פרשו מהאיחוד, ולכן ב-28 באפריל 1992 הוכרז על הקמת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.
המלחמה באזורים המערביים הסתיימה בשנת 1995 בתיווכה של ארצות הברית, כאשר מילושביץ' התפשר עם נשיא קרואטיה פרניו טוג'מן והשתתף במשא ומתן להשגת הסכם דייטון ששם קץ למלחמה בבוסניה. כך שהוא נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקנים.
החל משנת 1996 כאשר יוגוסלביה החדשה רק החלה להחלים מפצעי המלחמה ומעזיבת שאר הרפובליקות, התעצם המאבק הלאומי האלבני בחבל קוסובו. האלבנים המוסלמים שהיוו 90% מאוכלוסיית החבל, החלו להתנכל למיעוטים השונים (סרבים, טורקים וצוענים) ואף נעשה ניסיון להכריז על עצמאות החבל, ניסיון שלא הוכר בידי אף מדינה למעט אלבניה. תגובתו של הצבא היוגוסלבי הייתה מהקשות שניראו מאז ימי מלחמת העולם השנייה ובמקומות מסוימים ברחבי החבל אף החל תהליך של טיהור אתני. לשיאה הגיע המלחמה בקוסובו בשנת 1999 כאשר לראשונה בתולדותיה התערבה ברית נאט"ו התערבות צבאית כשהחלה להפציץ את סרביה ומונטנגרו במשך חודשיים, עד אשר נכנע מילושביץ' לדרישות הקהילה הבינלאומית והסיג את כוחותיו מחבל קוסובו. מאז חודש יולי 1999, נשלט החבל על ידי כוחות שמירת השלום של נאט"ו במשותף עם כוחות מרוסיה, אף על פי שכל הצדדים המשיכו להכיר בחבל כחלק מסרביה, וזאת עד להכרזת העצמאות של קוסובו ב-17 בפברואר 2008. בחודש ספטמבר 2000 נערכו ב"יוגוסלביה החדשה" בחירות בהן גברו כוחות האופוזיציה על מילושביץ', בשנת 2001 הושמט השם יוגוסלביה בצורה רשמית ובשנת 2002 שונה המבנה הממשלי באיחוד למבנה חלש יותר בו למעשה התקיימו שתי מדינות עצמאיות תחת קורת גג אחת שנקראה סרביה ומונטנגרו. שנה לאחר מכן, בשנת 2003 בהוראת הפרלמנט היוגוסלבי חדלה יוגוסלביה מלהתקיים, הממשל הפדרלי שנותר בבלגרד שימש רק לצרכים רשמיים.
תקופה זו התאפיינה במתח רב ואף על פי שאוכלוסיית מונטנגרו הינה סרבית ברובה, במשאל עם שנערך בשנת 2006 55.4% מהאוכלוסייה תמכו בעצמאותה של מונטנגרו (האיחוד האירופי התנה את הכרתו בעצמאות המדינה רק אם תתקבל ברוב של מעל ל-55%). ב-4 ביולי 2006 הכריזה מונטנגרו על עצמאותה ויום למחרת הצהירה גם סרביה על עצמאות. כך תם האיחוד הרופף בין שתי המדינות ויוגוסלביה פורקה לחלוטין לשש הרפובליקות שהרכיבו אותה.
[עריכה] פוסט מודרניזם
לקראת סוף המאה, עם קריסתה של הגרסה המזרח אירופית לקומוניזם והופעתם של תהליכי הגלובליזציה המהירה עברו המאבקים להיות יותר בין תרבויות ופחות בין אידאולוגיות. תהליך זה הוביל לעידן המכונה עידן פוסט מודרני, ולצידו תפיסת עולם חדשה ושנויה במחלוקת- הפוסט מודרניזם.
[עריכה] התפתחויות במבנה הכלכלה
במהלך המאה ה-20 חלו שינויים רבים במבנה הכלכלה העולמית.
- עלייתו ונפילתו של הגוש הקומוניסטי הביאה ליצירתה של כלכלה שיתופית רחבה שהייתה תקפה לגבי אוכלוסייה גדולה במיוחד.
- מאבקי עובדים רבים הביאו לשינויים במבנה הכלכלי של מדינות רבות, ולהקמתה של הסוציאל-דמוקרטיה.
- מדינות רבות עברו, בייחוד בהשפעת ארצות הברית, לכלכלה קפיטליסטית לאחר מלחמת העולם השנייה, ורבות מהן עברו תהליכי הפרטה ממושכים.
- התפתחו תאגידי ענק בינלאומיים בבעלות פרטית וציבורית.
ולקראת סוף המאה:
- הוקם האיחוד האירופי.
