מלחמת לבנון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק במלחמת לבנון הראשונה. אם התכוונתם למלחמת לבנון השנייה שאירעה ב-2006, ראו מלחמת לבנון השנייה.
| מלחמת לבנון (הסכסוך הישראלי ערבי) |
|||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||
|
|||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||
 ישראל הפלאנגות הנוצריות |
 אש"ף סוריה |
||||||
| מפקדים | |||||||
| מנחם בגין, ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון רפאל איתן הרמטכ"ל |
מוחמד חוסיין פדלאללה יאסר ערפאת |
||||||
| כוחות | |||||||
| 76,000 חיילים | 37,000 חיילים | ||||||
| אבדות | |||||||
| 670 חיילים נהרגו, ו-4 נעדרים עד הנסיגה מלבנון בשנת 2000. | 17,825 נהרגו (מתוכם למעלה מ-10,000 חיילים סורים ומחבלים פלסטינים) | ||||||
 |
|||||||
מלחמת לבנון (שמה הרשמי בישראל הוא מבצע שלום הגליל - של"ג) טרם הוכרזה כמלחמה נקראה בשם "מבצע אורנים" (בעיני הקבינט נקרא המבצע "אורנים קטן" ובעיני צה"ל "אורנים גדול") והיא בהמשך למלחמת האזרחים בלבנון. המלחמה הייתה בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל בשטח לבנון. המלחמה החלה בהפצצות חיל האוויר הישראלי ב-4 ביוני 1982 שלאחריהן פלשה ישראל ללבנון ב-6 ביוני, והסתיימה כעבור 3 שנים ביוני 1985 כשישראל התייצבה ברצועת ביטחון צרה לאורך הגבול. רק לאחר 18 שנים, במאי 2000, החליטה הממשלה על הסגת כוחות צה"ל לקו הגבול הבינלאומי.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע למלחמה
הרקע למלחמה היה התבססות ארגוני טרור פלשתינים בדרום לבנון, לאחר שגורשו מירדן, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצוע פעילות חבלנית בתחומי ישראל. קדם למלחמת לבנון "מבצע ליטני", שבו חדרו כוחות צה"ל לדרום לבנון וניהלו עימותים עם אנשי אש"ף. לאחר ייצוב רצועת ביטחון כפולה של כוחות האו"ם וצד"ל שסגרה את גבול ישראל, ארגוני הטרור התקיפו באמצעות ירי קטיושות ותותחי 130 מ"מ, שכתוצאה מהם נהרגו אזרחים ישראליים, ונגרמה בהלה בישובים הישראליים בצפון. צה"ל הגיב באמצעות התקפות אוויריות, על מתקני אש"ף. השליח האמריקני פיליפ חביב, הצליח להביא לידי הפסקת אש בין ישראל ואש"ף, ב-24 ביולי 1981.
הקש ששבר את גב הגמל הישראלי, היה נסיון התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים ב-3 ביוני 1982. את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון הפת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. לאלו שסייגו שמדובר בפלג פלסטיני, הגיב הרמטכ"ל, רפאל איתן, באמירה המפורסמת: "אבו נידאל, אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!", והממשלה החליטה, חרף הסכם שביתת הנשק של יולי 1981, על הפצצת תשעה מתקני אש"ף בלבנון. אש"ף מצידו הגיב בהפגזה כבדה על יישובי הצפון, והדבר הכשיר את פתיחת מלחמת לבנון.
פתיחת המלחמה הוגדרה כפעולה מוגבלת: "מבצע שלום הגליל", כמבצעים המוגבלים שהיו לפניו. מטרות המבצע השתנו במהלכו, ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל, ואף להאשמות בתוך מפלגת הליכוד עצמו. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות. תחום זה הוסכם על גם על דעתה של מפלגת העבודה שהייתה באותה עת באופוזיציה בכנסת. אולם הפקודה לא ירדה לדרגי השטח, וצה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, דבר שהושג בהצלחה בסופו של דבר, לאחר המצור על ביירות.
[עריכה] מהלך המלחמה
המלחמה החלה ב-4 ביוני, עם הפצצות מסיביות של חיל האוויר הישראלי. לאחר - מכן, ב-6 ביוני, כוחות ישראליים פלשו אל לבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית, ובקעת הלבנון. במסגרת הלחימה בציר חוף הים, הונחתו מכיוון הים כוחות צנחנים ושריון צפונית לנהר האוואלי, דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר. בסופו של היום הראשון, צה"ל הצליח להגיע עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר - מכן, צה"ל המשיך את ההתקדמות המהירה עם המספר הנמוך יחסית של הרוגים עליו שמר מתחילת המלחמה, כשלמעשה רבים מהם נגרמו על -ידי צה"ל עצמו (בתקרית אחת בה זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית. בשל כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו).
