לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה הלבנונית
Flag of Lebanon.svg Coat of arms of Lebanon.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: כולנו למען המולדת, התהילה והדגל
מיקום לבנון
יבשת אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית ערבית, צרפתית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
ביירות
33°54′N 35°32′E / 33.900°N 35.533°E / 33.900; 35.533
משטר רפובליקה
ראש המדינה
- נשיא בפועל
- ראש הממשלה
נשיא
תמאם סלאם
תמאם סלאם
הקמה
- עצמאות
- הכרזה
- הכרה

מצרפת
22 בנובמבר 1943
1 בינואר 1944
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
10,400 קמ"ר 
170 בעולם
1.6%
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
5,882,562 נפש 
109 בעולם
565.63 נפש לקמ"ר
21 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
64,310 מיליון $ 
87 בעולם
10,932 $
114 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]‏ (2012)
- דירוג עולמי
0.745 
72 בעולם
מטבע לירה לבנונית ‏ (LBP)
אזור זמן UTC +2
סיומת אינטרנט .lb
קידומת בינלאומית 961+

לבנון, או בשמה הרשמי הרפובליקה הלבנוניתערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (אל)לֻבְּנַאנִיַה) היא מדינה ערבית במזרח התיכון. המדינה גובלת בישראל בדרום, בסוריה במזרח ובצפון, ובים התיכון במערב. שטחה כ-10,400 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-5.5 מיליון בני אדם, המשתייכים לדתות ועדות שונות. ההיסטוריה המודרנית שלה רוויית סכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים על שליטה, שטח ומשאבים, ומעורבות שכנותיה והמעצמות בנעשה בה, עקב השלטון המרכזי החלש שלא הצליח לאכוף את מרותו על מלוא שטחה.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארץ נקראת על-שם הר הלבנון, בעל הצבע הלבן. השם המקראי הוא שמה של הארץ גם בשפות אחרות, כולל ערבית. בערבית הוא נכתב لـُبـْنـَان ונהגה: לֻבְּנָאן (ערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (ערבית סורית). בצרפתית: Le Liban.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של לבנון

חבל הארץ הנקרא כיום לבנון היה מאוכלס כבר באלף החמישי לפני הספירה, ונמצאו בו שרידים מהתקופה הנאוליתית וכלקוליתית. בתקופת התנ"ך נחשב החבל כחלק הצפוני של ארץ כנען, ותושביו היו הפיניקים, עם כנעני הנמנה עם משפחת העמים השמיים המערביים, שעסק במסחר ובשיט ונחשב לממציא האלפבית. מלכי ממלכות יהודה וישראל קשרו איתם קשרים מסחריים ומדיניים הדוקים. חירם מלך צור סיפק לשלמה המלך ארזים לבניית בית המקדש, ואחאב מלך ישראל נשא לאישה את איזבל בת אתבעל, מלך צידון.

מאז עליית האימפריה האשורית במאה השמינית לפני הספירה היו הר הלבנון וחופיו נתונים לשלטונם של כובשים זרים: מלכי אשור ואחריהם מלכי מצרים, מלכי בבל, מלכי פרס, היוונים ואחריהם קיסרי רומא, הכובשים הערבים לבית אומיה ולבית עבאס והצלבנים בימי מסעי הצלב ואחריהם הממלוכים.

מהשלטון העות'מאני ועד מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – לבנון תחת השלטון העות'מאני, לבנון תחת בשיר השני, תקופת הקאימקאמיות

בשנת 1516 פלשו העות'מאנים לאזור, והעניקו את השליטה באזור הרי השוף והסביבה לאמיר פח'ר אל דין הראשון מבית הנכבדים הדרוזי בית מען (בהמשך "בית שהאב"). באותה תקופה הונהגה מערכת פיאודלית מיוחדת שלא התבססה כמקובל על כפיפות לאדון אלא על חכירה. כמו בראש המערכת הפיאודלית האירופית, גם בלבנון עמד בראש האדונים שליט-על שתוארו "אמיר ההר". אדמת הר-הלבנון חולקה ל-24 מוקאטעאת (אזורים). בראש כל מוקאטעה עמד שליט האזור - המוקטעג'י, אשר הוא ראש משפחת נכבדים המחויבת להעביר מס אל אמיר ההר שבתורו מחויב להפריש מס לואלי של צידון.

