סוריה

הרפובליקה הערבית הסורית (בערבית: الجمهوريّة العربيّة السّوريّة, תעתיק מדויק: אלג'מהוריה אלערביה אלסוריה) הינה מדינה ערבית במזרח התיכון. רוב תושביה מוסלמים, אך יש בה מיעוטים בעלי השפעה של עלאווים, נוצרים, דרוזים ועוד. סוריה גובלת בישראל בדרום מערב, בלבנון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח ובירדן בדרום. המדינה בעלת קו חוף בים התיכון.

מאז הקמת מדינת ישראל, מצויה סוריה בעימות איתה. כיום מתמקד העימות במחלוקת על השליטה בשטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967. לסוריה היה סכסוך טריטוריאלי גם עם טורקיה על שטח של 5,403 קמ"ר סביב מפרץ איסכנדרון שסופח לטורקיה ב-1939, אם כי כיום נוטה סוריה להשלים עם שליטת טורקיה באזור זה.

[עריכה] מקור השם

השם סוריה מקורו בשמה היווני הקדום של ארץ ארם שלחופו המזרחי של הים התיכון, המשתרעת בין חצי האי ערב ומצרים בדרום וקיליקיה בצפון. בתקופתו של ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, שהשתמש אף הוא בשם זה, חילקו שטח זה למספר פרובינקיות רומיות: יהודה (ארץ-ישראל) בדרום מערב, פיניקיה בה שוכנת כיום לבנון, קואלה-סוריה (סוריה החלולה) מדרום לנהר אל-כביר, ומסופוטמיה.

אחד מהכינויים של סוריה, בעיקר בפי תושבי סוריה עצמם, הינו "בילאד א-שאם" (ארץ השאם, בערבית: بلاد الشام). הכינוי נאמר בעיקר במעין ערגה לימיה הגדולים של סוריה ("סוריה הגדולה"), בהם הממלכה הסורית התפרשה על פני כל הלבנט.

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של סוריה

ארכאולוגים מצאו כי בסוריה קמה אחת מהקדומות שבציוויליזציות על פני כדור הארץ. בשנת 1975, במהלך חפירות שנערכו בצפון מזרח סוריה, נתגלתה העיר אֶבּלה, אשר העידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין ים סוף לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. בעיר אבלה לבדה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם. חוקרים מאמינים ששפתם של בני אבלה היא השפה השמית הקדומה בעולם. ערים חשובות נוספות שנתגלו במהלך החפירות הן מארי, אוגרית ודורה אירופוס.

סוריה נשלטה ברציפות על ידי הכנענים, העברים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים, הנבטים, הביזנטים, הערבים והצלבנים לפני שנכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. לסוריה מקום חשוב בתולדות הנצרות; השליח פאולוס המיר דתו לנצרות בדרכו לדמשק וייסד את הכנסייה הנוצרית המאורגנת הראשונה באנטיוכיה שבסוריה העתיקה, משם יצא למסעות מיסיון רבים.

דמשק, עיר בה התגוררו בני אדם כבר בשנת 10,000 לפנה"ס, ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם, יחד עם חאלב ויריחו. היא עברה לשליטת הערבים המוסלמים בשנת 636 לספירה. מיד לאחר מכן, הגיעו עוצמתה ויוקרתה של העיר לשיאן, והיא הפכה לבירתה של האימפריה האומיית, שהשתרעה מספרד ועד לגבולות מרכז אסיה בשנים 661-760 לספירה, או אז נוסדה הח'ליפות העבאסית בבגדד, עיראק.

דמשק הפכה לבירה הפרובנציאלית של האימפריה הממלוכית בשנת 1260 לערך. העיר הוחרבה בחלקה הגדול על ידי המונגולים בשנת 1400. משנבנתה מחדש, הוסיפה העיר לשמש בירה עד שנת 1516. שנה אחר כך נפלה לידי השלטון העות'מאני. העות'מאנים הוסיפו להחזיק בדמשק ובסביבותיה במשך 400 השנים הבאות, מלבד כיבוש מצרי קצר טווח בין השנים 1832-1840 על ידי איברהים פאשה.

