מלחמת לבנון

ערך זה עוסק במלחמת לבנון הראשונה. אם התכוונתם למלחמת לבנון השנייה שאירעה ב-2006, ראו מלחמת לבנון השנייה.

נגמ"ש M-113 צה"לי בדרום לבנון, יוני 1982

האצטדיון בביירות ששימש מצבור תחמושת לאש"ף לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי

מטוס נוסעים של מידל איסט איירליינס (MEA) שחנה בנמל התעופה ביירות בינלאומי והושמד במלחמה

יאסר ערפאת בביירות

מבצר הבופור, 1982

אות מערכת שלום הגליל שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בחודשים הראשונים של מלחמה זו

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובר"ת: של"ג) התרחשה בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל משטח לבנון.

בהגדרתה הרחבה ביותר, מלחמת לבנון הראשונה כוללת את השלבים הבאים:

• 4-5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.
• 6-11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש.
• 12 ביוני - סוף אוגוסט 1982: זחילה של צה"ל לכביש ביירות - דמשק, כיתור ביירות ויציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים וסוריים מביירות
• ספטמבר 1982 - ספטמבר 1983: שהות ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף.
• ספטמבר 1983 - יוני 1985: שהות ישראל בלבנון על קו האוואלי
• יוני 1985 - מאי 2000: שהות מוגבלת של ישראל ברצועת הביטחון עד לנסיגה חד צדדית של ישראל אל הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.

המלחמה הביאה ליציאת מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול הכח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם ארגון חזבאללה שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים. לצה"ל היו מאות הרוגים במלחמת לבנון והמלחמה נתקלה בהתנגדות בישראל מצד גורמים שונים שהעלו נגדה שתי טענות עיקריות: חוסר תוחלת וחוסר מוסריות.

הרקע למלחמה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970 התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצעו פעילות חבלנית בתחומי ישראל. במבצע ליטני בשנת 1978, נכנסו כוחות צה"ל לדרום לבנון וניהלו עימותים עם אנשי אש"ף. בעקבות המבצע הוסכם על פרישת כוחות יוניפי"ל שיחצצו בין ארגוני הטרור וגבול ישראל. ארגוני הטרור הגיבו בהצטיידות בקטיושות ותותחי 130 מ"מ, בהם השתמשו לירי על אזרחים ישראליים. השליח האמריקני פיליפ חביב, הצליח להביא לידי הפסקת אש בין ישראל ואש"ף, ב-24 ביולי 1981. כבר קודם לכן החל צה"ל בהובלת הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל ובתמיכת שר הביטחון, מנחם בגין בתכנון מבצע צבאי לחיסול ארגוני הטרור בלבנון.

ב-3 ביוני 1982 התבצע נסיון התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים, מארגונו של אבו נידאל. ממשלת ישראל החליטה לנצל את ההזדמנות כדי לשים קץ לכח הפלסטיני בדרום לבנון. חיל האוויר הישראלי הפציץ תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון ב-4 ביוני, חרף הסכם שביתת הנשק של יולי 1981 ואש"ף מצידו הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות על יישובי צפון ישראל והשתמש בכוחות השריון הקטנים של הארגון לתקיפת הגבול על ישראל, דבר שהכשיר את פתיחת מלחמת לבנון.

מהלך המלחמה 6-11 ביוני 1982

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-6 ביוני, כוחות ישראליים נכנסו ללבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית, ובקעת הלבנון. בציר החוף לחמה אוגדה 98 בפיקוד תא"ל עמוס ירון. האוגדה כללה כוחות שריון ואת חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"מ יורם יאיר. במסגרת הלחימה הונחתה אוגדה 98 מכיוון הים צפונית לנהר האוואלי דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר. עם תחילת הלחימה בחר יאיר להוביל את חטיבתו בציר ההררי לאורך הרי השוף. יאיר לחם בראש הצנחנים במסע קרבות קשה ומפרך, שכלל קרבות בעיירה דאמור ובכפרים מתא, שמלאן, קבר שמון וסיל. למרות שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, הרי שבמבחן התוצאה החלטתו של יאיר השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לביירות וחבר לכוחות הנוצרים בציר ביירות-דמשק. בראש החטיבה פעל גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפיקוד סא"ל דורון אלמוג. אלמוג אמר על המלחמה ש-"במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר, לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב." .