- זוהתה והוגדרה הגלובליזציה ככוח חזק ומאיץ בכלכלה העולמית. יש המכנים את העולם כיום "כפר גלובלי".
[עריכה] תגליות והמצאות
- תורת היחסות (אלברט איינשטיין, 1905, 1915)
- מכניקת הקוונטים - ורנר הייזנברג, ארווין שרדינגר ואחרים.
- פענוח מבנה ה-DNA (ג'יימס ווטסון, פרנסיס קריק ורוזלינד פרנקלין, 1953).
- מיקרוסקופ אלקטרוני (ארנסט רוסקה, 1931)
- פצצת ביקוע גרעיני (רוברט אופנהיימר, 1945)
- פצצת מימן (אדוארד טלר, 1952)
- כור גרעיני
- צוללת גרעינית (היימן ריקובר, 1958)
- מטוס (האחים רייט, 1903)
- מטוס סילון (הנרי קואנדה, 1910)
- טנק
- האניגמה - מכונת ההצפנה הראשונה (ארתור שרביוס, 1918)
- טיל שיוט V-1 (רוברט לוסר ופריץ גוסלו, 12 ביוני 1944)
- טיל בליסטי V-2 (ורנר פון בראון, 1942)
- טיל בליסטי בין-יבשתי (סרגיי קורולב)
- חללית ולוויין (הספוטניק הרוסית, 1957)
- מעבורת חלל (1981)
- מכ"ם (רוברט ווטסון-וואט הבריטי, מלחמת העולם השנייה)
- סונר (לואיס ריצ'רדסון הבריטי, 1912. אלכסנדר בהם הגרמני, 1913. רג'ינלד פסנדון הקנדי, 1912)
- רכבת ריחוף מגנטי (1984)
- מחשב (ג'ון אטנסוף וקליפורד ברי, 1938. קונרד צוסה הגרמני - Z3, 1941. ג'ון פרספר אקרט וג'ון וו. מוקלי - אניאק, 1946. אדמונד ברקלי, 1950).
- אינטרנט
- טרנזיסטור (ויליאם שוקלי, ג'ון ברדין ווולטר ברטיין, 1947).
- זירוגרפיה (1937) ומכונת צילום (1947) - צ'סטר קרלסון
- טפטפת (שמחה בלאס וישעיהו בלאס, 1959 - 1964)
- טומוגרפיה ממוחשבת
- דימות תהודה מגנטית
- קוצב לב
- מדפסת לייזר (גרי סטארקוות'ר, מחברת זירוקס פארק, 1969)
- טלוויזיה - (בוריס רוזינג, וולדימיר זוורקין, 1910), (ג'ון לוגי ביירד, 1924)
- וידאו טייפ -
- DVD -
- טלפון סלולרי (מרטין קופר, 1973)
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Willmott, H.P. (2003), World War I, New York: Dorling Kindersley, p. 10, ISBN 0789496275, OCLC 52541937
- ^ Willmott, H.P. (2003), World War I, New York: Dorling Kindersley, p. 307, ISBN 0789496275, OCLC 52541937
- ^ Willmott, H.P. (2003), World War I, New York: Dorling Kindersley, p. 6, ISBN 0789496275, OCLC 52541937
- ^ Keegan, John (1998), The First World War, Hutchinson, p. 7, ISBN 0091801788 , general military history
- ^ Keegan, John (1998), The First World War, Hutchinson, p. 11, ISBN 0091801788 , general military history
- ^ ו. א. קולדוואל, קורות העולם, הוצאת מסדה, 1967, עמ' 699
- ^ ו. א. קולדוואל, קורות העולם, הוצאת מסדה, 1967, עמ' 819.
- ^ איאן קרשו, היטלר - נמסיס 1936 - 1945, הוצאת עם עובד, עמ' 218.
- ^ National Geographic, 510.
- ^ National Geographic, 532.
- ^ אמדן חללי מלחמת העולם השנייה -כולל יהודים, אתר תולדוט של מט"ח
- ^ National Geographic, 439.
- ^ כמה יהודים נרצחו בשואה? כיצד אנו יודעים זאת? האם ידועים לנו שמותיהם?, אתר "יד ושם".
- ^ National Geographic, 520.
- ^ Fast facts. Canadian Broadcasting Corporation.
- ^ BBC On This Day "West Germany accepted into Nato" bbc.co.uk
- ^ "Soviet troops overrun Hungary", BBC News (November 4, 1956). אוחזר ב־ 2008-06-11.