[עריכה] הכיבוש הצרפתי

תמונת לווין של סוריה

תצפית על כפרים סוריים מהר חזק שברמת הגולן

גנרל קטרו מכריז על עצמאות סוריה ביום 14 ביוני 1941

השלטון העות'מאני תם כאשר כוחות המרד הערבי נכנסו לדמשק בשנת 1918 לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. ממלכה ערבית סורית עצמאית הוקמה תחת המלך ההאשמי פייסל בן חוסיין, בנו של שריף מכה ומאוחר יותר מלך עיראק. קצה של ממלכתו זו בא בחודש יולי 1920, עם פלישתם של כוחות צרפתיים לסוריה, פלישה שנועדה לאכוף את המנדט שניתן לה בסוריה על ידי חבר הלאומים. בסיומו של קרב מיסלון ב-23 ביולי בין הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה לבין הצרפתים, כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל מזרחה. שנות המנדט בסוריה התאפיינו בתסיסה לאומית - סורית ופאן-ערבית כאחת - ובמרידות ספורדיות שדוכאו באכזריות. במקביל, הצרפתים קידמו מודרניזציה תשתיתית וכלכלית ברחבי סוריה.

עם נפילתה של צרפת בשנת 1940 לידי גרמניה, הועברה השליטה על סוריה לידי ממשלת וישי, עד לכיבושה מחדש של המדינה על ידי הממלכה המאוחדת ואנשי צרפת החופשית ביולי 1941. לחץ מתמשך ומחאות מקרב תנועות לאומיות סוריות הביאו בסופו של דבר לפינוי הכוחות הצרפתיים מסוריה באפריל 1946, בהותירם את המדינה בידי ממשלה רפובליקנית שהורכבה עוד בימי המנדט.

[עריכה] מקבלת העצמאות ועד ל-1970

אף שתהליך פיתוח כלכלי מואץ אמנם התרחש בסוריה למן ההכרזה על עצמאותה ב-17 באפריל 1946, הפוליטיקה הסורית מתקופה זו ועד לשנות השישים המאוחרות עמדה בסימן חוסר יציבות מובהק. לא זו בלבד שסורים רבים חשו כי למדינתם אין זכות קיום נוכח גבולותיה המלאכותיים, שאינם הולמים את החזון העממי בדבר סוריה הגדולה; סדרת הפיכות צבאיות, שראשיתה בשנת 1949, ערערה את יסודות השלטון האזרחי והביאה בסופו של דבר לתפיסת השלטון על ידי קולונל אדיב א-שישכלי בשנת 1951. לאחר שהודח האחרון בהפיכה צבאית בשנת 1954, הביאו תסיסה פנימית, תימרונים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה, ובעיקר גורמים מתחרים בצבא הסורי, לתפיסת השלטון על ידי גורמים סוציאליסטים ולאומנים-ערביים קיצוניים.

חולשתה המדינית, הצבאית והחברתית של סוריה בשנים שלאחר הפיכת 1954, תיאום האינטרסים בין סוריה ומצרים, עליית קרנו של הנשיא המצרי גמאל עבדל נאצר כמנהיג העולם הערבי בעקבות משבר סואץ (1956), וייתכן שמעל לכל - העדפת הזהות הפאן-ערבית על פני הזהות הלאומית הסורית - גרמו כל אלה לאיבודה של המדינה הסורית לדעת ב-1 בפברואר 1958, ולהקמתו של איחוד פוליטי בין סוריה ומצרים: הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"ם. המילה "רעם", שהייתה לה גם משמעות סמלית, לא נראתה ראויה בישראל, ובעיתונות הכתובה ובשידורי קול ישראל כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת).

האיחוד כשל בסופו של דבר. בעקבות הפיכה צבאית שהתרחשה ב-28 בספטמבר 1961 פרשה סוריה מהאיחוד והקימה עצמה מחדש כמדינה עצמאית. מספר הפיכות צבאיות אירעו במהלך 18 החודשים הבאים, כאשר המשמעותית שבהן ארעה ב-8 במרץ 1963, או אז גרמו קצינים סוציאליסטים מהצבא הסורי לעליית ה"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני", קבוצת קצינים ופקידים אזרחיים אשר השתלטה על כל סמכויות החקיקה והממשל. ההשתלטות תוכננה על ידי חברי מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית (מפלגת הבעת'), אשר פעלה בסוריה ובמדינות ערביות נוספות למן סוף שנות הארבעים. חברי הבעת' הם שהיוו הרוב בממשלה המהפכנית החדשה.

