לבנון

הרפובליקה הלבנונית (בערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (אל)לֻבְּנַאנִיַה) היא מדינה קטנה (שטחה כמחצית משטח ישראל) במזרח התיכון, לחוף הים התיכון. המדינה גובלת בישראל בדרום, ובסוריה במזרח ובצפון. לבנון מורכבת מעדות ודתות רבות, וההיסטוריה שלה רוויית סכסוכים בין עדות אלו על שליטה, שטח ומשאבים. מאבקים אלו התעצמו בעקבות מעורבות של מדינות אחרות דוגמת סוריה, ישראל, איראן וצרפת בענייניה הפנימיים של לבנון ובמאזן הכוחות בין העדות.

[עריכה] מקור השם

הארץ נקראת על-שם הר הלבנון, שהוא רכס הרים הנמצא במרכזה. השם "לבנון" או "הלבנון" כשמו של רכס ההרים מופיע פעמים רבות בתנ"ך. מעריכים שמקור השם "לבנון" הוא בפסגותיה המושלגות של הארץ, בעלות הצבע הלבן. השם המקראי הוא שמה של הארץ גם בשפות אחרות, כולל ערבית. בערבית הוא נכתב لـُبـْنـَان ונהגה: לֻבְּנָאן (ערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (ערבית סורית). בצרפתית: Le Liban.

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון

חבל הארץ הנקרא כיום לבנון היה מאוכלס כבר באלף השלישי לפני הספירה. תושביו היו הפיניקים, הנמנים עם משפחת העמים השמיים המערביים, שעסקו במסחר ובשיט. בתקופת התנ"ך נקרא החבל "כנען" ותושביו נקראו כנענים. מלכי ממלכות יהודה וישראל קשרו איתם קשרים מסחריים ומדיניים הדוקים. חירם מלך צור סיפק לשלמה המלך ארזים לבניית בית המקדש, ואחאב מלך ישראל נשא לאישה את איזבל בת אתבעל מלך צידון.

מאז עליית האימפריה של אשור במאה השמינית לפני הספירה היו הר הלבנון וחופיו נתונים לשלטונם של כובשים זרים: מלכי אשור ואחריהם מלכי מצרים, מלכי בבל, מלכי פרס, היוונים ואחריהם קיסרי רומא, הכובשים הערבים לבית אומיה ולבית עבאס והצלבנים בימי מסעי הצלב ואחריהם הממלוכים.

[עריכה] שלטון עות'מאני

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון: שלטון עות'מאני (1516 - 1832)

המערכת החברתית והפוליטית אשר התקיימה בין השנים 1516 עד שנת 1832 הינה אותה המערכת שהוקמה כבר בתחילת שלטונם של העות'מאנים בהר הלבנון (למעשה המערכת בקוויה הכלליים התבססה כבר בימי הגעת הדרוזים והמארונים להר הלבנון). מערכת שלטונית זו החזיקה מעמד עד לתקופת שלטון בשיר השני בחסות המצרים (1832-1840).

בשנת 1516 פלשו העות'מאנים לאזור הלבנט מן הצפון. באזור שלט אז האמיר פח'ר אל דין הראשון מבית הנכבדים הדרוזי בית מען. תמיכתו של האמיר בעות'מאנים השתלמה והאימפריה החדשה העניקה לו את הזכות לשלוט באזור הרי השוף והסביבה.

המערכת הפיאודלית בלבנון היא מערכת פיאודלית מיוחדת אשר אינה מתבטאת בכפיפות והתחייבות לאדון, כמו באירופה, אלא בעיקר על חכירה. מרבית האיכרים בלבנון היו במעמד של "חוכרים", אך בכל זאת היו מספר עובדי כפייה. כמו בראש המערכת הפיאודלית האירופית, גם בלבנון עמד בראש האדונים שליט-על. בלבנון היה תוארו "אמיר", שנתכנה "אמיר ההר". כאמור, אמיר ההר היה דרוזי מ"בית שהאב" החל מן המאה ה-17, או בן ל"בית מען" לפני כן. במקרה של בעיה או ויכוח על בחירת האמיר התכנסו המשפחות החזקות בעדה ובחרו את האמיר מבין המשפחות הדרוזיות שבקרבן.