קשת הניצחון של צור, לבנון

טבח עין דארה בשנת 1711 הביא בהדרגה לדלדול האוכלוסייה הדרוזית באזור דרום הר-הלבנון, אל מול הגירה לאזור של נוצרים מארונים. בשנות השלטון המצרי של מוחמד עלי ובנו איברהים פאשה (1832-1840) בלבנון, ביטלו המצרים את האפליה המקובלת כלפי המארונים ובכך העלו עליהם את רוגזם של הדרוזים. בתקופת זו הושלם המהפך הדמוגרפי באוכלוסיית ההר מבחינת הרכב העדות: המארונים אשר היו מיעוט נהפכו לרוב גדול. עם הסתלקות איברהים פאשא מהאזור והגלייתו של אמיר ההר, בשיר השני (1840) בעקבות לחץ חמש מעצמות אירופה, חזר לשלוט שלטון ישיר הסולטאן העות’מאני. על מנת להפיג את המתח הבין-עדתי ולהסדיר שלטון בהר ניסח הנסיך האוסטרי, מטרניך, בשנת 1843, במסגרת מאמציה של אוסטריה להשיג שליטה בלבנון, הסדר ייחודי הכולל שני קַאִימַקַאמים (שליטי נפה) שיהיו כפופים לואלי של צידון: אחד מארוני והשני דרוזי.

ממלחמת העולם הראשונה עד מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – יצירת לבנון הגדולה, לבנון בין קבלת העצמאות למלחמת האזרחים

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נחתם בשנת 1920 הסכם סייקס-פיקו, במסגרתו הוקמה מדינת "לבנון הגדולה", בשליטה ישירה של צרפת. בכך למחוז הר-הלבנון נוספו האזורים דרום לבנון, בקעת הלבנון, אזור החוף עם ביירות וצפון לבנון. על פי החוקה הלבנונית שהתקבלה בשנת 1926, בראש המדינה עמד נשיא (הראשון שבהם היה שרל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא הושתתה על פרלמנט דו-בתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו - בית הנבחרים. מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית. למעשה מאז כינון החיים הפרלמנטריים מחדש בלבנון - ואף על פי שחלו שינויים במהלך השנים במספר הכולל של הצירים בפרלמנט, נשאר תמיד היחס בין הנוצרים למוסלמים (והדרוזים) 5:6, עובדה שעוררה חוסר-יציבות.

תמונת לווין של לבנון

בבחירות 1943 זכו הנציגים שתמכו בלבנון עצמאית לרוב גדול בפרלמנט. הממשלה אשר קמה - בהנהגת ראש הממשלה, ריאד אלצלח המוסלמי, והנשיא, בשארה אל-ח'ורי הנוצרי, מיהרה להודיע על כוונה להסיר את כל הסעיפים בחוקה שקושרים את לבנון למנדט הצרפתי. באותה תקופה התגבשה גם "האמנה הלאומית" בין הנוצרים והמוסלמים. האמנה קובעת כי המוסלמים מקבלים את גבולות "לבנון הגדולה" כ"גבולות קבע" של המדינה ואילו הנוצרים מוותרים על תמיכתה של צרפת ועל זיקתם הרשמית המיוחדת אליה, ומסכימים לקבלת לבנון אל משפחת העמים הערביים (ואכן סטטוס זה בא לידי ביטוי בהצטרפות לבנון ל"ליגה הערבית" ב-22 במרץ 1945). כמו כן הנציחה האמנה את המפתח העדתי של שנת 1932, ובהתאם לכך לחלוקת התפקידים בממשלת לבנון בהתאם לו, חלוקה אשר השתנתה רק בעקבות הסכם טאיף משנת 1989. צרפת - שיצאה חבולה קשות ממלחמת העולם השנייה, נאלצה להשלים עם עצמאות לבנון, שהוכרה רשמית ב-22 בנובמבר 1943.