בסופו של היום הראשון, צה"ל הצליח להגיע עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר מכן, צה"ל המשיך את ההתקדמות המהירה עם המספר הנמוך יחסית של הרוגים עליו שמר מתחילת המלחמה, כשלמעשה רבים מהם נגרמו על ידי צה"ל עצמו (בתקרית אחת, זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית. בשל כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו).

ב-8 ביוני צה"ל הגיע למבואות דאמור, כשבאותו הזמן כוחות צה"ל נאלצו להתמודד עם כוחות גרילה קטנים של אש"ף שהתחפרו באזורים של צור וצידון. באותו היום נערך הקרב הראשון של צה"ל נגד צבא סוריה, בעיירה ג'זין שבשיפולים הדרומיים של ג'בל ברוך. חטיבת השריון 460 כבשה את העיירה, ולמחרת השתלטה על הכפרים הסמוכים חונה ועין א-תינה, מהלך שאיפשר העברת כוחות רבים צפונה, אל עבר כביש ביירות-דמשק.

ב-9 ביוני, נפתח מבצע ערצב-19 שערך חיל האוויר להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש הקרב הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסי קרב, ובמהלכו הופלו כ-47 מטוסים של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל הלחימה עם סוריה, ישראל השמידה כ-80 מטוסים סוריים ואיבדה מספר מועט של מטוסים, בעיקר על ידי פגיעות של הנ"מ הסורי. המבצע הדגיש את עליונותה האווירית המוחלטת של ישראל אל מול חיל האוויר הסורי. על פי בכירים בחיל האוויר הישראלי, המבצע נחשב לאחד מהמבצעים החשובים שלו, והוא אף עיצב באופן משמעותי את דמותו.‏ בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון במהלכם לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב כנגד טנקים.

ב-9 ביוני 1982 לחמה סיירת מטכ"ל בקרב על המיוערת כנגד כוח רגלי ורכוב מן הקומנדו הסורי, הכווינה עליו ירי ארטילרי שכלל פצצות מצרר ‏והשמידה אותו. ב-13 ביוני (כשבוע מתחילת המלחמה) צה"ל הגיע לביירות, ובמשך כחודש וחצי ניהל בה קרבות והידק את המצור עליה. במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה, נמל התעופה של ביירות נהרס, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל ויותר מ-1000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.

ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל מנהיג הפלנגות הנוצריות לנשיא לבנון. מדינת ישראל ראתה בכך סימן לפריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריאל שרון אף הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל. לאחר הרצח של בשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982 תפס אחיו, אמין ג'ומאייל את השלטון. יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982, אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריים להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות, הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו הפלנגות מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל.

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל מביירות ב-17 בספטמבר. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון והאדריכל של מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר לידי משה ארנס.

שהיית צה"ל בלבנון חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים, ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש, מתוכם 28 ישראלים.

בספטמבר 1983 החלה נסיגה הדרגתית, שהסתיימה רשמית ביוני 1985, שלוש שנים לאחר שפרצה המלחמה, אז התייצבו כוחות צה"ל על רצועת ביטחון בדרום לבנון.

אמצעי לחימה

אמצעי הלחימה של צה"ל במלחמה

רובה הסער של חיילי צה"ל במלחמה היה הגליל הישראלי.

במלחמה זו השתמש צה"ל לראשונה בטנק המרכבה סימן 1. בעקבות לקחי המלחמה פותח המרכבה סימן 2 ושודרגו טנקי המרכבה סימן 1. טנקי המגח דוגמו בחליפת מיגון ריאקטיבי (שנקראה "בלייזר") שהתגלתה כמענה יעיל כנגד רקטות נ"ט וטילי נ"ט. אמצעי מפתיע נגד חוליות הנ"ט והצלפים על הגגות היה ה-M-163 "חובט", שתפקידו המקורי היה נ"מ, שהשתמש בתותח ה-M61 וולקן מהיר-הירי שלו לרסס אזורים בהם היה חשד לחוליות נ"ט וצלפים וכן לטיהור גגות באמצעות כינון גבוה של התותח.

הנגמ"שים שצה"ל השתמש בהם במלחמה זו היו דגמיו השונים של ה-M113. בעקבות השהות ברצועת הביטחון בסוף המלחמה החל צה"ל לפתח נגמ"שים כבדים המבוססים על תובות טנקים, כגון הנגמשו"ט והאכזרית, על מנת לספק לחיילים מיגון הולם כנגד איומי נ"ט ומטעני צד.