על פי השיטה הפיאודלית בלבנון (מוקאטעה) אדמת הר-הלבנון מחולקת ל-24 מוקאטעאת (אזורים). בראש כל מוקאטעה עומד שליט האזור - המוקטעג'י, אשר הוא ראש משפחת נכבדים המחויבת להעביר מס אל אמיר ההר, שהוא בתורו מחויב להפריש מס לואלי של צידון. המוקטעג'י החכיר את אדמתו לאיכר (מוסאקאה) בחוזה (חז'ה) אחת לשנה, או כאשר האדון או השותף (שריכּ) מתו.

בני המעמד השולט, בעלי הקרקעות, ביצעו את העבודה האדמיניסטרטיבית. בראש ובראשונה היה עליהם לשמור על הסדר הציבורי, לדאוג לפירעון חובות ולשפוט בעניינים פליליים. לשם יישום צרכים אלו נהגו ראשי המוקאטעג'י להחזיק חיל פרשים. בעת מלחמה כל מוקאטעג'י היה יוצא בראש חיל הפרשים הפרטי שלו לעזור למלחמתו של אמיר ההר.

[עריכה] שלטון בשיר השני

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון: שלטון בשיר השני בחסות מצרים (1832 - 1840)

היחסים הבין-עדתיים בימיו של בשיר השני התחלקו לאפיזודות שונות, בהתאם למצב הכולל. אך המגמה הסופית הייתה מגמה של העמקת הקרע הבין-עדתי שנבע ממדיניותו של בשיר השני: "הפרד ומשול". בשיר השני, שכיהן תקופה ארוכה מאוד כאמיר ההר, נהג כך לפני שקיבל את חסות שליטי מצרים (עקרון שאומץ בהמשך גם על ידי הטורקים והצרפתים בבואם לשלוט באזור באופן ישיר).

קשת הניצחון של צור, לבנון

[עריכה] הקאימקאמיות

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון: הקאימקאמיות (1840 - 1861)

עם הסתלקות איברהים פאשא מהאזור והגלייתו של אמיר ההר, בשיר השני (1840) בעקבות לחץ חמש מעצמות אירופה, חזר לשלוט שלטון ישיר השולטאן העות’מאני. אך היה ברור לכל כי הסדר הקודם לא ישוב. בשנים 1840-1843, מעט לאחר נסיגתו של איברהים פאשא מאזור הר הלבנון חלה תמורה גדולה ביחסים בין הדרוזים והמארונים בהר הלבנון ונוצר מתח רב בשטח. על מנת להפיג מתח זה ולהסדיר שלטון בהר ניסח הנסיך האוסטרי, מטרניך, בשנת 1843, במסגרת מאמציה של אוסטריה להשיג שליטה בלבנון, הסדר ייחודי. מטרניך ביקש למנות שני קַאִימַקַאמים (שליטי נפה) שיהיו כפופים לואלי של צידון: אחד מארוני, האמיר חיידר אבו למע, מבית אבו אל-למע (משפחת נכבדים שהתגוררה בלבנון מאז תחילת האלף השני והתנצרה), שישלוט בקאימקאמיה נוצרית. והשני דרוזי, האמיר אחמד ארסלאן, מבית ארסלאן (בית ארסאלאן, בית נכבדים, הוא צאצא לבית תנוך, השליטים הראשונים בלבנון. למעשה הם הגלגול הנוכחי לפלג היזבקי), שישלוט בקאימקאמיה דרוזית.

"המשפחות הנכבדות", משפחות מרוניות אשר היוו את המרכז השלטוני בלבנון, הביעו אי-שביעות רצון מהמצב החדש, וזאת כיוון שנאלצו לעמוד מול מעמד שליטים חדש אשר עמד מעליהם ולא הייתה להם יכולת לתמרן אותו. אצל הדרוזים המצב היה עוד יותר מורכב בגלל הפילוג בעם והעדיפו שליט מחוץ ללבנון אשר יהיו נטול פניות לגבי הפלגים השונים.