במהלך ימי המלחמה הראשונים התעמתו כוחות ישראל וסוריה שהייתה מעורבת צבאית ופוליטית בלבנון. במהלך קרבות אלו, ב-9 ביוני נפתח מבצע ערצב-19 שערך חיל האוויר להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הדויים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש הקרב הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסים קרב, ובמהלכו הופלו כ-47 מטוסים של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל הלחימה עם סוריה, ישראל השמידה כ-80 מטוסים סוריים ואיבדה מספר מועט של מטוסים, בעיקר על - ידי פגיעות של הנ"מ הסורי. בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון במהלכם לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל עשתה הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב כנגד טנקים.
ב-8 ביוני צה"ל הגיע למבואות דאמור, כשבאותו הזמן כוחות צה"ל נאלצו להתמודד עם כוחות גרילה קטנים של אש"ף שהתחפרו באזורים של צור וצידון. ב-13 ביוני (כשבוע מתחילת המלחמה) צה"ל הגיע לביירות, ובמשך כיותר מחודש וחצי ניהל בה קרבות והידק מצור עליה. במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה, נמל התעופה של נהרס, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל וכיותר מ-1000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.
ישראל תמכה במינוי בשיר ג'ומאייל הנוצרי לנשיא לבנון. שר הביטחון אריאל שרון הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל - לבנון. אך בשיר ג'ומאייל נרצח עם תחילת כהונתו ועימו נגוז הסכם השלום הקצר. את מקומו תפס אחיו, אמין ג'ומאייל. למרות רצח בשיר ג'ומאייל אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריים להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות, יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982 הפכה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו הפלנגות מאות מתושבי המחנה.
בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל מביירות ב-17 בספטמבר. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון והאדריכל של מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר לידי משה ארנס.
שהיית צה"ל בלבנון חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים, ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש, מתוכם 28 ישראלים.
בספטמבר 1983 החלה נסיגה הדרגתית, שהסתיימה רשמית ביוני 1985, שלוש שנים לאחר שפרצה המלחמה, אז התייצבו כוחות צה"ל על רצועת ביטחון בדרום לבנון.
[עריכה] תגובות מבית למלחמה
בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". בתגובה גונתה חד"ש ונשמעו קריאות, ביניהן מפי עורך ידיעות אחרונות, להעמיד את ח"כיה לדין באשמת בגידה. בהצבעה עצמה נעדרו מהמליאה ח"כים מהשמאל, ביניהם שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך (השני) הצביעה בעד. גם העיתונים, להוציא את "הארץ", התגייסו למען המאמץ המלחמתי: בעיתונים התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגניבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין המלחמה לירידה בפשיעה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם אמצעי תקשורת. הגדיל לעשות עמירם ניר מידיעות אחרונות בטור המערכת ביום הראשון ללחימה, 6 ביוני 1982, תחת הכותרת "שקט, יורים": "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט".
המקרה המפורסם ביותר של שיתוף פעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, ביניהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נפלו בעת הלחימה. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".
עם זאת, ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית צצה מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה.
[עריכה] תוצאות המלחמה
 |
| עימותים עיקריים: |
| מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל) |
| מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה |
| הכוחות בסכסוך: |
| צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות |
| אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון |
| יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון) |
| מושגים: |
| רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד |
| חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים |
| אישים ישראלים בולטים: |
| יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט |
| אישים לבנונים נוצרים: |
| סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אטיין סאקר אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע |
| אישים לבנונים שיעים: |
| מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי |
| אישים לבנונים סונים: |
| פואד סניורה | רפיק חרירי |
| אישים לבנונים דרוזים: |
| כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט |
| אישים ערבים: |
| חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל |
| רקע היסטורי: |
| מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון |
| ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון |
מתוצאותיה המיידיות של המלחמה היו:
- גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון, ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. היחלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי, ותמיכתו בידי סוריה ואיראן.
- הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל.
- פגיעה קשה בעוצמת הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם הייתה ידו על התחתונה. הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב (המלחמה היחידה שבה ישראל העזה לכבוש בירה של מדינה ערבית).
- תחילת שבירת הקונצנזוס והאמון לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי.
מתוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה:
- בתחום המדיני, ממשלות רבות בעולם המערבי גינו את כניסת צה"ל לביירות ואת הימצאות הצבא הישראלי בלבנון והדבר פגע במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כ"שלום קר".
- השהייה הארוכה וקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו ושכונו "הבוץ הלבנוני". עימותים שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם, גבו קורבנות רבים.
- בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי עצירים ואסירים ביטחוניים בעסקאות לחילופי שבויים.
[עריכה] אבדות
- 670 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון וסה"כ כ-1,216 חיילים בין השנים 1982-2000.
- כ-17,825 ערבים נהרגו במהלך מלחמת לבנון. לפחות כ-10,000 מהם היו חיילים סורים וחמושים פלסטינים. [1]
[עריכה] שבויים ונעדרים
- בעסקת חילופי שבויים בין ישראל לאש"ף שנערכה ב-23 בנובמבר 1983 שוחררו 4,700 פלסטינים שנלכדו בלבנון במהלך המלחמה, כנגד שישה חיילי נח"ל שנפלו בשבי.