חיל ההנדסה הקרבית השתמש בדחפורי די-9 לא ממוגנים על מנת לפרוץ דרכים לכוחות החי"ר והשריון. בעקבות לחימה זו, בה מצאו מפעילי הדחפורים את עצמם בחזית, החל צה"ל למגן את כלי הצמ"ה שלו, ומיגון ל-D9L פותח והותקן על הכלים ב-1986. במלחמה זו השתמשו הכוחות בצפע שריון על מנת לטהר רחוב ממולכד בביירות. נגמ"שי ההנדסה היו M113 וזחל"דים. בעקבות המלחמה והשהות ברצועת הביטחון, החל צה"ל לפתח נגמ"ש הנדסה כבד - הנגמשו"ט שבהמשך שודרג לנגמחו"ן ושימש כאב-טיפוס לפומ"ה.

חיל התותחנים השתמש במלחמה בתותחים מתנייעים מדגם M109 "רוכב" בקליבר 155 מ"מ, M-107 "רומח" ו-M-110 "קרדום" (שהופעלו ככינון ישיר נגד מבנים). בנוסף, ירה צה"ל כמה עשרות טילי קרקע-קרקע נגד מטרות קורנות - כחלילית וקרס - שהשמידו סוללות נ"מ ומכ"מים בגזרה הדרומית. זה היה השימוש המבצעי הראשון והאחרון בטילים אלה. לצד הארטילריה הקנית הפעיל חיל התותחנים ארטילריה רקטית: מטל"ר 290 מ"מ ("חביב") ומאוחר יותר גדוד מטל"ר 122 מ"מ, שהתבסס על נשק שלל שנלקח במלחמה, השתתף במצור על ביירות ולאחר מכן פורק.

חיל האוויר הישראלי הפעיל במלחמה מטוסי F-16 פייטינג פלקון ומטוסי F-15 שהוכחו כעדיפים על פני המטוסים הסובייטים וכן מטוסי F-4 פנטום ומטוסי כפיר. לצד מטוסי הקרב הופעלו מזל"טים, ששימשו בעיקר להשגת מודיעין צבאי (ובפרט השגת מידע לקראת מבצע ערצב 19). בלחימה זו הופעלו לראשונה מסוקי קרב מדגמי AH-1 קוברה ו-MD 500 דיפנדר לתקיפת מטרות שריון של האויב.

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת לבנון

חיל הים הישראלי הפעיל ספינות טילים מדגם סער 4 להשגת עליונות ימית ותקיפת מטרות חוף, ובמהלך מבצע נחיתת סער אמפיבית גדול הנחיתו שלוש נחתות ("בת-שבע", ושתי נחתות ששים מטרים) מאות כלי רכב משוריינים ואלפי חיילים מחטיבת הצנחנים בשפך נהר האוואלי שמצפון לעיר צידון בלבנון.

אמצעי לחימה של צבא סוריה

מטוסי הקרב של חיל האוויר הסורי כללו את המיג-21 ומיג-23, רובם מהדגם מיג-23MS, גרסת ייצוא משונמכת של המיג-23 הסובייטי שהייתה פגיעה ללוחמה אלקטרונית. מטוסי המיג הוכחו כנחותים לעומת מטוסי הקרב המערביים, דבר שהתבטא בקרבות האוויר הגדולים בין ה-6 ביוני עד ל-11 ביוני, בהם איבד חיל האוויר הסורי למעלה מ-80 מטוסים ולא הצליח להפיל אפילו מטוס אחד של חיל האוויר הישראלי.

לפני המלחמה, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, הצבא הסורי נערך בלבנון עם מערך מעובה של סוללות נ"מ שכללו טילי קרקע-אוויר מדגמי SA-2,‏,SA-3,‏ SA-6 ו-SA-8 לצד תותחי ZSU-23-4 שילקה שנועדו להגן על הסוללות מפני יעפי תקיפה נמוכים. חיל האוויר הישראלי - שהתכונן היטב לאיום זה - פתח במבצע ערצב 19 והשמיד את רובן.

כנגד שריון הפעיל חיל האוויר מסוקי אירוספסיאל גאזל (החמושים בטילי הוט) ומי-24 חמושים ומסוקי מי-8 שהנחיתו חוליות נ"ט וכוחות קומנדו.

