מלחמת לבנון השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה גדול מדי או שאינו מסודר היטב פיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי. כדי להציע דרכים לפצל את הערך או לדון בהצעה, עברו לדף השיחה.

מלחמת לבנון השנייה
הפצצת צה"ל בצור ב-26 ביולי
עימות: הסכסוך הישראלי ערבי תאריך: 12 ביולי 2006 - 14 באוגוסט 2006 מקום: לבנון וישראל תוצאה: ללא הכרעה ברורה. עילה: חטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חיזבאללה
הצדדים הלוחמים
ישראל (צה"ל)	חיזבאללה
מפקדים
אהוד אולמרט (ראש הממשלה) עמיר פרץ (שר הביטחון) דן חלוץ (רמטכ"ל) משה קפלינסקי (סגן הרמטכ"ל) אודי אדם (מפקד פיקוד הצפון)	חסן נסראללה עימאד מורנייה
כוחות
בין מאות לעשרת אלפים לפי התקדמות המבצע.	8,000 לוחמי חיזבאללה, מהם 700 סדירים (הערכה)
אבדות
אזרחים 44 אזרחים הרוגים, 2,000 אזרחים פצועים, 300,000 פליטים. חיילים 119 חיילים הרוגים, 400 חיילים פצועים, 2 חיילים חטופים.	אזרחים 1,100 אזרחים הרוגים (הערכת ממשלת לבנון), 3,600 אזרחים פצועים, כמיליון פליטים. חיילים צבא לבנון 36 חיילים הרוגים, 100 חיילים פצועים. חיזבאללה בין 500 (הערכות או"ם) ל-700 (הערכות צה"ל) לוחמים הרוגים כ-1,000 לוחמים פצועים 21 לוחמים שבויים 9 לוחמים הרוגים של ארגוני טרור אחרים.
בנוסף נהרגו 4 משקיפי יוניפי"ל

אות מלחמת לבנון השנייה שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בזמן התרחשותה

מלחמת לבנון השנייה הוא השם הישראלי למלחמה שהתנהלה בין כוחות צה"ל לחיזבאללה בקיץ 2006 בלבנון ובצפון ישראל. קודם להחלטה על הגדרת האירועים כ"מלחמה", כונתה המערכה גם "מבצע שינוי כיוון" ו"לחימה בצפון" בתקשורת. בלבנון מכונה המלחמה מלחמת 34 הימים או מלחמת יולי (حرب تموز "חַרְבּ תמוּז").

עילת המלחמה הייתה תקיפת סיור וחטיפת שני חיילי צה"ל על ידי ארגון חיזבאללה. במהלך המלחמה חיל האוויר הישראלי תקף באלפי גיחות מטרות ברוב שטחי לבנון, שטחי לבנון הופגזו על ידי כוחות תותחנים וסטי"לים, והתחוללו קרבות חי"ר בדרום לבנון, בין כוחות צה"ל וכוחות חיזבאללה. חיזבאללה בתגובה שיגר אלפי רקטות מסוגים שונים לצפון ישראל, רובם ליישובים אזרחיים ומיעוטם ליעדים צבאיים.

המלחמה נמשכה למעשה 81 ימים, מהם 33 ימים של לחימה (12 ביולי - 14 באוגוסט) ועוד 48 ימים מהפסקת האש עד ליציאת כל כוחות צה"ל מלבנון ^[1] (14 באוגוסט - 1 באוקטובר).

תוך כדי הלחימה המשיך צה"ל גם במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה. בישראל, התאריך העברי בו פרצה המלחמה, ט"ז בתמוז, נקבע כיום הזיכרון הרשמי לנופלים במלחמה זו.

[עריכה] רקע

[עריכה] גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון

ערך מורחב – גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון

לאחר סיום מלחמת לבנון ביולי 1985 שלט צה"ל בדרום לבנון באזור חיץ ברוחב מספר קילומטרים, בכדי להגן על היישובים הסמוכים לגבול. לאחר שצה"ל ספג אבדות רבות מידי חיזבאללה ולאחר לחץ ציבורי כבד, הורה ראש הממשלה אהוד ברק במאי 2000 על נסיגה מדרום לבנון. בעקבותיה התפרס החיזבאללה ברחבי דרום לבנון ועל הגבול הבינלאומי והמשיך לצבור נשק רב, בין היתר ארטילריה רקטית ארוכת-טווח, שנועדה לטענתו לקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון, אך למעשה שימשה בידיו כגיבוי בפעולותיו נגד ישראל.

במשך ששת השנים שלאחר הנסיגה חלה ירידה דרסטית במספרן של התקפות חיזבאללה על ישראל. בתקופה זו מפעם לפעם עדיין התקיף חיזבאללה לאורך הגבול הצפוני, בעיקר את מוצבי צה"ל. מניין ההרוגים בכל תקופה זו עמד על 14 חיילי צה"ל ו-6 אזרחים, מספר נמוך במאות אחוזים ממספר האבדות בתקופת אחזקת רצועת הביטחון. ככלל הגבול היה שקט, מצבם הכלכלי של ישובי הצפון הוטב, והתיירות הלכה והשתקמה.