לאחר קבלת העצמאות החלו המתואליםשיעים) - שישבו בדרום - להגר לביירות. עקב הריבוי הטבעי הגבוה באוכלוסייה המוסלמית והדרוזית, חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המארונים, המיעוט השולט, אשר רבים מקרב האליטה שלה החלו להגר לצרפת, מקור החיקוי התרבותי, וביתר שאת לאחר מלחמת האזרחים בלבנון ב-1958.

מלחמת האזרחים (1975-1990)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בלבנון

על רקע הכנה של המיליציות לעימות הצפוי, על ידי אגירת נשק והגברת האימונים פרצה מלחמת האזרחים ב-13 באפריל 1975 כהמשך ישיר לסכסוכי דת קודמים בלבנון.

הקבוצות הלוחמות העיקריות מהמחנה השמרני, אשר ביקשו לשמר את הסטטוס קוו (ומעמדם העליון של המארונים) היו: הפלנגות של מפלגת הכתאיב, הנמרים של המפלגה הליברלית הלאומית, שומרי הארזים ועוד מיליציות קטנות אחרות. המחנה המתון כלל את אש"ף, מפלגות קומוניסטיות, נאצריסטים לבנוניים, המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של הדרוזים, פשיסטים ונציונל-סוציאליסטים לבנוניים. סוריה שהתערבה במלחמה ב-1976 שינתה את עמדותיה מספר פעמים במהלך המלחמה, כשהיא תומכת לעתים במחנה השמרן ולעתים במחנה השמאלני. מיליציית אמל השיעית והמיליצה הפלסטינית אל-צאעקה פעלו בדרך כלל בהתאם לעמדת דמשק. הצבא שמר על נייטרליות (למעט מקרים חריגים) ואיפשר ללחימה בין הצדדים להימשך.

מספר מעשי טבח מזעזעים של שני הצדדים, פיצולה לשניים של בירות והמשך הלחימה העיקשת משכו אליהם את תשומת הלב של חלק ממדינות העולם. כחלק ממדיניות החוץ שלה סיפקה ברית המועצות, ביחד עם לוב ועיראק, נשק וממון לפלסטינים ולתומכיהם במטרה להחליש את השפעת ארצות הברית בלבנון.

לאחר פלישת צה"ל ללבנון במבצע ליטני הוקם יוניפי"ל על ידי האו"ם כדי לשמור על הסדר באזור דרום לבנון. ב-1982 פתחה ישראל במלחמת שלום הגליל וסייעה למחנה השמרני, שבאותה התקופה אוגד תחת הכוחות הלבנוניים. נסיגת ישראל לרצועת הביטחון ב-1985 הותירה את המחנה השמרני בעמדת נחיתות, לוחמיו ספגו מספר תבוסות (בין היתר באזור טריפולי והרי השוף). השתלטותה ההדרגתית של סוריה על כל לבנון (למעט אזור הדרום) הובילה לעימותים בין צבא סוריה וגרורותיו לבין המיליציות הנוצריות. לאחר ההתנקשות בראש הממשלה ראשיד כראמה, מינה הנשיא המארוני אמין ג'ומייל לתפקיד ראש הממשלה מארוני נוסף, מישל עון מפקד צבא לבנון. המוסלמים התנגדו למינוי זה משום שתפקיד ראש הממשלה שמור למוסלמי סוני על פי האמנה הלאומית. בתגובה מונה סלים אל-חוס הסוני לראש הממשלה, לבנון לפיכך, התחלקה בין ממשלת הצבא הנוצרית במזרח ביירות, לשלטון האזרחים הסוני במערב הבירה. במרץ 1989 הכריז מישל עון על "מלחמת שחרור" נגד הכיבוש הסורי בלבנון, מאבקו זכה לתמיכה בקרב חלק מהנוצרים בלבנון, אולם תמיכתם לא הבטיחה את הישרדותו הפוליטית. ב-13 באוקטובר 1990 חוסלו (ויש האומרים נטבחו) כיסי ההתנגדות האחרונים של עון. הסכם טאיף שנחתם בשלהי 1989 איפשר לצדדים מוכי האבדות לחדול מלהלחם. ההסכם קרא לפירוק כל המיליציות הלבנוניות, וכולן אכן עשו כך למעט חזבאללה. ההסכם הגדיל את הייצוג המוסלמי בפרלמנט והקטין את סמכויותיו של הנשיא המארוני. נזקי המלחמה הוערכו על ידי קרן המטבע הבינלאומית בכ-25 מיליארד דולר, בלחימה נהרגו כ-150,000 איש, נפצעו כ-200,000 איש וכ-17,500 איש הוגדרו כנעדרים והוכרזו כמתים.