[עריכה] לבנון הגדולה

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון: יצירת לבנון הגדולה (1914 - 1943)

ב-30 באוגוסט חתם גורו על צווים שהעניקו אוטונומיה לאזורים מסוימים בלבנון, אך זאת הייתה רק מראית עין. למחרת, ב-1 בספטמבר 1920 קמה, במעמד חגיגי וברוב טקס, מדינת "לבנון הגדולה" (להלן: לבנון) בכוח הסכם "סייקס-פיקו", סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, והחלטת ועידת סן-רמו. חבל ארץ חדש זה בשליטה צרפתית ישירה, נקרא בשם לבנון, אך למעשה היה זה "לבנון הגדולה". בטבורה של ארץ זו אמנם עמד המחוז האוטונומי (=הסנג'ק) באימפריה העות'מאנית לשעבר: "סנג'ק הר-הלבנון". אולם למחוז הר-הלבנון נוספו האזורים הבאים:

תמונת לווין של לבנון

מבנה השלטון בלבנון עד קבלת העצמאות לא היה קבוע, אלא השתנה כל כמה שנים על ידי מקור הסמכות: צרפת. על פי החוקה הלבנונית שהתקבלה בשנת 1926, בראש המדינה עומד נשיא (הראשון שבהם היה שרל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא מושתתת על פרלמנט דו-בתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו - בית הנבחרים (ביה"נ). מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית.

עם הכיבוש המחודש של הלבנט, כונן הגנרל הצרפתי קאטרו בלבנון שלטון מדיני עצמי-למחצה. אלפרד נקאש הוצב כנשיא ולידו כוננה ממשלה. אך מוסדות הייצוג הפרלמנטרים לא הוחזרו על כנם. לאחר שנתיים, במרץ 1943, החליטו הצרפתים לערוך בחירות חדשות בלבנון על מנת להחזיר את החיים הפרלמנטרים בלבנון למסלולם. הנשיא הוחלף. למעשה מאז כינון החיים הפרלמנטריים מחדש בלבנון - ואף על פי שחלו שינויים במהלך השנים במספר הכולל של הצירים בפרלמנט, נשאר תמיד היחס בין הנוצרים למוסלמים (והדרוזים) 5:6.

[עריכה] מקבלת העצמאות ועד מלחמת האזרחים

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון: מקבלת העצמאות עד תחילת מלחמת האזרחים השנייה (1943 - 1975)

בבחירות שנערכו באוגוסט-ספטמבר 1943, זכו נציגים שתמכו בלבנון עצמאית לרוב גדול בפרמלנט. הממשלה אשר קמה - בהנהגת ראש הממשלה, ריאד אלצלח המוסלמי, והנשיא, בשארה אל-ח'ורי הנוצרי - על סמך אישור הפרלמנט, מיהרה להודיע על כוונה להסיר את כל הסעיפים בחוקה שקושרים את לבנון למנדט הצרפתי. כמובן, צרפת התנגדה חריפות לצעד זה. אך הדבר לא מנע מן הממשלה החדשה להודיע בנובמבר 1943 על שינוי סעיפי החוקה הכובלים. באותה תקופה התגבשה גם "האמנה הלאומית" בין הנוצרים והמוסלמים. האמנה קובעת כי המוסלמים מקבלים את גבולות "לבנון הגדולה" כ"גבולות קבע" של המדינה ואילו הנוצרים מוותרים על תמיכתה של צרפת וזיקתם הרשמית המיוחדת אליה ומסכימים לקבלת לבנון אל משפחת העמים הערביים (ואכן סטטוס זה בא לידי ביטוי בהצטרפות לבנון ל"ליגה הערבית" ב-22 במרץ 1945). כמו כן הנציחה האמנה את המפתח העדתי של שנת 1932.