הסכסוך הישראלי-לבנוני

עימותים עיקריים:

מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)

מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה

הכוחות בסכסוך:

צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות

אש"ף | אמל | חיזבאללה | סוריה | צבא לבנון

יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)

מושגים:

רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד

חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים

אישים ישראלים בולטים:

יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון רפאל איתן | אהוד ברק

אישים לבנוניים נוצרים:

סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אטיין סאקר אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע

אישים לבנוניים שיעים:

מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי

אישים לבנוניים סונים:

פואד סניורה | רפיק חרירי

אישים לבנוניים דרוזים:

כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט

אישים ערביים:

חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל

רקע היסטורי:

מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון

ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

אף שלקראת ביצוע הנסיגה בשנת 2000 הצהיר ראש הממשלה אהוד ברק שבמידה ולאחר הנסיגה תיפתח אש לבנונית, "כל לבנון תבער", בפועל הסתכמו תגובות צה"ל לפעולות ההתקפיות המוגבלות של חיזבאללה בהפצצות ממוקדות או באש ארטילרית מוגבלת, בכדי שלא להסלים את המצב, ולגרום לחיזבאללה להפעיל את נשק הרקטות שלו. מחליפו של ברק, אריאל שרון, המשיך במדיניות איפוק זו.

זמן קצר לאחר הנסיגה - ב-7 באוקטובר 2000 - חטפו אנשי חיזבאללה שלושה חיילים בקו התפר שבין החרמון להר דוב. באירוע אחר נחטף קצין המילואים אלחנן טננבוים, לאחר שפותה לנסוע ללבנון. בשנת 2004 החליט אריאל שרון במסגרת עסקת שבויים לשחרר כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרור טננבוים והשבת גופות שלושת החיילים, שנהרגו במהלך החטיפה. הצלחה זו העניקה השראה לנסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח, במטרה להחליפם באסירים שנותרו בישראל. בנובמבר 2005 כשל נסיון החטיפה ברג'ר (2005) לממש איומים אלה.

תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון שהתקבלה בסוף 2004 אשר חייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון, בהן חיזבאללה, מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק חיזבאללה נכזבו. חיזבאללה שהמשיך להתחמש אף נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחות העבר בעימות כנגד ישראל, ודוחק את שאר המפלגות השיעיות לעמדה נחותה. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה היו בממשלה הלבנונית בראשות פואד סניורה שני שרים המזוהים עם מפלגת חיזבאללה.

במהלך 2005 החלה בצה"ל הכנת תוכנית מגירה בשם "שוברת הקרח", שהייתה אמורה להיות המתווה לפעילות במקרה של הסלמה בגבול הצפון. בסופו של דבר לא השתמש צה"ל בה והדבר אף אוזכר בדו"ח וועדת וינוגרד.

[עריכה] החזית הדרומית

ערך מורחב – מבצע גשמי קיץ

ב־25 ביוני 2006, תקפו מחבלים מהחמאס, ועדות ההתנגדות העממית וארגון בשם "צבא האיסלאם" בירי נ"ט מוצב צה"ל, נגמ"ש וטנק ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו 2 חיילי צה"ל וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נחטף.

ראש הממשלה אהוד אולמרט סירב לדרישת החוטפים לשחרר את כל האסירות והאסירים שמתחת לגיל 18 בתמורה לשחרור החטוף, וקבע כי לא ינהל משא ומתן עם טרוריסטים. למרות זאת, המתין אולמרט מספר ימים על מנת לאפשר לפעילות דיפלומטית של גורמים בינלאומיים, לנסות לשחרר את החייל החטוף. משכשלו האמצעים הדיפלומטיים, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה והחלו במבצע גשמי קיץ שכלל גם חיפוש אחר החטוף.

[עריכה] מטרות המבצע

כבר מתחילת המבצע, הדגיש ראש הממשלה - אהוד אולמרט שאחת ממטרותיו היא להשיב את כושר ההרתעה של ישראל, ולשבור את המיתוס סביב הצלחת חיזבאללה בשנת 2000 בגרימת הנסיגה הישראלית מלבנון.

בנאומו בכנסת ב-17 ביולי, הציג אולמרט את יעדיו במסגרת מבצע "שינוי כיוון":

• שחרור שני החיילים החטופים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, באמצעות לחץ על חיזבאללה ועל לבנון.
• הפסקת אש מוחלטת.
• פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון.
• הוצאת חיזבאללה מאזור דרום לבנון.
• הסרה מוחלטת של איום הטילים והרקטות מעל תושבי ישראל.^[2]

אולמרט גם הדגיש באותו נאום שהממשלה תסייע, באופן מיידי, לתושבים מצפון הנמצאים בטווח הטילים.