הפיכת הבעת' בסוריה באה חודש לאחר הפיכת הבעת' בעיראק. הממשלה הסורית החדשה בחנה את האפשרות לכונן פדרציה משותפת עם עיראק הבעת'ית ומצרים. הסכם לכינון ישות פוליטית מעין זו נחתם בקהיר ב-17 באפריל 1963, ואולם מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הביאו לביטולה של הפדרציה המשולשת. לאחר מכן פעלו משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק להקמת איחוד ביניהן, ואולם סילוק מפלגת הבעת' מהשלטון בעיראק בנובמבר 1963 קטעה תוכניות אלה. במאי 1964 נשיא סוריה אמין אל-חאפז ניסח חוקה למדינה הסורית, הכוללת זרוע מחוקקת שתורכב מנציגי הארגונים הגדולים - פועלים, איכרים ואיגודים מקצועיים - וזרוע מבצעת שתכלול מועצה נשיאותית וממשלה.

ב-23 בפברואר 1966 ביצעה קבוצת קציני צבא עלאווים ברובם, כולם חברי מפלגת הבעת', הפיכה צבאית פנים-מפלגתית, כלאה את הנשיא אל-חאפז, פיזרה את הממשלה ואת מועצת הפיקוד המהפכני, ביטלה את החוקה והתקינה ממשלת בעת' אזרחית. מנהיגי ההפיכה, שנודעה כהפיכת הנאו-בעת', תיארוה כ"אשרור" עקרונות מפלגת הבעת'. על קבוצה זו נמנו שניים מבכירי העדה העלאווית - צלאח ג'דיד וחאפז אל-אסד, שכיהן בתקופה זו כשר ההגנה הסורי. התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לסוריה הנאו-בעת'ית ולמצרים במלחמת ששת הימים (יוני 1967) - מלחמה שפרצה גם, בין היתר, בעקבות הקיצוניות האידאולוגית וחוסר הניסיון שאפיינו את המשטר הסורי - החלישה משטר רדיקאלי זה. מתיחות עזה נתגלעה בין היסודות הצבאיים המתונים במפלגת הבעת' לבין היסודות האזרחיים הקיצוניים. נסיגת כוחות הצבא הסורי שנשלחו לסייע לאנשי אש"ף בירדן במהלך אירועי ספטמבר השחור (1970) שיקפו את חוסר ההסכמה בקרב מפלגת הבעת'. ב-13 בנובמבר 1970 הוביל שר ההגנה הסורי חאפז אל-אסד את מהפכת התיקונים, הפיכה צבאית בלתי-אלימה שסילקה את ההנהגה האזרחית של מפלגת הבעת' מהשלטון.

[עריכה] 1970 עד 2005

[עריכה] גיבוש השלטון

עם תפיסת השלטון פעל אסד במהרה על מנת ליצור תשתית ארגונית ריכוזית למשטרו. הוא כונן את מועצת העם (מג'לס א-שעב) מוסד חקיקתי בן 173 צירים, 87 מתוכם נציגי מפלגת הבעת'. יתר המושבים חולקו בין "ארגונים עממיים" ומפלגות זעירות אחרות. במרץ 1971, מפלגת הבעת' בחרה ב-21 נציגים שיכהנו כשרים בממשלה. באותו חודש, "משאל עם" נערך במטרה לאשר את מינויו של אסד לנשיא לפרק זמן בן שבע שנים. שנה לאחר מכן, במטרה להרחיב את בסיס משטרו, כונן אסד את החזית הלאומית הפרוגרסיבית, קואליציה של מפלגות שבראשה עמדה מפלגת הבעת', ונערכו בחירות לצורך הקמת מועצות מקומיות בכל אחד מ-14 המחוזות של סוריה. במרץ 1973, נכנסה לתוקפה החוקה הסורית החדשה, אשר קבעה, בין היתר, כי מפלגת הבעת' היא המפלגה המובילה במדינה. זמן מה לאחר מכן נערכו בחירות פרלמנטריות ראשונות למועצת העם, הראשונות מאז 1962.