"האמנה הלאומית" גרמה לכך שהעימות עם צרפת היה בלתי נמנע. העימות הסתיים רק בהתערבות בריטניה. אשר הציבה אולטימטום לצרפת. צרפת - שיצאה חבולה קשות ממלחמת העולם השנייה, לאחר שנכבשה על ידי גרמניה - לא יכלה לעמוד למול בריטניה. ב-22 בנובמבר 1943, ביטלה צרפת את הצו ושיחררה את העצורים. יום זה מוכר בלבנון כיום העצמאות הרשמי של לבנון.

לאחר קבלת העצמאות החלו המתואלים (השיעים) - שישבו בדרום - להגר לביירות, עיר הבירה. בשלב זה בתולדות לבנון העצמאית החלה לצמוח מאוד אוכלוסיית המתואלים בלבנון. עקב הריבוי הטבעי באוכלוסיית המתואלים, חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המארונים; המיעוט השולט. בני העשירון העליון של המארונים- אשר זיקתם לאירופה ולתרבותה ידועה ורבת שנים, התחילו להגר לצרפת, ביתר שאת לאחר מלחמת האזרחים בלבנון ב-1958 מקור החיקוי התרבותי. לכן, אט-אט נשחק גודל האוכלוסייה המארונית, הן משום ההגירה המרובה והן כתוצאה מאחוז הילודה הנמוך יחסית בקרב המארונים, לעומת המיעוטים האחרים (בעיקר המוסלמים והדרוזים).

[עריכה] מלחמת האזרחים

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בלבנון

בניין בבירות המעיד על נזקי המלחמה

על רקע הכנה של המיליציות לעימות הצפוי, על ידי אגירת נשק והגברת האימונים פרצה מלחמת האזרחים ב-13 באפריל 1975 כהמשך ישיר לסכסוכי דת קודמים בלבנון.

הקבוצות הלוחמות העיקריות מהמחנה השמרני, שביקשו לשמר את הסטטוס קוו (ומעמדם העליון של המארונים) כלל את: הפלנגות של מפלגת הכתאיב, הנמרים של המפלגה הליברלית הלאומית, שומרי הארזים ועוד מיליציות קטנות אחרות. המחנה ה"שמאלני" כלל את אש"ף, מפלגות קומוניסטיות, נאצריסטים לבנוניים, המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של הדרוזים, פאשיסטים ונציונל-סוציאליסטים לבנוניים. סוריה שהתערבה במלחמה ב-1976 שינתה את עמדותיה מספר פעמים במהלך המלחמה, כשהיא תומכת לעתים במחנה השמרן ולעתים במחנה השמאלני. מיליציית אמל השיעית והמיליצה הפלסטינית אל-צאעקה פעלו בדרך כלל בהתאם לעמדת דמשק. הצבא שמר על נייטרליות (למעט מקרים חריגים) ואיפשר ללחימה בין הצדדים להימשך.

מספר מעשי טבח מזעזעים של שני הצדדים, פיצולה לשניים של בירות והמשך הלחימה העיקשת משכו אליהם את תשומת הלב של חלק ממדינות העולם. כחלק ממדיניות החוץ שלה סיפקה ברית המועצות, ביחד עם לוב ועיראק, נשק וממון לפלסטינים ולתומכיהם במטרה להחליש את השפעת ארצות הברית בלבנון.

