מלחמת לבנון השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת לבנון השנייה
צה"ל מפציץ משגר רקטות

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות ארטילריות של חזבאללה, 26 ביולי
עימות: הסכסוך הישראלי ערבי
תאריך התחלה: 12 ביולי 2006
תאריך סיום: 14 באוגוסט 2006
מקום: לבנון וישראל
תוצאה: הפסקת אש, הרחקת החזבאללה מדרום לבנון, פריסת צבא לבנון בדרום לבנון והצבת כוח יוניפי"ל ליד הגבול בדרום לבנון.
עילה: חטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חזבאללה
הצדדים הלוחמים
Flag of Israel.svg
ישראל (צה"ל)
 
Hezbollah Flag.jpg
חזבאללה 
מפקדים
אהוד אולמרט (ראש הממשלה)
עמיר פרץ (שר הביטחון)
דן חלוץ (רמטכ"ל)
אודי אדם (מפקד פיקוד הצפון
חסן נסראללה
עימאד מוע'ניה 
כוחות
בין מאות לעשרת אלפים לפי התקדמות המבצע.  8,000 לוחמי חזבאללה, מהם 700 סדירים (הערכה) 
אבידות
אזרחים:
44 אזרחים הרוגים,
2,000 אזרחים פצועים
חיילים:
121 חיילים הרוגים
(מהם 2 שנחטפו)
628 חיילים פצועים‏‏‏[1] ‏ 52 טנקים נפגעו, מהם 5 הושמדו 
אזרחים:
300-450 אזרחים הרוגים (ממשלת לבנון),‏‏‏[2]
2,500 אזרחים פצועים,
כמיליון פליטים
חיילי צבא לבנון:
36 חיילים הרוגים,
100 חיילים פצועים
לוחמי חזבאללה:
בין 500 (הערכות או"ם) ל-700 (הערכות צה"ל) לוחמים הרוגים
כ-1,000 לוחמים פצועים
21 לוחמים שבויים
9 לוחמים הרוגים של ארגוני טרור אחרים 
בנוסף נהרגו 4 משקיפי יוניפי"ל Flag of the United Nations.svg
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון
אות מלחמת לבנון השנייה שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בעת התרחשותה

מלחמת לבנון השנייה הוא השם הישראלי למלחמה שהתנהלה בין ישראל לחזבאללה בקיץ 2006 בלבנון ובצפון ישראל. בזמן המלחמה היא נקראה בשם מבצע שינוי כיוון, אולם לאחר סיומה נקבע שמה למלחמת לבנון השניה. בלבנון מכונה המלחמה מלחמת 34 הימים או מלחמת יוליערבית: حَرْب تَمُّوز, תעתיק מדויק: חַרְבּ תמוּז). המלחמה נמשכה 34 ימים, מ-12 ביולי עד הפסקת האש ב-14 באוגוסט, אם כי כוחות צה"ל המשיכו לפעול בלבנון עד 1 באוקטובר[3].

המלחמה נפתחה בתקיפה מתוכננת של חזבאללה באזור הגבול, בתקרית שבה נחטפו חיילי צה"ל, במקביל להפגזה ארטילרית כבדה. בעקבות האירוע הגיבה ישראל בתקיפה מסיבית, ראשית מן האוויר ולאחר מכן גם בעזרת יחידות הקרקע שנלחמו נגד כוחות החזבאללה בדרום לבנון. במקביל ללחימה נורו כ-4000 רקטות על יישובי צפון ישראל.

בסיום המלחמה קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 1701 האוסרת על הכנסת כל נשק לדרום לבנון. עם זאת, נכון ל-2013 הכניס החזבאללה כ-100,000 טילים לדרום לבנון‏[4].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרקע למלחמת לבנון השנייה

שורשיה של מלחמת לבנון השנייה נטועים עוד במלחמת לבנון הראשונה, שנפתחה על ידי ישראל במטרה לסלק את הארגונים הפלסטינים מלבנון. מלחמת לבנון הראשונה הגיעה בשנת 1985 לקיפאון עם הקמתה של רצועת הביטחון - אזור חיץ ברוחב מספר קילומטרים, שנועד להגן על היישובים הסמוכים לגבול וביסוסו של צבא דרום לבנון ברצועת הביטחון ובמובלעת ג'זין.

