מינידיסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוגו של תקן המיני-דיסק

מינידיסקאנגלית: MiniDisc) הוא אמצעי לאחסון נתונים המבוסס על טכנולוגיה מגנטו-אופטית.

המינידיסק נועד לאחסון אודיו דיגיטלי (עד 80 דקות) ומידע דיגיטלי. יש הבדלים בין המדיות המשמשות לאיחסון מידע ולאיחסון אודיו. למשל, בגירסת האודיו, מאוחסן המידע באופן דחוס ביחס טיפוסי של 1:4.

הטכנולוגיה של המינידיסק פותחה בחברת סוני ויצאה לשוק בתאריך 12 בינואר 1992.

כמה מאות אלבומים בפורמט זה, רובם בהוצאת SONY MUSIC, יצאו למכירה, אך לא צלחו את מבחן הזמן, ובישראל אף נכשלו כליל. כתוצאה מכך, מכשירי מינידיסק משמשים בעיקר להקלטה על ידי המשתמש ממקורות חיצוניים כמו מיקרופון או נגן תקליטורים. זהו אחד הפורמטים הראשונים לאודיו דיגיטלי שזכו להצלחה משמעותית בשוק הפרטי.

האלגוריתם לקידוד והדחיסה מאבדת הנתונים שבו נעשה שימוש במינידיסק נקרא ATRAC/ATRAC3 והוא פורמט קנייני של סוני.

הצלחת המינידיסק הייתה מוגבלת מאד. המגוון המצומצמם של המכשירים, והעלות הגבוהה של המדיה יחסית לתקליטורים גרמה לכך שהמינידיסק נשאר בשימושם של אנשי מקצוע בתחום המוזיקה כגון מרקידים. בתחום שמירת המידע, לא הצליח המינידיסק להתחרות בתקנים מקבילים מוצלחים וזולים ממנו, כגון כונני ZIP.

תיאור כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיסק נתון במעטפת פלסטיק קשיחה (ממדים: 68x72x5 מ"מ) בעלת מכסה המחליק כנגד קפיץ. משטח הדיסק נחשף עם הזזת המכסה, בדומה לתקליטון. מינידיסקים מחולקים לשני סוגים: מוקלטים מראש וניתנים להקלטה.

הקלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע נכתב על המדיה הריקה באמצעות לייזר אשר מחמם צד אחד של משטח הדיסק לנקודת קירי. בטמפרטורה זו ניתן לשנות את התכונות המגנטיות של החומר על ידי הראש המגנטי שנמצא מהצד השני של המשטח ומשנה את הקוטביות של האזור המחומם, ובכך כותב את המידע הדיגיטלי על הדיסק. ניתן להקליט על אותו דיסק מספר רב של פעמים - לטענת סוני, מספר זה יכול להגיע עד מיליון הקלטות. בצורתם הרגילה, קיימים דיסקים באורך 74 דקות, 80 דקות, ובעבר גם 60 דקות. ההקלטה על המדיה מבוצעת בקידוד הנקרא ATRAC זהו שמם של האלגוריתמים לדחיסת אודיו בדחיסה מאבדת נתונים המקבילה ל - MP3 שפותחו בחברת סוני במיוחד למכשירי המינידיסק .

קריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגינה מתבצעת באמצעות הלייזר, ובזכות אפקט פאראדיי, הנגן מזהה את הקיטוב של האור המוחזר ממשטח הדיסק ובכך מפענח אותה כ-1 או 0.

למינידיסק התכונה Anti-skip, אשר מונעת "קפיצות" בהשמעת המוזיקה שעל הדיסק. נגני CD ישנים היו רגישים לרעידות ומכות וגרמו להשמעה לא סדירה של המוזיקה. פורמט המינידיסק פתר בעיה זו על ידי קריאת נתונים מהירה בהרבה מהקצב המינימלי הדרוש, לתוך חוצץ זיכרון, לפני המרת המידע הדיגיטלי לאנלוגי והשמעתו למאזין. אם וכאשר הנגן היה מזדעזע ולא הצליח לשמור על קריאה רציפה של המידע באמצעות הלייזר, המידע היה נקרא מהחוצץ, בעוד עינית הלייזר הייתה ממקמת את עצמה להמשך קריאת נתונים מהדיסק, וכך ההאזנה לא מופרעת. כאשר הזיכרון היה מלא בצורה מספקת, הנגן איפשר למנוע החשמלי שאחראי לסיבוב הדיסק להאט או להפסיק את פעולתו, ובכך לחסוך בצורה משמעותית בצריכת החשמל ולהאריך את חיי הסוללה. עיקרון חוצץ הזיכרון הוכנס לאחר זמן קצר לנגני CD באופן דומה. כל נגן, בין אם הוא נייד או לא, כולל חוצץ זיכרון של 10 שניות לפחות.

שיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

MDLP[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000, סוני הציגה את MDLP, שפירושה MiniDisc Long Play, אשר בעזרת הקודק ATRAC3 ובשיטות הקלטה חדשות (בנוסף להקלטה באיכות גבוהה - SP): הקלטה באיכות טובה - LP2 - שמאפשרת זמן הקלטה גדול פי 2 (160 דקות על דיסק של 80 דקות) והקלטה באיכות בינונית - LP4 - שמאפשרת זמן הקלטה גדול פי 4 (320 דקות על דיסק של 80 דקות).

אודיו שמוקלט ב-LP2 או LP4 לא ניתן להשמעה בנגנים ישנים יותר שלא תומכים ב-MDLP.

קצב הסיביות (bitrate):

  • SP - הקלטה באיכות גבוהה: 292 קילוביטים לשנייה (kbit/s).
  • LP2 - הקלטה באיכות טובה: 132 קילוביטים לשנייה (kbit/s).
  • LP4 - הקלטה באיכות בינונית: 66 קילוביטים לשנייה (kbit/s).

NetMD[עריכת קוד מקור | עריכה]

NetMD מאפשר להעביר קובצי מוזיקה ממחשב לנגן נייד (אך לא בכיוון ההפוך) במהירות גבוהה בעזרת חיבור USB - עד פי 32 מזמן אמת (לדוגמה, שיר של 16 דקות, יועבר תוך כחצי דקה, במקום 16 דקות בנגנים ללא NetMD). ישנם נגנים אשר מאפשרים מהירות של עד פי 64 מזמן אמת. כל הנגנים אשר תומכים ב-NetMD תומכים ב-MDLP.

HiMD[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיפור האחרון למינידיסק הוא HiMD. על ידי שימוש בקודק חדש, ATRAC3plus, ניתן כעת לשמור קבצים על הדיסקים, שעד כה איפשרו לאכסן מוזיקה בלבד. נגני HiMD נועדו לשימוש עם שלושה סוגים של דיסקים:

  • דיסקים סטנדרטיים: כל נגני HiMD הם בעלי תאימות לאחור וכוללים את כל התכונות של נגני NetMD ו-MDLP.
  • דיסקים סטנדרטיים שהומרו ל-HiMD: בעלי קיבול של 305MB לעומת 160MB שקולים בדיסקים סטנדרטיים.
  • HiMD: למדיות חדשות אלה יכולת קיבול מידע של 1GB. באשר למוזיקה, מדיות אלו יכולות להכיל בין 48 דקות של מוזיקה באיכות מרבית (PCM) ועד 96 שעות של מוזיקה באיכות נמוכה (48 קילוביטים לשנייה בעזרת ATRAC3plus - שווה לאיכות של שידורי רדיו FM).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]