צבא היבשה הסורי כלל טנקים ישנים יחסית מדגמי T-55, אך התבסס בעיקר על כ-300 טנקי T-62 וטנקים חדישים מדגם T-72. בעוד שטנקי ה-T-55 ו-T-62 הוכחו כנחותים מול חיל השריון הישראלי, ה-T-72 התגלה כיריב ראוי למרכבה סימן 1. ה-T-72 השמיד מספר כלי רק"ם ישראליים, אך מנגד נפגע והושמד על ידי טנקי מרכבה וטיל נ"ט TOW-2A שירו חוליות נ"ט ומסוקי קרב.

חיל הרגלים הסורי היה חמוש בנשק סובייטי: רובי AK-47, רקטות נ"ט RPG-7 ו-RPG-18 וטיל נ"ט מדגמי "סאגר" אך גם בטיל הנ"ט "מילאן" הצרפתי שהיה אחד הטובים בזמנו. לחיל הרגלים היו 80 נגמ"שים מדגמי BMP-1 ו-BTR-152.

הארטילריה הסורית כללה 300 תותחים מדגמי תותח D-30 , תותחי 130 מ"מ, משגרי רקטות (מטל"רים) ומרגמות 120 מ"מ ו-160 מ"מ.

אמצעי לחימה של צבא דרום לבנון

אמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון כללו תערובת של אמצעי לחימה סובייטיים וערביים לצד אמצעי לחימה מערביים, ובפרט אמצעי לחימה מיושנים של צה"ל שרובם יצאו משירות סדיר. אמצעי הלחימה כללו הן נשק קל והן נשק כבד, לרבות רכב קרבי משוריין, טנקים וארטילריה.

כך למשל ניתן היה למצוא רובי AK-47 רוסי לצד FN FAL בלגי והגליל והעוזי הישראליים.

הטנקים כללו בעיקר טנקי טירן (השבחות ישראליות לטנקים הסובייטים) אך גם מספר טנקי סופר שרמן M50 שהושבחו על ידי התעשייה הצבאית.

אמצעי לחימה של אש"ף

אש"ף היה מצויד בארטילריה רקטית: רקטות 130 מ"מ, רקטות 152 מ"מ, קטיושות וגראדים - שנורו מ-100 מטל"רים רב-קניים. בנוסף היה אש"ף מצויד ב-250 תותחים. כנגד כלי טיס החזיק אש"ף ב-200 תותחי נ"מ, כולל מספר כלי ZSU-23-4.

למרות היותו מיליציה לא-סדירה הפעיל אש"ף גם כ-60 טנקים: T-34,‏T-54 ו-T-55, שרובם שימשו כעמדה מבוצרת נייחת. בנוסף לטנקים היו ברשות אש"ף טילי נ"ט, תול"רים נ"ט ותותחי נ"ט.

לצד נק"ל רוסי כגון ה-AK-47 וה-RPG-7, גם רובי סער מערביים כגון ה-FN FAL וה-M16 הגיעו לשורותיו.

תגובות למלחמה בישראל

בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". בתגובה גונתה חד"ש ונשמעו קריאות, ביניהן מפי עורך ידיעות אחרונות, להעמיד את ח"כיה לדין באשמת בגידה. בהצבעה עצמה נעדרו מהמליאה ח"כים מהשמאל, ביניהם שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד. גם העיתונים, להוציא את "הארץ", התגייסו למען המאמץ המלחמתי: בעיתונים התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגניבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין המלחמה לירידה בפשיעה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם אמצעי תקשורת. הגדיל לעשות עמירם ניר מידיעות אחרונות בטור המערכת ביום הראשון ללחימה, 6 ביוני 1982, תחת הכותרת "שקט, יורים": "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט". המקרה המפורסם ביותר של שיתוף פעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, ביניהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נפלו בעת הלחימה. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".

עם זאת, ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה.

הוויכוח על מטרת המלחמה

המלחמה החלה כמבצע צבאי מוגבל בשם "מבצע שלום הגליל", בדומה למבצעים מוגבלים שהיו לפניו, לפי תוכנית צבאית שכונתה "תוכנית אורנים". מטרות המבצע השתנו במהלכו, ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל, ואף להאשמות בתוך מפלגת הליכוד עצמה. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות, על-מנת לפגוע קשות באש"ף שהיה מוגן עד הקו הזה בכ-3 רצועות הגנה של הכוחות הסוריים במדינה, שכן אחרת הארגון ישתקם וייתחמש ברקטות בעלות טווח גדול יותר. תחום זה הוסכם על גם על דעתה של מפלגת העבודה שהייתה באותה עת באופוזיציה בכנסת. אולם הפקודה לא ירדה לדרגי השטח, וצה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, מטרה שהושגה בהצלחה בסופו של דבר, לאחר המצור על ביירות.