לאחר מלחמת האזרחים (1990-היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת האזרחים חולקה לבנון לשלושה חלקים בלתי שווים: צפון ומרכז לבנון היו נתונים לשליטת ממשלת בובות שנשלטה על ידי סוריה, רצועת הביטחון בדרום נשלטה על ידי ישראל בסיוע צד"ל. בין שני החלקים הקודמים הפרידה רצועה דקה יחסית של שטח שרובו בשליטת החזבאללה ומיעוטו (מובלעת ג'זין) בשליטת צד"ל.

במהלך שנים אלו התאוששה לבנון לאיטה, בהובלת רפיק אל-חרירי, שמונה בהמשך לראש ממשלת לבנון. הגורם העיקרי שהפריע במהלך תקופה זו להתאוששות הכלכלית היה העימותים בין ישראל לחזבאללה, שהתפרצו באופן חמור ב־1993 (מבצע דין וחשבון) וב־1996 (מבצע ענבי זעם). בעוד שבשנים הראשונות הייתה הסכמה כלל לבנונית על החיוניות של נוכחות הכוחות הסוריים, הרי מצב זה הלך והשתנה. תהליך זה הואץ משמעותית לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון ב־2000, שלאחריה אנשי ‏כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) שבו לאזור.
הלחצים לעזיבת הסורים אלו גרמו לבסוף לקבלת החלטה 1559 של מועצת הביטחון ב־2 בספטמבר 2004 שקראה לנסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון. מצב זה הגיע לכדי משבר לאחר רצח רפיק אל-חרירי שיוחס לסוריה. ההפגנות ההמוניות שפרצו בלבנון, שכונו "מהפכת הארזים", והפגיעות הרבות בפועלים סורים הכריחו את סוריה לפנות את כל כוחותיה הרשמיים עד ל־24 באפריל 2005. למרות נסיגתה של סוריה, המשיך ארגון חזבאללה להיות השליט בדרום המדינה, דבר שעורר התנגשויות חוזרות ונשנות עם ישראל ולבסוף הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006. לאחר המלחמה גבר הלחץ הלבנוני הפנימי על חזבאללה, שהואשם על ידי הכוחות האנטי-סוריים באחריות להרס שגרמה הלחימה, ובמעורבות ברצח חרירי.

בשנת 2014 פלשו כוחותיה של דאעש לערסול, עיירת גבול שנמצאת בסמוך לסוריה.‏[5]

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין הפרלמנט הלבנוני ב'פְּלָאס דֶ'טוּאָל' ("כיכר הכוכב")
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של לבנון

שיטת הפוליטיקה בלבנון ייחודית לה, במסגרתה מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית על בסיס עדתי/דתי, לפיה המשרות הבכירות מתחלקות בין העדות השונות על בסיס מפתח קבוע. בהתאם לכך, נשיא לבנון ומפקד הצבא הם נוצרים וראש הממשלה הוא מוסלמי סוני.

החוקה הלבנונית קובעת כי על הבחירות לבית המחוקקים להתקיים אחת ל-4 שנים. בית המחוקקים בוחר את הנשיא לתקופה יחידה של 6 שנים והנשיא ובית המחוקקים בוחרים את ראש הממשלה. בפועל, משנות ה-70 ועד 1992 לא התקיימו בלבנון בחירות עקב מלחמת האזרחים. הבחירות האחרונות לפרלמנט התקיימו בשנת 2009 והנשיא הנוכחי (מישל סולימאן) נבחר בשנת 2008.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים שהתרחשה בשנים 1975-1990 פגעה קשות בכלכלה הלבנונית, פגעה קשות בתשתית, וצמצמה את התוצר הלאומי בחצי, ובכך נפגע מעמדה של לבנון כמרכז הפעילות הבנקאית במזרח התיכון. בסיום מלחמת האזרחים ושקט היחסי ששרר איפשר לממשלה לגבות מסים, להחזיר את השליטה בביירות, ובמתקני המדינה. כתוצאה מכך, התוצר הלאומי הגולמי גדל ב-353% בשנות ה-90. היציבות היחסית המשיכה עד לשנת 2006, אז נפגעה כלכלתה של לבנון באופן חמור במהלך מלחמת לבנון השנייה, ובאותה שנה צנח התוצר ב-8.2%. עם זאת, המדינה חזרה לצמוח במהירות, ובשנים 2007-2010 צמחה בכ-8% בממוצע לשנה. התמ"ג לנפש, העומד על כ-15 אלף דולר לפי מדד כח הקנייה (PPP), הוא אחד הגבוהים במזרח התיכון. עם זאת לבנון סובלת מחוב חיצוני גדול ושיעור אבטלה גבוה (כ-19% ב-2012).