לאחר פלישת צה"ל ללבנון במבצע ליטני הוקם יוניפי"ל על ידי האו"ם כדי לשמור על הסדר באזור דרום לבנון. ב-1982 פתחה ישראל במלחמת שלום הגליל וסייעה למחנה השמרני, שבאותה התקופה אוגד תחת הכוחות הלבנוניים. נסיגת ישראל לרצועת הביטחון ב-1985 הותירה את המחנה השמרני בעמדת נחיתות, לוחמיו ספגו מספר תבוסות (בין היתר באזור טריפולי והרי השוף). השתלטותה ההדרגתית של סוריה על כל לבנון (למעט אזור הדרום) הובילה לעימותים בין צבא סוריה וגרורותיו לבין המיליציות הנוצריות. לאחר ההתנקשות בראש הממשלה ראשיד כראמה, מינה הנשיא המארוני אמין ג'ומייל לתפקיד ראש הממשלה מארוני נוסף, מישל עון מפקד צבא לבנון. המוסלמים התנגדו למינוי זה משום שתפקיד ראש הממשלה שמור למוסלמי סוני על פי האמנה הלאומית. בתגובה מונה סלים אל-חוס הסוני לראש הממשלה, לבנון לפיכך, התחלקה בין ממשלת הצבא הנוצרית במזרח ביירות, לשלטון האזרחים הסוני במערב הבירה. במרץ 1989 הכריז מישל עון על "מלחמת שחרור" נגד הכיבוש הסורי בלבנון, מאבקו זכה לתמיכה בקרב חלק מהנוצרים בלבנון, אולם תמיכתם לא הבטיחה את השרדותו הפוליטית. ב-13 באוקטובר 1990 חוסלו (ויש האומרים נטבחו) כיסי ההתנגדות האחרונים של עון. הסכם טאיף שנחתם בשלהי 1989 איפשר לצדדים מוכי האבדות לחדול מלהלחם. ההסכם קרא לפירוק כל המיליציות הלבנוניות, וכולן אכן עשו כך למעט חזבאללה. ההסכם הגדיל את הייצוג המוסלמי בפרלמנט והקטין את סמכויותיו של הנשיא המארוני. נזקי המלחמה הוערכו על ידי קרן המטבע הבינלאומית בכ-25 מיליארד דולר, בלחימה נהרגו כ-150,000 איש, נפצעו כ-200,000 איש וכ-17,500 איש הוגדרו כנעדרים והוכרזו כמתים.

[עריכה] פוליטיקה

בניין הפרלמנט הלבנוני ב'פְּלָאס דֶ'טוּאָל' ("כיכר הכוכב")

ערך מורחב – פוליטיקה של לבנון

שיטת הפוליטיקה בלבנון ייחודית לה, במסגרתה מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית על בסיס עדתי/דתי, לפיה המשרות הבכירות מתחלקות בין העדות השונות על בסיס מפתח קבוע. בהתאם לכך, נשיא לבנון ומפקד הצבא הם נוצרים וראש הממשלה הוא מוסלמי סוני.

החוקה הלבנונית קובעת כי על הבחירות לבית המחוקקים להתקיים אחת ל-4 שנים. בית המחוקקים בוחר את הנשיא לתקופה יחידה של 6 שנים והנשיא ובית המחוקקים בוחרים את ראש הממשלה. בפועל, משנות ה- 70 ועד 1992 לא התקיימו בלבנון בחירות עקב מלחמת האזרחים. הבחירות האחרונות לפרלמנט התקיימו בשנת 2005 והנשיא האחרון (מישל סולימאן) נבחר בשנת 2008.

[עריכה] כלכלה

מלחמת האזרחים שהתרחשה בשנים 1975-1990 פגעה קשות בכלכלה הלבנונית, פגעה קשות בתשתית, וצמצמה את התוצר הלאומי בחצי, ובכך לבנון סיימה את עידנה כמרכז פעילות בנקאית במזרח התיכון. בסיום מלחמת האזרחים והשקט ששרר איפשר לממשלה לגבות מיסים, להחזיר את השליטה בביירות, ובמתקני המדינה. כתוצאה מכך, התוצר הלאומי הגולמי גדל ב-353% בשנות ה-90.

איכרי לבנון מעבדים פחות משליש משטח המדינה. בגלל השטחים המישוריים המצומצמים נבנו במורדות המערביים של הרי לבנון מדרגות המעובדות עד לגובה רב. הגידולים העיקריים בלבנון הם: ירקות, פירות הדר, תפוחי–עץ, ענבים, זיתים, חיטה ובננות. רוב היבול מיוצא למדינות הנפט הערביות. בלבנון עדרים של כ- 400,000 עיזים ו- 205,000 כבשים (1991).

בעקבות מלחמת לבנון השנייה בה הותקפו, בין השאר, תשתיות אזרחיות, נפגעה כלכלתה של לבנון באופן חמור. החוב החיצוני של לבנון המשיך לגדול, צמיחת המשק המשיכה להיות שלילית והכנסות הממשל ממיסים פחתו[1].