מאוחר יותר שינה אולמרט במעט את היעדים:

• במקום היעד של הוצאת חיזבאללה מאזור דרום לבנון, הוצב יעד מצומצם יותר: הרחקתו מקו הגבול עם ישראל, הריסת מוצביו בקו הגבול, פגיעה בתשתית הצבאית ובמצבת כוח האדם שלו, ואם ניתן גם בהנהגה שלו.
• בעקבות יוזמות של שרת החוץ ציפי לבני, הסכים אולמרט מאוחר יותר, שישראל תשאף לכך שמלבד פריסה של צבא לבנון, יתפרס גם כוח רב לאומי על הגבול עם ישראל, וימנע מחיזבאללה לתקוף את ישראל.

[עריכה] מהלך המלחמה

ערך מורחב – אירועי מלחמת לבנון השנייה

[עריכה] החטיפה

ערך מורחב – חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון (2006)

המלחמה החלה בבוקר ה־12 ביולי בהתקפת חיזבאללה על סיור צה"ל ממונע על שני רכבי האמר, בתוך גבול ישראל באזור זרעית, שכללה חטיפת שני חיילי מילואים - אהוד גולדווסר ואלדד רגב - והריגת שלושה נוספים, תוך כדי פעולת הסחה של שיגור רקטות לכל אזור הצפון, כנראה במטרה ליצור קלפי מיקוח לשחרור אסירים פלסטינים ולבנונים הנמצאים בישראל.

הפלוגה המבצעית של גדוד 50 של הנח"ל, שהייתה באותה עת בתעסוקה מבצעית בבירנית, הגזרה השכנה, נכנסה ללבנון יחד עם כח שריון שסונף לה, כדי לבצע מרדף להצלת החטופים. הטנק עלה על מטען גחון, מספר דקות לאחר שחצה את הגבול, וארבעת לוחמיו נהרגו. כח הנח"ל הרגלי, מצא עצמו עוסק בהגנת וחילוץ לוחמי השריון, תחת אש ונפילות פצמ"רים, תוך כדי שאחד מלוחמיו נהרג.

בעקבות החטיפה וכישלון החילוץ, פתח צה"ל ב־13 ביולי ב"מבצע שכר הולם" (אשר זכה להקרא גם "מבצע שינוי כיוון") כנגד חיזבאללה בלבנון והמשבר התפתח למלחמה שבה הפגיזה ישראל יעדים בכלל שטח לבנון ומנגד ירי מסיבי של חיזבאללה על כל צפון ישראל.

[עריכה] הבליץ האווירי והשמדת כלי נשק איסטרטגים

מפת הפצצות צה"ל בין 12 ליולי ו-13 באוגוסט 2006

משגר רקטות של חיזבאללה יורה מבין הבתים של כפר קאנא. המשגר ירה אל עבר חיפה רקטות ארוכות טווח ואז הושמד בידי חיל האוויר.

פלס של חיל ההנדסה הישראלי מכין לפיצוץ מבנה של חיזבאללה במרון א-ראס

בשלבי המבצע הראשונים עד ה-18 ביולי, עיקר התקפת צה"ל התרחשה באמצעות הפצצות מאסיביות וחסרות תקדים של חיל האוויר והפגזות ארטילריה מהים והיבשה - חיל האוויר ביצע אלפי גיחות הפצצה (לפי דובר צה"ל מעל 7,000 גיחות), שבהן השמיד אלפי מטרות מבנק מטרות מיוחד שהוכן על ידי חיל המודיעין. למעשה מספר הגיחות של חיל האויר היו יותר מאשר בכל מלחמת יום כיפור.

ב-13 ביולי צה"ל הטיל מצור כללי על לבנון. מטוסי קרב תקפו את נמל התעופה הבינלאומי של ביירות, וגרמו לסגירתו. סגר ימי ואוירי מלא הוטלו על לבנון. ולמעלה מ-100 מטרות הופצצו, בהן מבנים המשמשים את תחנת הטלוויזיה של החיזבאללה. ב-13 וב-15 ביולי, הופצצה תחנת הכוח "ג'ייה", הנמצאת 30 ק"מ דרומית לביירות, ו-110 אלף טון נפט זרמו לים התיכון. ב-14 ביולי ירו כוחות חיזבאללה טיל שיוט סיני C-802 מונחה מכ"ם ופגע בסטי"ל "אחי חנית", וגרם להרג של ארבעה מאנשיה.

בימי ההפצצות הראשוניים צלח חיל האוויר בהשמדת רוב מערך הרקטות ארוכות-הטווח של חיזבאללה, בהן רקטות כבדות כמו הזילזאל. בה בעת, ישראל נחשפה לביקורת בינלאומית ולבנונית על פגיעה בתשתיות ציבוריות (גשרים בדרום לבנון, שדה התעופה בבירות) ובאזרחים חפים מפשע רבים.