נכון ל-2008, כ-75% מהתוצר מגיע ממגזר השירותים. איכרי לבנון מעבדים פחות משליש משטח המדינה, והמגזר החקלאי מייצר רק כ-5% מהתוצר. בגלל השטחים המישוריים המצומצמים נבנו במורדות המערביים של הרי לבנון מדרגות המעובדות עד לגובה רב. הגידולים העיקריים בלבנון הם: ירקות, פירות הדר, תפוחי–עץ, ענבים, זיתים, חיטה ובננות. רוב היבול מיוצא למדינות ערב, ובראשן סוריה, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות .

מחוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות לבנון

לבנון מחולקת לשישה מחוזות או ("מֻחאפזאת") ול-26 נפות ("קדאא").

  1. מחוז ביירות[6]
  2. מחוז הר הלבנון
  3. מחוז צפון לבנון
  4. מחוז אל-בקאע
  5. מחוז אל-נבטיה
  6. מחוז דרום לבנון
המחוזות של לבנון

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של לבנון

אקלימה של לבנון הוא אקלים ים תיכוני ודומה לזה שבישראל אך קר וגשום ממנו. כמות הגשמים השנתית נעה בין ממוצע שנתי של 500 מ"מ בבקעת הלבנון עד 1,500 מ"מ בהר הלבנון. ארזי הלבנון, הנזכרים כבר במקרא הם שהקנו למדינה זו את הכינוי "ארץ הארזים". הארז הוא גם סמלה הלאומי של לבנון.

בלבנון יש שתי רצועות הרים המשתרעות מצפון לדרום: האחת, הרי מול הלבנון הגובלת עם סוריה והחרמון הוא הנקודה הגבוהה בה (2,814 מטרים מעל פני הים) והשנייה היא הרי לבנון המערביים אשר פסגתה הגבוהה ביותר מגיעה לגובה 3,088 מטרים מעל פני הים. בתקופת החורף ההרים מתכסים שלג, עד להפשרתו ההדרגתית באביב.

לבנון היא המדינה הערבית היחידה ובפרט במזרח התיכון שאין בה מדבריות כלל. בכך היא שונה מרובן המוחלט של המדינות הערביות והמזרח-תיכוניות שרוב שטחן מדבר.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמוגרפיה של לבנון

לבנון היא המדינה השנייה בצפיפותה במזרח התיכון אחרי בחריין הזעירה, ואוכלוסייתה מונה נכון ל-2011 כ-4.1 מיליון תושבים. רוב התושבים יושבים בערים. הערים הראשיות בלבנון הם:

  • ביירות (بيروت, בָּיְרוּת) בת כ-1.7 מיליון תושבים (2007), היא הבירה והנמל הראשי.
  • טריפולי (طرابلس, טַרָאבֻּלֻס), בת כ-500,000 תושבים, עיר נמל בצפון לבנון.
  • צידון (صيدا, סָיְדָא) עיר נמל בת כ-200,000 תושבים לאורך החוף בין צור לביירות.
  • זחלה (زحلة, זַחְלָה) העיר הגדולה בבקאע, עם כ-150,000 תושבים.
  • צור (صور, סוּר) עיר חוף בדרום המדינה בסמוך לגבול עם ישראל. בצור כ-120,000 תושבים.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת קבוצות דת בלבנון