ההתייחסות למלחמה כאל מבצע ניכרת גם בשמו של החוק למימון מבצע שלום הגליל, התשמ"ב-1982, שאושר בכנסת ב-28 ביולי 1982. בתקנות העוסקות במתן אות מערכה למשתתפים במבצע, שפורסמו ב-6 בפברואר 1983, הוא נקרא "מערכת שלום הגליל". עם התמשכות המבצע והתרחבותו הוא נתקבע בשיח הציבורי כ"מלחמת לבנון".

לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו עוד זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן היו נרחבות מאשר טווח ה-40 ק"מ שצויין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה.‏ טענה דומה, לפיה אריק שרון היטעה את בגין והממשלה כולה בדבר יעדי המלחמה, הועלתה גם על ידי העיתונאי עוזי בנזימן. שרון הגיש תביעת דיבה כנגד בנזימן ועיתון הארץ (שבו פורסמה טענתו של בנזימן). התביעה נדחתה תוך שנקבע, בין השאר, שהוכח ששרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין.

סרבנות במלחמה

מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים כמו במקרה של אל"מ אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטח לבנון. כמו כן, האלוף עמרם מצנע התפטר מתפקידו כמפקד גיס במחאה על פלישת צה"ל לביירות וכאקט של אי אמון בשר הביטחון אריאל שרון.

תוצאות המלחמה

תוצאותיה המיידיות של המלחמה:

• גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון, ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. החלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי, ותמיכתו בידי סוריה ואיראן.
• הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל.
• פגיעה קשה בעוצמת הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם הייתה ידו על התחתונה. הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב (המלחמה היחידה שבה ישראל העזה לכבוש בירה של מדינה ערבית).
• תחילת שבירת הקונצנזוס והאמון לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי.

תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה:

• בתחום המדיני, ממשלות רבות בעולם המערבי גינו את כניסת צה"ל לביירות ואת הימצאות הצבא הישראלי בלבנון והדבר פגע במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כ"שלום קר".
• השהייה הארוכה והקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו ושכונו "הבוץ הלבנוני". עימותים שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם, גבו קורבנות רבים.
• בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי עצירים ואסירים ביטחוניים בעסקאות לחילופי שבויים.

אבדות

• 670 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון וסה"כ כ-1,216 חיילים בין השנים 1982-2000.
• על פי הערכות, מן הצד הערבי נהרגו כ-18,000 איש במלחמה, ביניהם כ-10,000 חיילים סורים וחמושים פלסטינים. [2]

שבויים ונעדרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

• ב-4 בספטמבר 1982 נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי מחבלים שנתקלו בהם באקראי. שישה מהשבויים שוחררו ב-23 בנובמבר 1983 בעסקת חילופי שבויים שבה שחררה ישראל 4,700 עצורים ביטחוניים ממחנה אנסאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל.
• ב-28 ביוני 1984, שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים.
• במאי 1985 נערכה עסקה נוספת, "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל (שני השבויים הנותרים מבין שמונת חיילי הנח"ל, יחד עם שבוי מקרב סולטאן יעקוב).

שלושה מחיילי צה"ל, אשר השתתפו בקרב סולטאן יעקוב, נעדרים עד היום: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן

שבויים ונעדרים ברצועת הביטחון

רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון.

נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000

ערך מורחב – הלחימה בדרום לבנון (1982 - 2000)

מאז נסיגת צה"ל ב-1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החזבאללה וניסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצמצם את הכוחות במוצבים בגזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החזבאללה.

רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.

ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה שם. נסיגת צה"ל מדרום לבנון נעשתה מתוקף הבטחת בחירות שנתן ברק לפני היבחרו לתפקיד ראש הממשלה, ולפיה אם ייבחר לתפקיד יסיג את צה"ל מ"רצועת הביטחון" בתוך שנה. ההחלטה לבצע את המהלך באורח חד-צדדי, ללא הסכם עם סוריה או לבנון, הייתה פועל יוצא של כישלון המשא ומתן לשלום שניהל ברק עם סוריה בחודשים שקדמו לנסיגה. מערכת הביטחון, שתמכה ברובה בהשגת הסדר מדיני עם הסורים ונסיגה מדרום לבנון בחסות הסדר מעין זה, התנגדה התנגדות חריפה ליציאה חד-צדדית של צה"ל, בלא ערובות או הבנות לגבי הריבון בדרום לבנון בעקבות נסיגה כזו. החשש הרווח היה, כי נסיגה ללא הסדר תוביל למציאות בה ישתלט חזבאללה על האזורים המפונים תוך ביצוע פיגועים באופן יומיומי נגד היישובים הישראלים לאורך הגבול. באמ"ן היו מי שסברו כי מדובר במתכון ודאי להידרדרות שתוביל למלחמה עם סוריה.