במקביל, במשך כל שלבי המבצע, הפגיז חיל התותחנים הישראלי שטחי שיגור בדרום לבנון באמצעות ארטילריה קרקעית: תותחי M109 ומשגרי רקטות מנתץ (M-270 MLRS). התותחים ירו למעלה כ-160,000 פגזים ואילו ה-MLRS שיגרו כ-1,800 רקטות.

[עריכה] פעילות נקודתית של כוחות קטנים

ככל שנמשכה הלחימה גדל היקף הפעילות הקרקעית של כוחות רגלים, שריון והנדסה קרבית בדרום לבנון וכפריה.

ב-16 ביולי נכנסו לראשונה כוחות יהל"ם, מלווים בכוחות הנדסה מצוידים בדחפורים ממוגנים, והחלו בניקוי זירות מטענים, הריסת מוצבי חיזבאללה וחישוף השטח הסמוך לגבול.

ב-19 ביולי נכנסו כוחות חי"ר, שריון והנדסה לדרום לבנון על מנת לטהר כפרים בשליטת חיזבאללה. ופעלו באופן נקודתי במספר כפרים קרובים לגבול. סיירת הצנחנים בסיוע כוחות שיריון נכנסה לכפר מרון א-ראס והרגה עשרות מחבלים. כוח של יחידת אגוז התקדם אף הוא לעבר הכפר אולם ספג 5 הרוגים. תחילה פעלו בכפרים בעיקר חטיבת הצנחנים, חטיבת גולני, חטיבה 7 וחטיבה 188 ובהמשך גם חטיבת הנח"ל, חטיבה 401, המצוידת בטנקי מרכבה סימן 4 החדישים. גולני נלחמו בהתחלה בעיקר במרון א-ראס וסביבתה בעוד שהצנחנים נלחמו בעיקר בבינת ג'ביל והנח"ל פועלים בגזרה המזרחית. כמו כן פעל באזור גדוד חרב הדרוזי, שהצטיין בלחימה, ולא איבד אפילו חייל אחד. קרבות נקודתיים אלו זכו לביקורת בשידור חי מפי הכתב הצבאי רוני דניאל שטען כי צריך לפעול בכל הגזרה ולא באופן נקודתי.

ב-21 ביולי גויס גדוד המילואים 9231 של חיל התותחנים בצו 8, והצטרף ללחימה יומיים מאוחר יותר, ב-23 ביולי. הגדוד לחם עד הפסקת האש ב14 באוגוסט, וירה את כמות הפגזים הרבה ביותר שירה גדוד תותחנים מאז מלחמת יום הכיפורים.

ב־24 ביולי פתח צה"ל במבצע קורי פלדה. כוחות חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים נכנסו אל העיירה בינת ג'ביל שם התנהלו קרבות קשים בהם נהרגו 8 חיילים ולמעלה מ-80 מחבלים.

[עריכה] גיוס מילואים והרחבת הקרבות לכל הגזרה הקרובה לגבול

צנחני מילואים בכניסה רגלית ללבנון

ב-27 ביולי החליט הקבינט הביטחוני-מדיני על גיוס 3 אוגדות מילואים וכבר למחרת גויסו אלפים בצו 8.

ב-30 ביולי לאחר קריסת בית על תושביו בכפר קאנא, וחילוץ 28 גופות, הסכים צה"ל להפוגה של 48 שעות בפעילות האווירית שלו. בעקבות זאת גם החיזבאללה הפסיק לירות רקטות לעבר צפון ישראל. רק ב-1 באוגוסט לאחר שהתחדשו שיגורים יומיומים של מאות רקטות לעבר ישראל, אישר הקבינט פעילות קרקעית רחבת היקף, וחטיבות מילואים בהן חטיבת אלכסנדרוני, חטיבת כרמלי, חטיבה 226 (בגזרה המזרחית), חטיבת ברעם (בגזרה המערבית) וחטיבת עקבות הפלדה של המילואים, נכנסו ללבנון, ופעלו לאורך כל הגזרה בכפרים הדרומיים.

ב-2 באוגוסט במסגרת מבצע "חד וחלק", פעלו כוחות מיוחדים של צה"ל באזור בעלבק, הרגו למעלה מ-10 מחבלים (19 לפי צה"ל), לכדו עוד 5 לבנונים ואספו מידע מודיעיני. על פעולה זו נמתחה מאוחר יותר ביקורת ונטען שזו הייתה פעולת ראווה. ב-5 באוגוסט פעלה שייטת 13 בצור. ב-7 באוגוסט הצטרפה גם חטיבת גבעתי ללחימה בצפון, שעד אז נלחמה ברצועת עזה במסגרת מבצע גשמי קיץ.