כחמש עשרה שנה לאחר מכן, בתקופה שבה בציבור הישראלי גברו הקולות המתנגדים לשהיית צה"ל המתמשכת ברצועת הביטחון, הורה ראש הממשלה אהוד ברק במאי 2000 על נסיגה מדרום לבנון. לאחר יציאתו של צה"ל, התבסס חזבאללה בדרום לבנון והתחמש בנשק רב שעד אותו זמן לא היה ברשותו-נבנה מערך של רקטות ארוכות טווח וכן טילי נ"ט ונ"מ מתקדמים, זאת לצד הקמת מערך ביצורים מוסווים (שזכו לכינוי "שמורות טבע"). הארגון ניהל עימות מוגבל עם ישראל, עימות שבמהלכו גם ערך מספר פשיטות לתוך ישראל. באחת הפשיטות חטף החזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב בשנת 2000. ישראל הסכימה לשחרר כמה מאות אסירים פלסטינים תמורת גופות החיילים ואלוף משנה (במיל.) שנחטף בעת שהותו בחו"ל. בבוקר פתיחת המלחמה, החזבאללה יזם פעולת חטיפה נוספת שבה חטף שני חיילי צה"ל, תוך הפגזה ארטילרית של ישובי הצפון באזור שלומי וזו הביאה לפריצת המלחמה. תוך כדי הלחימה בלבנון המשיך צה"ל גם במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה.

הצבאות במלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבאות במלחמת לבנון השנייה

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ המלחמה פיקוד הצפון (בפיקוד אודי אדם) מנה 2 אוגדות סדירות ועם התפתחות הלחימה נוספו להן 3 אוגדות נוספות. סך הכל היו לפיקוד הצפון 2 אוגדות חי"ר ו-3 אוגדות משוריינות, בהם סדר כוחות של 370 טנקי מרכבה. סך הכל גויסו במהלך המלחמה כ-60,000 חיילי מילואים בכל החילות. בשום שלב לא היו על אדמת לבנון יותר מ-10,000 חיילי צה"ל בו בזמן‏[6]. כמו כן עמדו לרשות הפיקוד חיל האוויר הישראלי שנהנה משליטה מוחלטת באוויר וחיל הים שנהנה משליטה מוחלטת בים והטיל מצור ימי על לבנון.

חיילי מילואים מחילות היבשה, שגויסו בצווי חירום למלחמה, הגיעו למחסנים ומצאו שחסר בהם ציוד חיוני הדרוש להם לצורך ניהול הלחימה. בעיקר חסרו אמצעי ראיית לילה, נשק מדויק וציוד קשר. עלות הלחימה והצורך בסדר כוחות גדול ללחימה השפיעו על שירות המילואים. כוחות מילואים גדולים יותר נדרשו לשמירה על הביטחון ולעתים גם בוצע גיוס מילואים נרחב, בין השאר למבצע חומת מגן. צורך זה, בשילוב עם ירידה חדה בתקציב הפנוי, הובילו לירידה חדה בהקצאת ימי המילואים שהוקדשו לאימון יחידות המילואים למלחמה. כמו כן, האינתיפאדה השנייה, שהחלה זמן קצר לאחר יציאת צה"ל מלבנון ב־2000, גרמה לצמצום ניכר בהיקף האימונים שבוצעו בצה"ל בשל עיסוק מרובה של כוחות הצבא בפעילות מבצעית שוטפת. טענות נוספות הושמעו על מחסור באספקה של מזון ושתייה.

לטענת גורמים בכירים בצבא[דרוש מקור], עוד לפני תחילת המלחמה עמלו רבות במודיעין הישראלי על השגת מידע על חזבאללה, שהתגלה כמדויק. אם כי היו תלונות אחדות על העדר מודיעין נקודתי מצד החיילים בשטח ועל כך שמידע שהיה קיים לא הגיע בזמן אמת לשטח.[דרושה הבהרה]

במלחמה זו השתמש צה"ל בעיקר בציוד מייצור ישראלי (כגון טנקי המרכבה) ואמריקאי (כגון מטוסים). חלק מהציוד סופק לישראל במסגרת תוכנית הסיוע האמריקאית.

ב־8 באוגוסט 2006 שלח הרמטכ"ל דן חלוץ את סגנו משה קפלינסקי לפיקוד הצפון, כמתאם מטעם המטה הכללי לצדו של האלוף אדם. לדעת פרשנים בכלי התקשורת, צעד זה מזכיר את מינויו של חיים בר-לב למפקד החזית הדרומית במהלך מלחמת יום כיפור, מהלך שהביע חוסר אמון בתפקודו של מפקד פיקוד הדרום דאז, שמואל גונן (גורודיש)[7].