מפקד האוכלוסין האחרון הרשמי בלבנון נערך בשנת 1932, ובמפקד זה היוו הנוצרים רוב של 54.7% מאוכלוסיית המדינה. כיום מסרבים הנוצרים לקיים מפקד נוסף רשמי שיעיד על אחוזם היותר נמוך בגלל משמעות מפקד כזה על כוחם הפוליטי. עם זאת, על פי ההערכות, כיום מונים המוסלמים כ-54% מאוכלוסיית לבנון (27% סונים ו-27% שיעים), בעוד הנוצרים מהווים כ-41% (21% מרונים, 8% יוונים אורתודוקסים, 5% קתולים ו-7% עדות נוצריות אחרות). 5% הנוספים הינם דרוזים.

מבחינה אתנית, כ-95% מהאוכלוסייה הינה ערבית, ו-4% ארמנים.

לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, מנתה יהדות לבנון כ-22,000 יהודים, ברובם בביירות. עם השנים עלתה מרבית הקהילה לישראל, ולאחר גל ההתקפות על היהודים שנותרו בעקבות מלחמת לבנון ב-1982, עלו רוב רובם של הנותרים. כיום מתגוררים בלבנון כמה עשרות בודדות של יהודים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדם ארנון, ארץ לבנון, הוצאת אורן, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2012 בדו"ח 2013 של אתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
  5. ^ http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000960614#fromelement=hp_morearticles מצב חירום בלבנון: ארגון דאע"ש פלש לעיר גבול במדינה] כתבה בגלובס
  6. ^ מחוז ביירות מכיל רק את העיר הבירה ביירות.
מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה 3 · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה 1 · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית 2 · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה 1 · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור 3 · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן 1 · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה 1 · תאילנד · תימן


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.
אסיה
מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · קפריסין · תימן

פורטל: המזרח התיכון
P middle east.png
מדינות ואזורים לחופי הים התיכון

איטליה · אלבניה · אלג'יריה · בוסניה והרצגובינה · טורקיה · יוון · ישראל · לבנון · לוב · מונאקו · מונטנגרו · מלטה · מצרים · מרוקו · סוריה · סלובניה · ספרד · צרפת · קפריסין · קרואטיה · תוניסיה


טריטוריות חסות של הממלכה המאוחדת: אקרוטירי ודקליה · גיברלטר


טריטוריות לא עצמאיות: הרשות הפלסטינית · הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין
MediterraneanSeaFromIsrael.jpg
חברות הליגה הערבית

איחוד האמירויות הערביותאיי קומורואלג'יריהבחרייןג'יבוטיהרשות הפלסטיניתירדןכוויתלבנוןלובמאוריטניהמצריםמרוקוסודאןסומליהסוריה (מושעית) • עומאןעיראקערב הסעודיתקטארתוניסיהתימן

ארגון הוועידה האסלאמית

מדינות חברות: אפגניסטן | אלג'יריה | צ'אד | מצרים | גינאה | אינדונזיה | איראן | ירדן | כווית | לבנון | לוב | מלזיה | מאלי | מאוריטניה | מרוקו | ניז'ר | פקיסטן | תימן | ערב הסעודית | סנגל | פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) | סודאן | סומליה | תוניסיה | טורקיה | בחריין | עומאן | קטאר | איחוד האמירויות הערביות | סיירה לאונה | בנגלדש | גבון | גמביה | גינאה ביסאו | אוגנדה | בורקינה פאסו | קמרון | קומורו | עיראק | המלדיביים | ג'יבוטי | בנין | ברוניי | ניגריה | אזרבייג'ן | אלבניה | קירגיזסטן | טג'יקיסטן | טורקמניסטן | מוזמביק | קזחסטן | אוזבקיסטן | סורינאם | טוגו | גיאנה | חוף השנהב

מדינה מושעית: סוריה

מדינות משקיפות: בוסניה והרצגובינה | הרפובליקה המרכז-אפריקאית | צפון קפריסין | תאילנד | רוסיה

ארגונים בינלאומיים משקיפים: הליגה הערבית | האו"ם | המדינות הבלתי-מזדהות | ארגון אחדות אפריקה
Flag of OIC.svg