- ^ Video: Revolt in Hungary [1] Narrator: Walter Cronkite, producer: CBS (1956) - Fonds 306, Audiovisual Materials Relating to the 1956 Hungarian Revolution, OSA Archivum, Budapest, Hungary ID number: HU OSA 306-0-1:40
- ^ UN General Assembly Special Committee on the Problem of Hungary (1957)
- ^ Report by Soviet Deputy Interior Minister M. N. Holodkov to Interior Minister N. P. Dudorov (15 November 1956) (PDF). The 1956 Hungarian Revolution, A History in Documents. George Washington University: The National Security Archive (4 November 2002). אוחזר ב־2006-09-02.
- ^ Cseresnyés, Ferenc (Summer 1999). "The '56 Exodus to Austria". The Hungarian Quarterly XL (154): 86–101. Society of the Hungarian Quarterly. Retrieved on 2006-10-09.
- ^ "On This Day 16 June 1989: Hungary reburies fallen hero Imre Nagy" British Broadcasting Corporation (BBC) reports on Nagy reburial with full honors. (Accessed 13 October 2006)
- ^ Dowty, Alan (1989), Closed Borders: The Contemporary Assault on Freedom of Movement, Yale University Press, ISBN 0300044984
- ^ Harrison, Hope Millard (2003), Driving the Soviets Up the Wall: Soviet-East German Relations, 1953-1961, Princeton University Press, ISBN 0691096783
- ^ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, Penguin Press, ISBN 1594200629
- ^ Ello (ed.), Paul (April 1968). Control Committee of the Communist Party of Czechoslovakia, "Action Plan of the Communist Party of Czechoslovakia (Prague, April 1968)" in Dubcek’s Blueprint for Freedom: His original documents leading to the invasion of Czechoslovakia. William Kimber & Co. 1968, pp 32, 54
- ^ Von Geldern, James. The Soviet-led Intervention in Czechoslovakia. Soviethistory.org. אוחזר ב־2008-03-07.
- ^ 28.0 28.1 Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 154, Penguin Press, ISBN 1594200629
- ^ "Russia brings winter to Prague Spring", BBC News (August 21, 1968). אוחזר ב־ 2008-06-10.
- ^ Čulík, Jan. Den, kdy tanky zlikvidovaly české sny Pražského jara. Britské Listy. אוחזר ב־2008-01-23.
- ^ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 219-222, Penguin Press, ISBN 1594200629
- ^ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p 197, Penguin Press, ISBN 1594200629
- ^ LaFeber, Walter (2002), Foner, Eric & John Arthur Garraty, eds., The Reader's companion to American history, p. 331-333, Houghton Mifflin Books, ISBN 0395513723
- ^ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 255, Penguin Press, ISBN 1594200629
- ^ Shearman, Peter (1995), Russian Foreign Policy Since 1990, p. 76, Westview Pess, ISBN 0813326338
- ^ Gaddis, John Lewis (2005), The Cold War: A New History, p. 248, Penguin Press, ISBN 1594200629
- ^ מהפכות במזרח אירופה: 1989
- ^ Acton, Edward,, (1995) Russia, The Tsarist and Soviet Legacy, Longmann Group Ltd (1995) ISBN 0-582-08922-0
- ^ Hastening The End of the Empire, TIME Magazine, January 28, 1991
- ^ 1991: March Referendum SovietHistory.org
| לוח אירועים בהיסטוריה | ||
|---|---|---|
|
| עשורים במאה ה-20 | העשור הראשון | העשור השני | שנות ה-20 | שנות ה-30 | שנות ה-40 | שנות ה-50 | שנות ה-60 | שנות ה-70 | שנות ה-80 | שנות ה-90 |
|---|
| שנים במאה ה-20 | |||||||||
| ___ | 1901 | 1902 | 1903 | 1904 | 1905 | 1906 | 1907 | 1908 | 1909 |
| 1910 | 1911 | 1912 | 1913 | 1914 | 1915 | 1916 | 1917 | 1918 | 1919 |
| 1920 | 1921 | 1922 | 1923 | 1924 | 1925 | 1926 | 1927 | 1928 | 1929 |
| 1930 | 1931 | 1932 | 1933 | 1934 | 1935 | 1936 | 1937 | 1938 | 1939 |
| 1940 | 1941 | 1942 | 1943 | 1944 | 1945 | 1946 | 1947 | 1948 | 1949 |
| 1950 | 1951 | 1952 | 1953 | 1954 | 1955 | 1956 | 1957 | 1958 | 1959 |
| 1960 | 1961 | 1962 | 1963 | 1964 | 1965 | 1966 | 1967 | 1968 | 1969 |
| 1970 | 1971 | 1972 | 1973 | 1974 | 1975 | 1976 | 1977 | 1978 | 1979 |
| 1980 | 1981 | 1982 | 1983 | 1984 | 1985 | 1986 | 1987 | 1988 | 1989 |
| 1990 | 1991 | 1992 | 1993 | 1994 | 1995 | 1996 | 1997 | 1998 | 1999 |
| 2000 | |||||||||