[עריכה] שילוש הכוחות והגעה עד לנחל הליטאני

ב-12 באוגוסט כאשר כבר הוחלט באו"ם על הפסקת האש, הוחלט על מבצע "שינוי כיוון 11", שהוקפא מספר ימים לפני כן, שבו בפעולת בזק שולשו כוחות צה"ל בלבנון, במטרה לשלוט על כל השטח שמדרום לליטאני. כוחות חי"ר גדולים הוסקו בעשרות גיחות. שלוש אוגדות משורינות חדרו לעומק השטח, בהן אוגדת שיריון סדירה ("עוצבת הפלדה"), צלחה את נחל הסלוקי, והחלה הרחבת הפעולה עד נהר הליטני. בקרבות הקשים נהרגו 24 חיילים ומסוק יסעור הופל. מהצד השני נהרגו 80 מחבלים. כוחות השריון שנכנסו לואדי סלוקי, נקלעו למארב בו נפגעו מספר טנקים ממטעני גחון וטילי נ"ט. מאוחר יותר נשמעה ביקורת קשה על ההוראה להיכנס לואדי, ועל כל המהלך של 48 השעות האחרונות.

במהלך כל המלחמה נהרגו בקרבות בלבנון 104 חיילי צה"ל.^{[3] [4] [5]} עוד 12 חיילים נהרגו מפגיעת רקטה בכפר גלעדי ועוד 3 טייסים נהרגו בתאונות מבצעיות.

[עריכה] לקראת הפסקת אש ויציאת הכוחות

ב־12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1701 הקוראת להפסקת אש בין הצדדים וזו נכנסה לתוקפה ב־14 באוגוסט. אחרי הפסקת האש אירעו מספר תקריות אש בין צה"ל לחיזבאללה (בהן נהרגו 11 מחבלים), ביניהן פעולת קומנדו של סיירת מטכ"ל למניעת הברחת אמצעי לחימה (בפעולה נהרגו קצין צה"ל ו־3 מחבלים) וחשיפת מערכת בונקרים של חיזבאללה סמוך לגבול. במהלך חודש ספטמבר התפרסו כוחות יוניפי"ל מתוגברים וכוחות צבא לבנון בדרום המדינה, אך לא פעלו למניעת תקריות עם חיזבאללה.

ב-1 באוקטובר 2006, יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר^[6].

[עריכה] תוצאות וניתוח

כוחות הנדסה מחשפים בונקר של חיזבאללה מול ראש הנקרה. חיזבאללה הצליח לבנות תחת אפה של ישראל סמוך לגבול, מערכת של בונקרים שהוטמעו בנוף וכונו בצה"ל "שמורות טבע".

בניגוד למספר הרוגי ישראל שהינו מדוייק, בקרב נפגעי החיזבאללה שוררת עמימות. לדברי צה"ל, חוסלו מעל 700 מחבלי חיזבאללה, מהם 600 הרוגים ששמם ידוע (ביניהם מספר בכירים בדרג השדה)^[7] ונשבו כ־21 מחבלים^[8]. חיזבאללה הודה רק בכ-100 הרוגים משורותיו, למרות שרק בבינת ג'ביל ומרון א-ראס ביחד נהרגו כ-160. חלק מהכפרים, ששימשו כמעוזים ומחסני נשק של חיזבאללה, חרבו בעקבות הלחימה. במהלך הלחימה השמידו ותפסו חיילי צה"ל כמות רבה של אמצעי לחימה ובהם רקטות, משגרי רקטות, טילי נ"ט מתקדמים, רובים, תחמושת, מחשבים, חומר מודיעיני ובונקרים.

צה"ל הפגיז מטרות הקשורות לארגון חיזבאללה ותשתיות לבנוניות, והביא מאות אלפי תושבים בדרום לבנון לנטוש את כפריהם בעקבות אזהרות שפרסם ולנזק כלכלי לתשתיות אזרחיות שנאמד בלמעלה מ־2 מיליארד דולר. אף על פי כן, בדרום לבנון נותרו כ-120 אלף תושבים, בדרך כלל משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שהעדיפו להישאר. במהלך ההפגזות הכבדות על יישובי לבנון על ידי צה"ל נהרגו לדברי ממשלת לבנון כ־1,000 לבנונים. במקביל, ירה חיזבאללה על יישובים בצפונה של ישראל 3,970 רקטות^[9], שחלקן גרם להרג של 44 אזרחים^[10] ועוד 12 חיילי מילואים, ולפגיעה בכ־2,000 אחרים^[9]. בנוסף יורטו 2 מזל"טים של חיזבאללה בידי חיל האוויר, אחד מהם היה מזל"ט תופת שיועד לפגוע בתל אביב^[11]. רבים עזבו את יישובי הצפון והוכרז מצב מיוחד בעורף בצפונה של ישראל, לרבות חיפה וטבריה.

לשתי המדינות נגרם נזק כלכלי כבד בעיקר בשל הפגיעה בתשתיות ובענף התיירות. בציבור הלא שיעי, הייתה הסתייגות ממעשי חיזבאללה, בעיקר בקרב הדרוזים (וליד ג'ונבלאט) והנוצרים^[12]. אמ"ן העריך שמעמדו של חיזבאללה בלבנון נפגע ושהוא מצוי במצוקה קשה עקב הבוץ שלתוכו גרר את העם הלבנוני, על רקע זה ניתן להבין את התנצלותו של נסראללה שהוא לא היה מבצע את החטיפה, אם היה יודע את תגובת ישראל.