[עריכה] מלחמת אוקטובר

חאפז אל-אסד בהפיכת 1970

ערך מורחב – מלחמת יום הכיפורים

לקראת סוף 1973 תקפה סוריה את ישראל ברמת הגולן במטרה לסלק את הכוחות הישראלים ולהחזיר את השטח לידיה, במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים. חרף ההצלחות בתחילתה , בסופה של המלחמה הייתה ידה של סוריה על התחתונה. בהסכמי הפרדת הכוחות מ-1974, בסופה של מלחמת התשה ארוכה שיזמה סוריה, הוסכם על הקמת אזור חיץ מפורז בין סוריה לישראל בצד הסורי של הגבול, וישראל נסוגה מהשטח הסורי שכבשה במהלך המלחמה-"המובלעת". קו ההפרדה שנקבע חפף ברובו את הקו הסגול למעט שינוי באזור קוניטרה - שטח בגודל 60 קמ"ר שכולל את העיר קוניטרה וסביבותיה הוחזר לשליטה אזרחית סורית. מוצבי החרמון הסוריים נמסרו לשליטת האו"ם. מאז 1974, היה הגבול הסורי-ישראלי שקט כמעט לחלוטין.

[עריכה] המעורבות בלבנון

ב-1976 שלחה סוריה כוח סיוע בן כ-40,000 חיילים ללבנון השכנה, במטרה לסייע למחנה המארוני-שמרני במלחמת האזרחים מול המחנה הפלסטיני-רדיקאלי. לבנון נתפסה בעיני סורים רבים - וייתכן שגם בעיני אסד עצמו - כחלק אינטגרלי מסוריה, באופן העולה בקנה אחד עם אידאל "סוריה הגדולה"; ענייניה המדיניים, הצבאיים והכלכליים של לבנון השפיעו על הנעשה בסוריה, ולפיכך שליטה בלבנון נתפסה כאינטרס סורי מובהק. אף שתמיכת אסד ומשטרו הייתה נתונה באופן מסורתי לפליטים הפלסטינים (מתוך מגמה להחליש את ישראל; ראו פתחלנד להרחבה), הבין אסד בהדרגה כי בכוחה של מלחמת האזרחים לפורר את המדינה הלבנונית ולפגוע אגב כך באינטרסים הסורים. מסיבה זו התערב דווקא לטובת הנוצרים, לקול מחאות הפלסטינים והעולם הערבי.

עד מהרה שקעה סוריה בבוץ הלבנוני, כשהיא משחקת תפקיד פעיל במלחמת האזרחים ומשנה את תמיכתה במחנות הלוחמים לפי הטוב בעיני מנהיגה. בחמש-עשרה שנות המלחמה הבאות סוריה לחמה הן על מנת להדק את אחיזתה בשכנתה המערבית והן על מנת לפגוע בישראל בגזרה הדרום-לבנונית. רבים נוטים לראות בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, במיוחד עם סיומה של המלחמה בשנת 1990 (בעקבות הסכם טאיף), ככיבוש לכל דבר. נוכחותו הגלויה של צבא סוריה בלבנון התקיימה עד שנת 2005; במהלך תקופה זו נתן הצבא הסורי את אותותיו בפוליטיקה הלבנונית, מה שעורר את חמתם של רבים בלבנון.

קרוב למיליון פועלים סורים נכנסו ללבנון בתום המלחמה כדי למצוא עבודה. כוח העבודה הסורי הועדף על פני זה הפלסטיני והלבנוני כיוון שהיה זול יותר, ואולם היו שטענו כי בכך שממשלת סוריה מעודדת את אזרחיה להיכנס למדינה קטנה ומשותקת-צבאית יש משום הוכחה לקולוניזציה הסורית בלבנון. פועל יוצא של צעד זה היה תלות הדדית אבסולוטית של המערכות הכלכליות של סוריה ולבנון. בשנת 1994, בעקבות לחץ שהפעילה דמשק, העניקה ממשלת לבנון אזרחות לכ-200,000 תושבים סורים.

