ארנולד שנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במלחין גרמני. אם התכוונתם לשכונה בברלין, ראו שנברג (שכונה).

ארנולד שנברג

ארנולד שנברג (13 בספטמבר 1874 - 13 ביולי 1951), מוזיקאי אוסטרי.

ארנולד שנברג (Schönberg או Schoenberg) שינה ללא הכר את הכללים הידועים לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים, בבטלו את ההיררכיה הטונאלית הטבעית המוצבת בבסיסה של כל מוזיקה ידועה. כרבים מבני דורו, חש גם הוא את המיצוי שאליו הגיעה השיטה הטונאלית, הנהוגה מימיו של באך, כשבאה לקצה גבול יכולתה ביצירות כאופרה "טריסטן ואיזולדה" של ריכארד ואגנר, האופרות המודרניסטיות של שטראוס, יצירותיו המאוחרות של מאהלר (ובהן הסימפוניה העשירית שלא הושלמה, הכוללת אקורד דיסוננטי בן תשעה תווים), ו"ליל הוד" של המלחין עצמו.

הוא נולד בווינה בשנת 1874, בנו של בעל חנות נעליים יהודי. בראשית דרכו ניגן בצ'לו ובויולה, ומורהו היה המלחין הידוע אלכסנדר זמלינסקי, שלימד אותו להכיר בגדולתו של ואגנר. בשנים אלה כתב את יצירת המופת "ליל הוד", פואמה סימפונית חריגה בתזמורה לשישיית כלי-מיתר (1899), שנכתבה בהשראת שיר של ריכרד דהמל בשם זה, ועובדה ב-1917 לתזמורת כלי-מיתר על ידי המלחין עצמו. היא מושפעת מאוד מואגנר, וכוללת מוזיקה מלודית מופלאה. בתקופה זו של חייו כתב יצירות נוספות בניב הטונאלי, ובהן "פליאס ומליסנדה"- פואמה סימפונית בעקבות מחזה הנושא שם זה, פרי עטו של המחזאי והמשורר הבלגי מוריס מטרלינק, "שירי גורה" מחזור שירים ענק לתזמורת אדירה בממדיה, ורביעיית מיתרים ראשונה, אשר התקבלה בשריקות בוז. מעניין לציין, שכל היצירות שהוזכרו כתובות בסולם רה-מינור.

ב-1908 החל לכתוב יצירות אטונאליות- יצירות הנמנעות מהדגשת הטון השליט, הנמצא בכל יצירה (יצירות בסגנון זה כתב גם המלחין הרוסי המודרניסט אלכסנדר סקריאבין). עם זאת עדיין לא הייתה בידו שיטה מוגדרת להימנעות מהטון השליט. שנברג עצמו לא כינה את שיטתו אטונאליות חופשית, אלא בשם "פן-טונאליות" (כלל-טונאליות), כלומר שכל צליל יכול להיחשב כטוניקה. מובן, ששיטה בה כל צליל נחשב כצליל שליט, יכולה להיחשב בנקל כשיטה בה אין צליל שליט כלל. בתקופה זו, שהייתה תקופה סוערת בחייו של המלחין, נכתבו בין השאר רביעיית המיתרים השנייה הכוללת זמרת סופרן (בוצעה ב-1908), היצירה "חמישה קטעים לתזמורת" (בוצעה ב-1912), והיצירה החשובה "פיירו הסהרורי", הכתובה בסגנון שהמציא שנברג, של שירה דיבורית ("Sprechgesang").

לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל משנת 1920, שנברג גיבש את השיטה הידועה כדודקאטונאליות (לחילופין: סדרתיות, סריאליזם). בשיטה זו נקבעת סדרה של שנים-עשר טונים, שעל המלחין להשתמש בהם ביצירה, תוך מניפולציות שונות על הסדרה, כראי (הפיכת החמשה על פיה), סרטן (הפיכת סדר הופעת התווים) וראי-סרטן. בשיטה זו מושגת הימנעות מהטון השליט. השיטה היא כר פורה למשחקים מתמטיים, נומרולוגיה, סימטריות מספריות ועוד. מיצירותיו שנכתבו בסגנון זה: "סרנאדה" אופוס 24, "וריאציות לתזמורת" אופוס 31, ויצירות רבות נוספות. גולת הכותרת של שיטה זו היא האופרה המהוללת שלו "משה ואהרן" (לא הושלמה). האופרה משלבת את הסגנון הדודקאפוני עם סגנון השירה-דיבור, הנישא בפי משה.

שנברג הוא המורה הגדול של האסכולה הווינאית השנייה, בה נכללים שנברג ושני תלמידיו העיקריים, אלבן ברג ואנטון וברן (האסכולה הווינאית הראשונה מתייחסת להיידן, מוצרט ובטהובן). יצירותיהם, שנכתבו בניב הדודקפוני, סייעו רבות לפיתוח השיטה ולהפצתה, כשסגנונו של וברן, המהווה גרסה חמורה יותר של הדודקאטונאליות, היה למודל-לחיקוי למלחינים מודרניסטים רבים שפעלו לאחר מלחמת העולם השנייה (ובהם המלחין הצרפתי פייר בולז).

עם עליית הנאצים היגר שנברג לאמריקה. באמריקה כתב יצירות נוספות בניב הדודאקפוני, ובהן הקונצ'רטו לכינור שלו (1934, קדם לזה של ברג). לאחר השואה חזר אל מקורותיו היהודיים. זעזועו מהשואה מצא את ביטויו ביצירתו "הפליט מורשה" - הכוללת את תפילת "שמע ישראל". יצירתו הכוראלית "כל נדרי" נכתבה אמנם כחודשיים לפני ליל הבדולח בגרמניה (1938) והיא אינה דודקפונית. בסימן אמונתו הדתית. בארצות הברית נשאר עד מותו ב-1951 (לוס אנג'לס).

[עריכה] מחיבוריו שראו אור

ההרמוניה - סיכום, וניתוח בדרך עצמאית וביקורתית את ההרמוניה המוזיקלית הקלאסית.
יסודות החיבור המוזיקלי - עקרונות הכתיבה המוזיקלית מהפרט אל הכלל בדרך סינתטית.
תרגילים מוקדמים בקונטרפונקט - ספר לימוד קונטרפונקט בשיטת הקנטוס פירמוס, אך בגישה טונלית.