העימות בין צה"ל לחיזבאללה לא הסתיים בהכרעה ברורה. אף שחיזבאללה הופתע מהתגובה הישראלית הקשה, וביקש את הפסקת האש בשלבים שונים של המלחמה. ואף כי מערכות פיקוד הבקרה והשליטה שלו במיוחד בדאחיה נהרסו. שדרת הפיקוד שלו התקיימה, התקשורת כולל תחנת הטלביזיה שלו שרדה, הוא לא נכנע, והמשיך להפגיז את ישראל במספר רב של טילים, עד יומה האחרון של המלחמה. צה"ל לעומתו הופתע מצורת ההתבצרות של חיזבאללה ב"שמורות הטבע", ומכוח האש שלו, בפרט טילי הנ"ט שפגעו בעשרות טנקי מרכבה.

על פי פרופ' יצחק בן ישראל, המלחמה חשפה את האיסטרטגיה האיראנית ליצור "נושאת מטוסים קדמית המשייטת ליד צפון ישראל", בכדי להרתיע את ישראל וארה"ב מלפעול כנגדה. הוא מביא הערכות מומחים צבאיים שגם הוא שותף לה, שכשלון ישראל במלחמה נבע מאי הפעלת כוחות קרקעיים בהיקף גדול בכל דרום לבנון עד לליטני, מיד בתחילת המלחמה. להערכתו כיבוש מהיר של כוח רב, היה מפסיק את רוב הפעלת הרקטות ולא היה גובה קורבנות בנפש יותר מאשר היו במלחמה הנוכחית. לגבי ההשגים של שני הצדדים בעוד שלחיזבאללה עצם שרידותו הייתה הישג, גם טענתו שהוא הוא כוח המגן של לבנון כנגד ישראל התחזקה. לישראל הוא סבר כי היו שני השגים חשובים: התערערות הקונספציה כי ישראל איננה פועלת כנגד מי שמאיימים על עורפה האזרחי, וההעזה להפציץ בירת אוייב באופן מאסיבי וחסר תקדים‏‏^[13].

[עריכה] טבלת שלבים עיקריים

[עריכה] העורף בישראל

בית במעלות-תרשיחא שנפגע מקטיושה

בניין דירות בחיפה שקרס עקב פגיעת רקטה ב-17 ביולי.

כדוריות וחלקי מתכת שהיו בתוך רקטה שנורתה לעבר חיפה.

מתקפת הקטיושות גרמה לשריפות יער באזורים נרחבים בגליל. בתמונה יער שנפגע באזור הגליל העליון, צולם בסוף אוגוסט 2006

עלון של פיקוד העורף על המלחמה, בו היא עוד מכונה "מצב ביטחוני מיוחד"

כבר מתחילת המלחמה החל חיזבאללה בהפגזה מסיבית של העורף הישראלי בעשרות רקטות מדגם גראד 122 מ"מ ("קטיושות"), על מנת לחפות על החטיפה. הרקטות פגעו ביישובי קו העימות כגון קריית שמונה ונהריה, אך הרחיקו גם עד צפת. כבר ב-13 ביולי תקף חיזבאללה את חיפה ברקטות ארוכות טווח מדגם פג'ר 3 ו-5 תוך יצירת משוואה שהתקפה על ביירות כמוה כמתקפה על חיפה. בתגובה לתקיפה זו הגביר צה"ל את הפצצת רובע דאחיה בביירות. ההפגזות התעצמו ככל שהחריף העימות, כאשר חיזבאללה יורה כ-120 רקטות ליום בממוצע, ובשיא מעל ל-250 רקטות ביום. סה"כ נורו 3,970 רקטות^[9]. רוב הרקטות שנורו היו רקטות גראד קצרות טווח 122 מ"מ (טווח 20 ק"מ) ו-122 מ"מ משופרות (טווח 40 ק"מ) אך חיזבאללה ירה גם רקטות ארוכות טווח תוצרת סוריה ואיראן בקטרים של 220 מ"מ (עם ראש קרבי המכיל רסס של 40,000 כדוריות מתכת) ו-302 מ"מ אותן כינה "חייבר 1" (טווח 100 ק"מ). רקטות אלו פגעו באזור חיפה והקריות והרחיקו גם עד טבריה, עפולה, נצרת, חדרה, בנימינה בית שאן ושטחי הרשות הפלסטינית. בניגוד לאיום של נסראללה, הוא לא פגע בתל אביב או נתניה. רקטות רבות נפלו בקריית שמונה וסביבתה (1,012 רקטות), בנהריה וסביבתה (808 רקטות), בסביבות מעלות ומעונה (642 רקטות) ובעיר צפת וסביבתה (471 רקטות). באזורי כרמיאל, ראש פינה, הגולן, עכו, טבריה והקריות, פגעו בין 100 ל-180 רקטות בכל אחד מהאזורים.

מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים ^[18], בהם יהודים, ערבים ודרוזים, ו-12 חיילים. נפצעו כ-2,000 ^[9]. מד"א טיפל בלמעלה מ-1,000 מקרים.