בפברואר 2005, נרצח רפיק אל-חרירי, לשעבר ראש ממשלת לבנון וממנהיגי האופוזיציה האנטי-סורית במדינה, בפיגוע מכונית תופת, שאת תכנונו ייחסה חקירת האו"ם לסוכני מודיעין סוריים. תחת לחץ אמריקני ובינלאומי ניכר הורה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד להוציא את כל אנשי הצבא וסוכני המודיעין הסורים מלבנון. עם זאת, רבים עודם מטילים ספק באשר להסתלקותם של סוכני ממשלת סוריה משטח לבנון.

[עריכה] אופוזיציה ודיכוי

דיוקנאות ענק של אסד בכיכר בעיר חאלב, ועל קיר בניין סמוך,פברואר 2001

המשטר האוטוריטרי, המלווה בגילויים של פולחן אישיות, שהקים חאפז אל-אסד ידע מבקרים רבים מקבוצות שונות; ואולם כל גילוי התנגדות מהותי דוכא במהרה. אסד העריץ את הרודן הרומני ניקולאה צ'אושסקו ופעל נגד מתנגדיו באופן דומה. משבר חמור במיוחד פרץ בסוף שנות השבעים מקרב סונים אסלאמיסטים קיצוניים, אשר התנגדו לעצם עקרונות משטר המיעוט העלאווי (העלאווים נחשבו לכופרים גרועים מהנוצרים והיהודים), הבעת'י והחילוני. בין השנים 1976 ועד לדיכוי ההתקוממות המוסלמית בפברואר 1982, ארגון האחים המוסלמים בסוריה הוביל מרד מזוין כנגד המשטר. אסד הגיב למרד בתוקפנות חסרת תקדים; הוא ריסק כל ביטוי להתנגדות פונדמנטליסטית (שהתרכזה סביב העיר חמאת), כשהוא משתמש באש ארטילרית כדי ליישר את פני העיר ומביא למותם של אלפי בני אדם (ראו: טבח חמאת). מאז, ביטויי האופוזיציה היו מצומצמים ביותר. אתגר מתוככי המשטר הגיע בשנת 1984, כאשר חאפז אושפז בעקבות התקף לב שחווה. אחיו הצעיר רפעת ביקש להשתלט על המדינה באמצעות מנגנוני הביטחון שבראשם עמד. חרף בריאותו הרופפת, הצליח אסד לדכא את ניסיון ההשתלטות ולשלוח את רפעת לגלות, בה הוא שוהה עד היום (2008).

[עריכה] מלחמת המפרץ

השתתפותה של סוריה בקואליציה הרב-לאומית בראשות ארצות הברית, שהוקמה בשנת 1991 כדי לתקוף את שליט עיראק סדאם חוסיין, סימלה תפנית מהותית ביחסיה של סוריה עם המערב והעולם הערבי. סוריה השתתפה בוועידת השלום המזרח תיכונית במדריד (אוקטובר 1991) ובמהלך שנות התשעים ניהלה משא ומתן ישיר עם ישראל לגבי עתיד הגולן ושלום אפשרי בין המדינות. המגעים הללו הסתיימו בכישלון צורב; למעשה, מאז מרץ 2000, מועד פגישתם של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון עם חאפז אל-אסד בז'נבה, לא התקיים כל מגע רשמי גלוי בין סוריה לישראל, זאת אף שהנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד משדר מפעם לפעם הצהרות לפיהן הוא מעוניין בהמשך הדיונים.

[עריכה] מותו של המנהיג

במשך רוב שנות התשעים היה אסד אדם חולני מאוד, והוא הרבה להסתגר בארמונו מבלי לפנות לציבור. ב-10 ביוני 2000, בתום 30 שנות שלטון - פרק הזמן הארוך ביותר בתולדותיה של סוריה - מת חאפז אל-אסד מהתקף לב במהלך שיחת טלפון עם נשיא לבנון אמיל לאחוד. מותו של באסל, בנו הבכור ויורשו המיועד, בתאונת דרכים ב-1994 אף הוא השפיע עליו לרעה.

שעות ספורות לאחר מותו של אסד תיקנה מועצת העם את החוקה הסורית, והפחיתה את גיל המינימום של נשיא הרפובליקה מ-40 ל-34, מה שאיפשר לבנו הצעיר של חאפז, בשאר אל-אסד, להופיע כמועמד הרשמי של מפלגת הבעת' השלטת. ב-10 ביולי 2000 נבחר בשאר אל-אסד לנשיא ב"משאל עם" שהעניק לו 97.29% מהקולות.