מפקדי צה"ל במלחמת לבנון

מפקדי צה"ל במלחמת לבנון
תפקיד	שם
ראש המטה הכללי	רפאל איתן
סגן הרמטכ"ל	משה לוי
עוזר הרמטכ"ל	יקותיאל אדם
עוזר הרמטכ"ל	דן שומרון
ראש אגף המודיעין	יהושע שגיא
ראש אגף התכנון וסגן מפקד גיס	אהוד ברק
מפקד חיל האוויר	דוד עברי
מפקד חיל הים	זאב אלמוג
אלוף פיקוד הצפון	אמיר דרורי
אלוף פיקוד המרכז	אורי אור
אלוף פיקוד הדרום	חיים ארז
מפקד גייסות השריון ומפקד גיס	משה בר כוכבא
ראש אגף כוח אדם	משה נתיב
ראש אגף אפסנאות	יוחנן גור
ראש מחלקת ההדרכה וסגן מפקד פיקוד צפון	אורי שמחוני
מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה וראש מטה גיס	עמרם מצנע
מפקד המכללה לביטחון לאומי	יעקב אבן
נשיא בית הדין הצבאי לערעורים	חיים נדל
מפקד גיס 446	אביגדור בן גל
ראש מטה פיקוד צפון	עמוס כץ
עוזר ראש אגף המבצעים	גיורא פורמן
מפקד אוגדה 91	יצחק מרדכי
מפקד אוגדה 162	מנחם עינן
מפקד אוגדה 252	עמנואל סקל
מפקד כוח משימתי	יוסי פלד
מפקד אוגדה 880	יום-טוב תמיר
מפקד אוגדה 96	עמוס ירון
מפקד אוגדה 36	אביגדור קהלני
מפקד כוח משימתי	דן ורדי
מפקד אוגדה 90	גיורא לב
קצין תותחנים ראשי ומפקד הסיוע הארטילרי בגיס	אריה מזרחי
מפקד חטיבת גולני	ארוין לביא
מפקד חטיבת חש"ן 7	איתן קינן
מפקד חטיבת צנחנים 35	יורם יאיר
מפקד חטיבת חש"ן 188	מאיר דגן
מפקד חטיבת חש"ן 211	אלי גבע
מפקד חטיבת חש"ן 500	דורון רובין
מפקד חטיבת צנחנים 623	נחמיה תמרי
מפקד חטיבת צנחנים 939	יאיר עוגן
מפקד חטיבה 401 חטיבת חש"ן	עוזי לבצור
מפקד חטיבה 14 חטיבת חש"ן	דוד שובל
מפקד אגד 454 אגד ארטילרי באוגדה 90	אהוד בכר
מפקד אגד 209 אגד ארטילרי באוגדה 252	דורון קדמיאל
מפקד אגד 449 אגד ארטילרי באוגדה 880	גונן פרנקו
מפקד אגד 219 אגד ארטילרי פיקוד הצפון	אמנון אופק

ראו גם

• קרב סולטאן יעקב
• הקרב על הבופור
• קרב ג'זין
• קרב קמ"ט-קק"ש
• רצועת הביטחון
• הלחימה בדרום לבנון (1982 - 2000)
• מלחמת לבנון השנייה