נזק כבד נגרם למבנים שנפגעו על ידי הרקטות, אבל רוב הרקטות נחתו בשטחים פתוחים גרמו לשרפות שהציתו מאות דונמים של חורש טבעי ויערות ושרפו מאות אלפי עצים, ליערות יקחו כ-60 שנה להשתקם ^[19]. כוחות הביטחון וההצלה של ישראל: משטרת ישראל, מכבי אש, מגן דוד אדום ופיקוד העורף נערכו בכוחות מתוגברים למצב ופעלו רבות באזורי הנפילות. חבלנים של המשטרה ושל יהל"ם טיפלו בנפלי הרקטות. בסך הכול נורו 3,986 רקטות אל עבר ישראל.

כתוצאה מירי הרקטות הכריז שר הביטחון עמיר פרץ ב-15 ביולי על "מצב מיוחד בעורף" המאפשר לרמטכ"ל ואלופי הפיקוד לתת הוראות, בהתאם להערכות מצב ביטחוניות, למערכות אזרחיות שונות. ברדיו החלו לפרסם הנחיות של פיקוד העורף המנחות את האזרחים לגלות עירנות ולהימצא בקרבת מרחבים מוגנים, הנחיות אלו פורסמו גם בעלון הבהרה מטעם פיקוד העורף שחולק בדואר גם לאזור המרכז. צפירת אזעקה התריעה כאשר החלו מטחי רקטות והתושבים נדרשו להיכנס למקלטים או למרחבים מוגנים. בעקבות הירי הכבד של רקטות בילו תושבי הצפון ימים רבים במקלטים, שמצב רובם היה גרוע בשל הזנחה ממושכת של שנים.

מתוך כמיליון תושבי הצפון, מעריכים שלמעלה מ-300,000 עזבו את בתיהם וירדו לאזור המרכז והדרום. באילת הפך התיכון העירוני למחנה מאולתר ובתי המלון היו מלאים. רבים מהעוזבים התארחו אצל קרובי משפחה הגרים מחוץ לטווח הרקטות. משום שהתושבים נאלצו להישאר במקלטים מקומות עבודה רבים הושבתו ואחרים עבדו במתכונת חירום (כגון נמל חיפה) ולמשק נגרמו נזקים של מיליארדי דולרים. תעשיית התיירות בצפון ספגה את המכה הקשה מכולם בעקבות ביטולים רבים.

בעקבות הנזקים הכלכליים הקשים נמתחה ביקורת על הממשלה בנוגע להתמהמהותה בנוגע למתן פיצויים לתושבי הצפון ועסקיהם. בתגובה ניהל משרד האוצר מו"מ על פיצויים עם ההסתדרות והתאחדות התעשיינים ונחתם הסכם ובו פיצויים של עד 80% לתושבי הצפון והעסקים בצפון על ההפסדים שנגרמו להם. מאוחר יותר נחתם הסכם מיוחד המפצה את התיירנים בעקבות ההפסדים עקב הפגיעה הקשה בתיירות.

אזרחים וגופים רבים התגייסו לעזרת התושבים בצפון במתן תרומות, אוכל (עשרות אלפי חבילות מזון נתרמו), סיוע בשיפוץ המקלטים ואף אירוח משפחות מהצפון. בכל הארץ, מסעדות ובתי מלון הציעו הנחות לתושבי הצפון. אמנים רבים עלו לצפון להופיע במקלטים על מנת להעלות את המוראל של יושבי המקלטים. הסוכנות היהודית ארגנה קייטנה מיוחדת ל-17,000 מילדי הצפון באזור המרכז, רחוק מאיום הרקטות. איש העסקים השנוי במחלוקת, ארקדי גאידמק, הקים עיר אוהלים באזור חוף ניצנים לילדי הצפון.

למרות יכולת העמידה שהפגין העורף, הייתה תחושה בציבור הישראלי כי הממשלה הזניחה את העורף והפקירה אותו לחסדי אנשי עסקים ועמותות צדקה.^[20]

[עריכה] ערביי ישראל והמלחמה

הרג אזרחים בהתקפות חיזבאללה (שחור) ביחס להתפלגות האוכלוסייה בצפון הארץ (ורוד) 1

הרקטות של חיזבאללה פגעו גם ביישובים ערביים ודרוזיים בגליל ובחיפה וגרמו להרוגים ופצועים רבים בקרב ערביי ישראל. 19 מתוך 44 האזרחים שנהרגו על ידי הרקטות היו ערבים. אחת הסיבות לכך הייתה שבכפרים ערביים רבים לא הותקנו מקלטים ואזעקות. נוסף על כך, התושבים הערבים כמעט ולא התפנו מהכפרים והערים. באחד מנאומי נסראללה הוא קרא לערביי חיפה לעזוב אותה. בתגובה, אמר עיסאם מח'ול, חבר כנסת לשעבר מחד"ש, תושב חיפה, "אין לי מה לעשות מחוץ לחיפה" וקרא לאזרחים לא לעזוב את העיר.