[עריכה] אסד הבן: שנים ראשונות בשלטון

בנאום הפתיחה שנשא בפני מועצת העם ב-17 ביולי 2000, הבטיח בשאר אל-אסד רפורמות פוליטיות, כלכליות ודמוקרטיות ברוחן. פעילי זכויות אדם וגורמים פרו-אזרחיים בסוריה, כמו גם חברי פרלמנט אחדים, החלו להביע תקווה לשינוי, נוכח אווירת הפתיחות היחסית שאפיינה את סוריה בחודשים הראשונים לכהונתו של בשאר (ר' "האביב של דמשק"). ההתלהבות הראשונית שככה במהרה, כאשר הממשלה פשטה על פורומים אזרחיים וארגונים רפורמטורים. אולם, ניתן להצביע על מגמה של ליברליזציה בהשוואה לשלטונו הטוטליטרי של אסד האב. חיבורה של סוריה לאינטרנט, הצגתם של טלפונים סלולרים ותפוצתה של טכנולוגיית מחשבים השפיעה באופן ניכר על החברה הסורית, שהייתה עד כה מבודדת מהעולם. בנוסף, נוכחותן של המשטרה החשאית ויתר מנגנוני הביטחון והמודיעין פחתה. כיום קיים מספר קטן של אינטלקטואלים המתנגדים למשטר, אך מספרם הולך וגדל. כמו כן, ישנן מספר מפלגות אופוזיציה בלתי חוקיות אך פעילות. עם זאת, מפלגת הבעת' מוסיפה להחזיק באיתנות ברסן השלטון, ופשיטות משטרתיות מצמצמות את גילויי האופוזיציה.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, פתחה ממשלת סוריה בשיתוף פעולה מצומצם עם ארצות הברית כחלק מהמאבק הגלובלי הקרוי המלחמה בטרור. עם זאת, סוריה התנגדה לפלישה האמריקנית לעיראק במרץ 2003, מה שחולל הידרדרות מהירה ביחסים עם ארצות הברית. בדצמבר 2003 חתם ג'ורג' בוש הבן על צו אחריותה של סוריה ואחזור הריבונות הלבנונית, אשר איפשר הטלת סנקציות נגד סוריה אם לא תחדל לסייע לארגוני טרור פלסטינים, תסיים את נוכחותה הצבאית והביטחונית בלבנון, תפסיק את ניסיונותיה להשיג נשק להשמדה המונית ותעשה את המוטל עליה על פי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם באשר ליציבותה ושיקומה של עיראק. במאי 2004, קבע הנשיא שסוריה לא פעלה לפי התנאים הללו ויישם סנקציות לפיהן אסור לייצא לסוריה מוצרים אמריקנים מלבד מזון ותרופות, ואסורה נחיתת מטוסים בבעלות ממשלת סוריה בשטח ארצות הברית.

[עריכה] פוליטיקה

מבחינה רשמית סוריה היא רפובליקה. בפועל שולט במדינה משטר רודני, המציג כלפי חוץ חזות דמוקרטית לכאורה. למרות שהאזרחים בוחרים את הנשיא ואת חברי הפרלמנט אין להם הזכות לשנות את הממשלה.

מינוי הנשיא הקודם חאפז אל-אסד אושר במשאל עם חמש פעמים רצופות, מבלי שהתמודדו אחרים על התפקיד, ובנו בשאר אל-אסד מונה לראשונה ביולי 2000. משטר משפחת אסד החזיק בשלטון תקופה ארוכה מכיוון שהיה לו רצון עז לשמור על היציבות הפוליטית, שאותה השיג בין השאר על ידי הענקת זכויות לקבוצות מיעוט אתניות. כמו כן, ניתן לזקוף את כוחו של הנשיא לנאמנות המתמשכת של הצבא והיעילות הסורית בפעולות פנימיות. יש לציין כי התרחבות הביורוקרטיה הממשלתית יצרה גם מעמד של אנשים נאמנים למשטר בכלל ולמשפחת אסד בפרט.