לקריאה נוספת

• רוביק רוזנטל (עורך), לבנון: המלחמה האחרת, תל אביב: ספריית פועלים, 1983.
• גיורא רוזן (עורך), מלחמת לבנון - בין מחאה להסכמה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983.
• זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, תל אביב: הוצאת שוקן, 1984.
• רוביק רוזנטל, משפחת הבופור, הוצאת ספרית פועלים, 1989.
• משה גבעתי, בדרך המדבר והאש- תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד-1994, עמ' 437‏-454.
• אליעזר (גייזי) צפריר, פלונטר - שוטר תנועה בסבך הלבנוני, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006.
• עירית גל ואילנה המרמן, מביירות לג'נין, תל אביב: עם עובד, 2002
• מיכאל (מייק) אלדר, שייטת 11 - הקרב על הצל"ש, תל אביב: ספריית מעריב, 1996
• יורם יאיר (ייה), "אתי מלבנון", תל אביב: הוצאת מערכות, 1990.
• אהוד ערן, תמצית געגוע: סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2007
• מרדכי צפורי ואריה קרישק, "בקו ישר", תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1997.
• גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, תל אביב: ספרית פועלים, 1992.
• דניאל סובלמן, כללי משחק חדשים: ישראל וחזבאללה לאחר הנסיגה מדרום לבנון, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב, 2003.
• שמעון שיפר, כדור של"ג, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1984.
• יהודית כפרי (עורכת),חציית גבול, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים 1983.
• משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, תל אביב: הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005.
• רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכול, 2009
• מוסטפא טלאס, הפלישה הישראלית ללבנון, הוצאת משרד הביטחון

סרטים עלילתיים

• שתי אצבעות מצידון, בימוי - אלי כהן, 1986
• עונת הדובדבנים, בימוי - חיים בוזגלו, 1991
• גמר גביע, בימוי - ערן ריקליס, 1991
• בופור, בימוי - יוסף סידר, 2007
• ואלס עם באשיר בימוי - ארי פולמן, 2008
• לבנון בימוי - שמואל מעוז, 2009

קישורים חיצוניים

• תיעוד חדש על מלחמת לבנון, באתר ארכיון צה"ל

• מבצע שלום הגליל, באתר הכנסת
• מלחמת שלום הגליל, באתר צה"ל
• מלחמת לבנון, באנציקלופדיה ynet
• הקלטה: דיווח ב"קול ישראל" על פתיחת מבצע שלום הגליל
• תמונות טנקים משל"ג, בפורום צבא וביטחון בפרש
• ד"ר מאיר פעיל, מלחמות ישראל : מלחמת לבנון, אתר מט"ח
• רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת שלום הגליל, באתר הגבורה
• אהרון בכר, שש אחרי המלחמה (פורסם ב"ידיעות אחרונות", 16.07.1982)
• אוריאנה פלאצ'י, ריאיון עם אריאל שרון, באתר ynet‏, פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-3 בספטמבר 1982
• מלחמת שלום הגליל ו"האיום הנעלם", הרצאתו של אל"מ (מיל') ד"ר שאול שי, לשעבר ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל,בערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה, על השיעים בלבנון
• יוסי מלמן, בכיר המוסד לשעבר, נחיק נבות, מסביר מדוע מלחמת לבנון הראשונה עדיין צורבת את לבו, באתר הארץ, 25.9.2010
• אפרת גואטה, מלחמה במבצע, במחנה, ‏ 2007.
• 25 שנים למלחמת שלום הגליל, מערכות 413, יולי 2007
  • דורון אלמוג, הפעלת היחידות החטיבתיות במלחמת של"ג, מערכות 413, יולי 2007, עמ' 26-31.
• טקטיקות נ"ט סוריות (באנגלית)
• עפר שלח, המלחמה שנשכחה, באתר nrg מעריב, 19 במאי 2012.
• דני אשר, באתר ישראל היום.
• ראובן אבי-רן, הנחיתה בחוף האוואלי במלחמת "שלום הגליל" מזווית הראייה של המחבלים, מערכות 302-303, אפריל 1986, עמ' 25-29.
• תמונות וקולות מהמלחמה שהותרו לפרסום,באתר "קשת".
• ‫אמיר בוחבוט, "הטנק הראשון חטף שלושה טילים. היו צרחות בקשר", באתר וואלה!, 8 ביוני 2012‬.
• הטור של בן ישי,ובו טענותיו על המטרות האמיתיות של המלחמה
• אמיר אורן, מי שינה את ההוראה מחקר בצה"ל: שרון תרם לכישלונות מלחמת לבנון, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2012.
• 30 שנה למלחמת שלום הגליל, מבט מל"מ 63, מאי 2012, עמ' 1
• יהודה וגמן, ‏מטרה אחת יותר מדי, מערכות 413, יולי 2007
• י' בן-דור, ‏משכתבים את ההיסטוריה, מערכות 445, אוקטובר 2012
• דורון אלמוג, ‏מקום המפקד בקרב, מערכות 443, יוני 2012