בחברה הערבית נשמעו קולות מעטים המגנים את מעשי חיזבאללה. רוב הציבור הערבי התנגד למלחמה ותלה אותה לא רק בחיזבאללה, אלא גם במדיניות ישראל. חברי הכנסת הערבים סירבו לגנות את חיזבאללה לבדו ובחרו לגנות את המלחמה, כשהם תולים את האשמה בהנהגת ישראל וחיזבאללה כאחד. בניגוד לחלק ניכר בציבור היהודי, הם הזדהו בעיקר עם הפגיעות בלבנון. אחת הסיבות לכך היא שהטלוויזיה הישראלית מיעטה להציג את הפגיעות בלבנון והדגישה את הפגיעות בישראל, בעוד רשתות הטלוויזיה הערביות הדגישו את הפגיעה בחפים מפשע בלבנון. על כל פנים, המלחמה הגבירה את המתח בין יהודים לערבים.^[21]

[עריכה] העורף בלבנון

בניין בצור שנפגע כתוצאה מתקיפה של צה"ל

בניין בבעלבק שהופצץ על ידי חיל האוויר

בעקבות הפצצת תחנת הכוח ג'ייה, נשפכו לים התיכון עשרות אלפי טונות של נפט וכיסו רצועה של כ-170 ק"מ. בתמונה תצלום לוויין של נאסא.

מאות לבנונים נהרגו, בהם רבים אזרחים, באלפי הפצצות חיל האוויר, ואלפים נפצעו. לדברי פואד סניורה נהרגו בלבנון 1,100 אזרחים. לטענת ישראל, הסיבה לכך הייתה כי חיזבאללה מיקם רבות מתשתיותיו בלב אוכלוסייה אזרחית והשתמש באזרחים כמגן אנושי. לטענת לבנון, רבים מההרוגים היו קורבנות שווא. בין השאר ציינו כי הושמדו בהפצצות מפעלים על עובדיהם, משאיות חקלאיות ואף אמבולנסים. כמו כן נהרגו בהפצצות 35 חיילים של צבא לבנון.

צה"ל פיזר כרוזים ובהם קרא לתושבי דרום לבנון לעזוב את בתיהם וכל אזור שישראל ראתה כנגוע בטרור, כתוצאה מכך נדדו מיליון פליטים צפונה. עם זאת, בשל הפגיעה הקשה בתשתיות הדרכים, כמו גם ההפגזות על כלי רכב שנעו בדרכים בדרום לבנון, רבים מן התושבים לא הצליחו לנוע צפונה ונאלצו להשאר בכפרים המופגזים בדרום לבנון, עובדה שהגדילה אף יותר את מספר האזרחים ההרוגים בלבנון שאינם קשורים ללחימה. ב-18 ביולי החל פינויים של אלפי אזרחים זרים ששהו בלבנון, רובם פונו לקפריסין.

דרום ביירות, שבו מתאכלסים כחצי מיליון איש, רובם שיעים, וכן מפקדות ובתיהם של מפקדי חיזבאללה, נכתש בהפצצה כבדה מהאוויר. כ-145 בתים רבי קומות הופלו, בכ-500 פצצות כבדות. גם הכפרים בדרום לבנון, ובפרט מרון א-ראס ובינת ג'ביל, נפגעו קשה במהלך הלחימה ובתים רבים נהרסו, חלקם על תושביהם. אחד האירועים המרכזיים במלחמה היה הפגיעה בבניין בכפר קנא הלבנוני, שגרמה להרוגים רבים ולהפסקת אש בת 48 שעות.

בהפצצות חיל האוויר הושמדו לפחות 80 גשרים [10], ניזוקו קשות צירי תנועה רבים ושדה התעופה הבינלאומי בביירות (על שם חרירי) נפגע כמה פעמים. כמו כן נהרסו בתים ושכונות שלמות ונפגעה קשות התשתית הלבנונית. בעקבות הפצצת בתי זיקוק ששכנו ליד הים, נוצר נזק אקולוגי קשה לחופי לבנון וסוריה. הנזק לכלכלת לבנון מוערך במיליארדי דולרים. חלק גדול מהפגיעה הייתה בתשתיות שלא קשורות לחיזבאללה, כמו הכניסות הצפוניות לביירות. בשל כך הכעס על ישראל גבר בלבנון, גם בקרב כוחות שנחשבים במערב למתונים. כפי שהישראלים ראו בסמיר קונטאר תירוץ של חיזבאללה לבצע מתקפות, סקר של הדיילי סטאר מראה ש85% מתושבי לבנון לא האמינו לגרסת ישראל, שהמלחמה התחילה כדי לשחרר את שני החטופים והניחו כי מדובר בתכנון תוקפני מראש. בשל כך פחת מאוד רצון הלבנונים לחתום הסכם שלום עם ישראל, ל-20 אחוז בקרב הגברים ו-30 אחוז בקרב הנשים.