כל שלוש הרשויות בסוריה מכוונות על ידי מפלגת הבעת' הסורית, כאשר החוקה של המדינה מבטיחה את ראשוניות המפלגה. בנוסף אליה, החוק מתיר לשש מפלגות נוספות להתקיים במקביל למפלגת הבעת', ואלה יוצרות את החזית הפרוגרסיבית הלאומית. מפלגות אלה נוצרו כדי לספק מראית עין של מערכת רב-מפלגתית, אולם החזית הפרוגרסיבית הלאומית נשלטת על ידי מפלגת הבעת' כך שאין בכוחה לשנות את המבנה הפוליטי במדינה.

הפרלמנט שידוע בשם מועצת העם הסורית, נשלט על ידי מפלגת הבעת', והוא נבחר אחת לארבע שנים. למועצה אין רשות נפרדת. למרות שהמועצה יכולה להעביר ביקורת על פוליטיקאים ולהעביר טיוטות חוק, היא אינה יכולה ליזום חוקים. כך נוצר מצב בו לרשות המבצעת יש בלעדיות על תהליך החקיקה.

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת סוריה

הכלכלה בסוריה מחולקת למספר ענפים עיקריים: חקלאות, תעשייה ושירותים. חתך התעסוקה הוא: חקלאות 40% , תעשייה 20% , שירותים 40%. כלכלתה האגררית מיושנת מאוד. שני שליש מהיצוא מתבסס על נפט. בהתאם לאופי הסגור של הממשל והאוכלוסייה בסוריה קיימת אי ודאות גדולה בתחום הכלכלי.

מוצרי החקלאות העיקריים הם: חיטה, שעורה, כותנה, זיתים, סוכר, ביצים, חלב. במישור החוף, בעמק הנהר עאצי ובאגן דמשק מגדלים פירות וירקות, אך הגידולים העיקריים הם גידולי שדה. גידול החיטה תופס את מרבית השטח ואחריו גידולי השעורה והסורגום. עם זאת, ענף היצוא העיקרי של סוריה בתחום החקלאות הוא גידולי הכותנה. בשנות ה-70 הקימה סוריה סכר על מנת להגדיל את שטחי השלחין, וכך נוספו שטחי עיבוד גדולים בצפון מזרח סוריה. בעקבות זאת, פחתה כמות המים בהמשכו של הנהר ונוצר סכסוך עם עיראק. חלק ניכר משטחי המדינה משמשים למרעה.

שיעור הצמיחה ב-2006 עמד על כ-4%. אחרי צמיחה כלכלית של למעלה מ-300 אחוזים בעשור בשנות השבעים של המאה העשרים, התכווצה הכלכלה בשיעור של 33 אחוזים בשנות השמונים, וחזרה לצמיחה מתונה של כ-12 אחוזים בשנות התשעים. (מעט יותר מאחוז אחד בשנה). על-פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, התוצר לנפש לאדם בסוריה עמד ב-2007 על 4,498 דולר, תוצר נמוך גם ביחס למדינות אחרות במזרח התיכון ו-116 בגובהו בין מדינות העולם בכלל.

לפי הממשלה הסורית אחוז האבטלה עומד על 7.5%, אך לפי מקורות דיפלומטיים זרים אחוזי האבטלה גדולים פי שלושה. לסוריה יש חובות חיצוניים בסך 20 מיליארד דולר, לאחר ששלושה רבעים מחובה לרוסיה, בעלת חוב עיקרית, נמחקו בהסדר ב-2005. ארצות הברית אינה מסייעת לסוריה ואוסרת על אזרחיה להשקיע במדינה, כיוון שהיא משתיכת לארצות התומכות בטרור.

[עריכה] מחוזות

ערך מורחב – מחוזות סוריה

סוריה מחולקת ל-14 מחוזות או בשפה המקומית "מֻחאפזאת" (צורת יחיד: "מֻחאפזה"). מושל מחוז, שאת מועמדותו לתפקיד מציג שר הפנים, צריך לקבל את אישור הקבינט. המושל נעזר במועצה מחוזית נבחרת.