[עריכה] גאוגרפיה

לבנון

ישראל

סוריה

הים התיכון

לבנון

ערך מורחב – גאוגרפיה של לבנון

אקלימה של לבנון הוא אקלים ים תיכוני ודומה לזה שבישראל אך קר וגשום ממנו. כמות הגשמים השנתית נעה בין ממוצע שנתי של 500 מ"מ בבקעת הלבנון עד 1,500 מ"מ בהר הלבנון. ארזי הלבנון, הנזכרים כבר במקרא הם שהיקנו למדינה זו את הכינוי "ארץ הארזים". הארז הוא גם סמלה הלאומי של לבנון.

בלבנון יש שתי רצועות הרים המשתרעות מצפון לדרום: האחת, הרי מול הלבנון הגובלת עם סוריה והחרמון הוא הנקודה הגבוהה בה (2,814 מטרים מעל פני הים) והשנייה היא הרי לבנון המערביים אשר פיסגתה הגבוהה ביותר מגיעה לגובה 3,088 מטרים מעל פני הים. בתקופת החורף ההרים מתכסים שלג, עד להפשרתו ההדרגתית באביב.

לבנון היא המדינה הערבית היחידה ובפרט במזרח התיכון שאין בה מדבריות כלל. בכך היא שונה מרובן המוחלט של המדינות הערביות והמזרח-תיכוניות שרוב שטחן מדבר.

[עריכה] דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של לבנון

לבנון היא המדינה השנייה בצפיפותה במזרח התיכון אחרי בחריין הזעירה, ואוכלוסייתה מונה 3,677,780 תושבים[2]. רוב התושבים יושבים בערים. הערים הראשיות בלבנון הם:

ביירות (بيروت, בָּיְרוּת) בת כ-1.5 מיליון תושבים (1990), היא הבירה והנמל הראשי.
טריפולי (طرابلس, טַרָאבֻּלֻס), בת כ-500,000 תושבים, עיר נמל בצפון לבנון.
צידון (صيدا, סָיְדָא) עיר נמל בת כ-200,000 תושבים לאורך החוף בין צור לביירות.
זחלה (زحلة, זַחְלָה) העיר הגדולה בבקאע, עם כ-150,000 תושבים.
צור (صور, סוּר) עיר חוף בדרום המדינה בסמוך לגבול עם ישראל. בצור כ-117,000 תושבים.
מפקד האוכלוסין האחרון בלבנון נערך בשנת 1932, ובמפקד זה היוו הנוצרים רוב של 54.7% מאוכלוסיית המדינה. האוכלוסייה הנוצרית התמעטה מאז וכיום המוסלמים השיעים הם הקבוצה העדתית הגדולה ביותר בלבנון. הנוצרים מסרבים לקיים מפקד נוסף שיעיד על אחוזם היותר נמוך בגלל משמעות מפקד כזה על כוחם הפוליטי.

[עריכה] ראו גם

יהדות לבנון

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לבנון

A Country Study: Lebanon מבית מחלקת המדינה האמריקנית (באנגלית)
לכסיקון ופרשנות לרצועת הביטחון בדרום לבנון, באתר של ארבע אמהות (מעודכן אמנם ל־1999, אבל הרוב הוא היסטורי)
לבנון, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
מפה מפורטת של לבנון בערבית ובאנגלית, באתר אל-משריק בשיתוף האוניברסיטה האמריקנית של ביירות
אתר מפות אינטראקטיבי של לבנון
הערך לבנון באנציקלופדיית האוריינט (באנגלית)
ערוצי הטלוויזיה בלבנון – ראי של החברה והמדינה, דודו ברקן, אומדיה

מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה ³ · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה ¹ · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית · הרפובליקה העממית של סין ² · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה ¹ · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור ³ · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן ¹ · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה ¹ · תאילנד · תימן

הערות: ¹ חלק משטח המדינה נמצא באירופה. ² הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. ³ חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.

מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · תימן פורטל: המזרח התיכון