- ב-28 ביוני 1984, שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים.
- במאי 1985 נערכה עסקה נוספת, "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל.
שלושה מחיילי צה"ל, אשר השתתפו בקרב סולטן יעקוב, נעדרים עד היום: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.
[עריכה] נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000
מאז נסיגת צה"ל ב-1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החזבאללה וניסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצמצם את הכוחות במוצבים בגזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החזבאללה.
רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.
מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.
ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה שם. נסיגת צה"ל מדרום לבנון נעשתה מתוקף הבטחת בחירות שנתן ברק לפני היבחרו לתפקיד ראש הממשלה, ולפיה אם ייבחר לתפקיד יסיג את צה"ל מ"רצועת הביטחון" בתוך שנה. ההחלטה לבצע את המהלך באורח חד-צדדי, ללא הסכם עם סוריה או לבנון, הייתה פועל יוצא של כישלון המשא ומתן לשלום שניהל ברק עם סוריה בחודשים שקדמו לנסיגה. מערכת הביטחון, שתמכה ברובה בהשגת הסדר מדיני עם הסורים ונסיגה מדרום לבנון בחסות הסדר מעין זה, התנגדה התנגדות חריפה ליציאה חד-צדדית של צה"ל, בלא ערובות או הבנות לגבי הריבון בדרום לבנון בעקבות נסיגה כזו. החשש הרווח היה, כי נסיגה ללא הסדר תוביל למציאות בה ישתלט חזבאללה על האזורים המפונים תוך ביצוע פיגועים באופן יומיומי נגד היישובים הישראלים לאורך הגבול. באמ"ן היו מי שסברו כי מדובר במתכון ודאי להידרדרות שתוביל למלחמה עם סוריה.
[עריכה] סרבנות במלחמה
מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים כמו במקרה של אל"מ אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטח לבנון. בשלב מאוחר יותר הוקמה תנועת ארבע אמהות, לאחר אסון המסוקים שבו נהרגו 73 חיילים. תנועת ארבע אמהות והוויכוח הציבורי שנוצר בעקבות פעילותה, גרמו בסופו של דבר ליציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000, בהוראה של ראש הממשלה אהוד ברק.
[עריכה] מפקדי צה"ל במלחמת לבנון
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- רוביק רוזנטל (עורך), לבנון: המלחמה האחרת, ספריית פועלים, 1983
- גיורא רוזן (עורך), מלחמת לבנון - בין מחאה להסכמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983
- זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984
- אליעזר (גייזי) צפריר, פלונטר - שוטר תנועה בסבך הלבנוני, הוצאת כרמל, 2006.
- עירית גל ואילנה המרמן, מביירות לג'נין, עם עובד, 2002
- מיכאל (מייק) אלדר, שייטת 11 - הקרב על הצל"ש, ספריית מעריב, 1996
- יורם יאיר (ייה), אתי מלבנון, הוצאת מערכות.
- אהוד ערן, תמצית געגוע: סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון, הוצאת ידיעות ספרים, 2007
- מרדכי צפורי ואריה קרישק, "בקוו ישר", הוצאת ידיעות אחרונות, 1997.
- גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1992 .
- דניאל סובלמן, כללי משחק חדשים: ישראל וחזבאללה לאחר הנסיגה מדרום לבנון, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב, 2003.
- שמעון שיפר, כדור של"ג, הוצאת ידיעות אחרונות, 1984.
[עריכה] סרטים עלילתיים
- שתי אצבעות מצידון, בימוי - אלי כהן, 1986
- עונת הדובדבנים, בימוי - חיים בוזגלו, 1991
- גמר גביע, בימוי - ערן ריקליס, 1991
- בופור, בימוי - יוסף סידר, 2007
- ואלס עם באשיר בימוי - ארי פולמן, 2008
- לבנון בימוי - שמואל מעוז, 2009
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל ישראל | ||
 |
פורטל המזרח התיכון | ||
 |
פורטל ההיסטוריה | ||
- מבצע שלום הגליל, באתר הכנסת
- מלחמת שלום הגליל, באתר צה"ל
- מלחמת לבנון (הראשונה), אנציקלופדיה ynet
- הקלטה: דיווח ב"קול ישראל" על פתיחת מבצע שלום הגליל
- תמונות טנקים משל"ג, בפורום צבא וביטחון בפרש
- ד"ר צ'לו רוזנברד, מבצע שלום הגליל – נקודת השבר בין הצבא לחברה, באתר "אומדיה"
- ד"ר מאיר פעיל, מלחמות ישראל : מלחמת לבנון, אתר מט"ח
- רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת שלום הגליל, באתר הגבורה
| היסטוריה של מדינת ישראל | |||
|---|---|---|---|
|
.png)
|
|
|||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