דמשק (دمشق)
ריף דִמַשְק (ريف دمشق)
קֻנֵיטרה (القنيطرة באופן רשמי כולל גם שטחים הנמצאים בידי ישראל)
דַרעָא (درعا)
א-סווידא (السويداء)
חֹמס (حمص)
טרטוס (طرطوس)

לטקיה (اللاذقية)
חָמה (حماة)
אִדלִבּ (إدلب)
חָלֶבּ (حلب)
א-רָקָה (الرقة)
דיר א-זַוְר (دير الزور)
אלחַסָכָּה (الحسكة)

[עריכה] גאוגרפיה

מפת סוריה

סוריה היא מדינה הממוקמת בדרום מערב אסיה. המדינה גובלת עם ישראל בדרום מערב, עם לבנון במערב, טורקיה בצפון, עיראק במזרח, ירדן בדרום. ובעלת קו חוף בים התיכון.

מרבית שטחה של סוריה הוא מישור צחיח אולם אזור החוף הצפון מערבי שלה ירוק למדי. הפרת הוא הנהר החשוב ביותר במדינה החוצה אותה במזרח.

האקלים במדינה הוא אקלים יבש וחם בעיקרו, למרות שהחורף הוא לח. הטופוגרפיה של המדינה, הממוקמת על רמה, גורמת לעתים לירידת שלגים בחורף.

[עריכה] דמוגרפיה

אוכלוסייתה של סוריה מונה כ-20 מיליון נפשות (2008). הסורים האתניים מעורבים עם השמיים וההודו ארופאים ששלטו באזור במהלך תקופות היסטוריות שונות.

מבחינה דתית, האוכלוסייה הסורית מורכבת כיום מ-10% נוצרים ו-90% מוסלמים (כאשר 70% הם סונים ו-20% הם משאר הזרמים באסלאם כמו העלאווים, שיעים ודרוזים). קיימת גם קהילה יהודית קטנה מאוד המרוכזת בעיקר בדמשק.

הערבים, כולל הפליטים הפלסטינים, הם הרוב השולט במדינה, לפי כך הערבית היא השפה הרשמית במדינה והשפה המדוברת ביותר. סורים מלומדים דוברים גם אנגלית וצרפתית, אולם השפה האנגלית מובנת יותר בקרב הקהל הרחב.

הכורדים, שרבים מהם דוברים כורדית, תופסים 10%-25% מהאוכלוסייה וחיים בעיקר בקרן הצפונית של סוריה (שהיא גם גבולו הדרום מערבי של חבל כורדיסטן). בנוסף, קהילות כורדיות גדולות מתגוררות בכל רחבי סוריה וגם בערים הגדולות. השפה הארמית והשפה הטורקית מדוברות בפי האוכלוסיות האשורית-נוצרית והטורקית. הארמית שימשה את יושבי האזור לפני הגעת האסלאם ובוא השפה הערבית, אך עדיין קיימות קהילות קטנות דוברות ארמית כשפה משנית - בעיקר הכפריים במזרח המדינה, ויהודי חאלב.

מרבית האוכלוסייה מתגוררת בעמק נהר הפרת לאורך קו החוף שיוצר רצועה פורה בין ההרים החופיים למדבר. מבחינת תפרוסת אוכלוסייה, מרבית האוכלוסייה חיה במחוזות המערביים והשאר חיים במחוזות המזרחיים.

החינוך במדינה הוא חינוך חינם ואף חובה לבני 6 עד 11. בדומה לישראל, מורכב החינוך מ-6 שנות לימודיים יסודיים, 3 שנות לימודי ביניים כלליים ו-3 שנים נוספות לימודי תיכון. קצת מעל 76.9% מהאוכלוסייה, מבני 15 ומעלה, הם יודעי קרוא וכתוב.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סוריה

סקירת הארסנל של צבא סוריה, באתר "אומדיה"

[עריכה] הערות שוליים

^ ‏שפות מדוברות נוספות הן כורדית, ארמנית, ארמית ואדיגית.‏

מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה ³ · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה ¹ · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית · הרפובליקה העממית של סין ² · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה ¹ · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור ³ · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן ¹ · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה ¹ · תאילנד · תימן

הערות: ¹ חלק משטח המדינה נמצא באירופה. ² הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. ³ חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.

מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · תימן פורטל: המזרח התיכון