כוחות חזבאללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערך הצבאי של החזבאללה התבסס על פריסה נרחבת בכפרים השיעיים בדרום לבנון בבתים אזרחיים ובמאחזים בטבע שכונו בישראל "שמורות טבע". הכוחות הורכבו מחוליות הגנתיות של קלעים ונושאי טילים בשילוב עם חוליות של מפעילי רקטות. אמצעי הלוחמה של חזבאללה כללו עשרות אלפי רקטות לטווחים שונים, טילי נ"ט, מטעני חבלה וכלי נשק אחרים.

חזבאללה אסף מידע באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, והקים חדרי תצפית והאזנה בכפרים שונים. כמו כן הפעיל חזבאללה סוכנים בישראל שמסרו לו מידע שימושי, ובכללו התנהלות כוחות צבא, תכנונים לפעולה בלבנון, ומיקום נפילות טילים.

במלחמת לבנון חזבאללה תוגבר ביותר מ-700 חברי מיליציות אסלאמיות מסומליה שלחמו עמו נגד ישראל בתמורה לממון ואימונים‏‏‏[8][9]. מלבד כוחות אלה, הסתמך חזבאללה גם על תמיכה של סוריה ואיראן. הסיוע היה בעיקרו לוגיסטי והתמצא במשלוחי אמצעי לחימה ואימון.

חזבאללה חומש בציוד מגוון, אך כמעט שלא היה לו נשק כבד. עיקר חימושו היה נשק קל, טילים ומטענים מאולתרים. לחזבאללה לא היו כוחות ים או אוויר. חלק מהציוד יוצר עוד בימי ברית המועצות כגון רוס"ר AK-47 וטילי קטיושה. לחזבאללה היה גם נשק מודרני כמו טילי 9M133 קורנט. טילים שונים, ביניהם טילי קורנט, הצליחו לפגוע ב-45 טנקים והשמידו שלושה טנקים.‏[10] 22 טילים הצליחו לחדור את שריון הטנק.‏[10] מרבית הטנקים ששריונם נחדר שייכים לדורות מוקדמים יותר של המרכבה, אך גם שריונם של 5 טנקי מרכבה סימן 4 נחדר על ידי טילי נ"ט. 7 טנקים נוספים נפגעו ממטעני צד[דרוש מקור] ושני טנקים הושמדו על ידי מטען גחון. המערך הרקטי של החזבאללה כלל בנוסף לטילי קטיושה טילים ארוכי טווח מייצור אירני.

תגובת החזבאללה, מעבר להגנה עיקשת על עיירות בתוך לבנון הייתה בירי מסיבי של טילים ורקטות על כוחות צה"ל ומטרות אזרחיות בתוך ישראל. באחד המקרים הצליח חזבאללה לפגוע בסטי"ל "אח"י חנית" ובמקרה אחר הפיל מסוק תובלה מדגם יסעור.

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמות עשרת ההרוגים הראשונים במלחמת לבנון השנייה-במצפור הר אדיר. מימין-5 ההרוגים בהתקפה על ה"האמרים". משמאל-ארבעה הרוגי הטנק והרוג מהכוח שנכנס לחלץ את גופותיהם.

הקרבות היבשתיים התנהלו בדרום לבנון, אך הלחימה הגיעה עד בירות בצפון וכיסתה ערים גדולות נוספות כגון צור. בצד הישראלי כיסתה המלחמה את כל הגליל במדינת ישראל, שהופצץ בטילי קרקע-קרקע וברקטות. חיל הים פעל בים התיכון, בסמוך לחופי לבנון.

דרום לבנון מתאפיין בנוף הררי עם כפרים רבים, אך אין בו ערים גדולות. מרבית תושבי האזור הם מוסלמים שיעים מעדת המתואלים. כפרים אלה שימשו את לוחמי החזבאללה להצבת מאגרי תחמושת וסיועה של אוכלוסייה אזרחית למאמץ הלחימה שלהם. פני השטח שופעים מים מנהר הליטני שיובלו הנשפך אל הים התיכון נקבע כגבול הצפוני של ההתקדמות הקרקעית הישראלית לתוך שטח לבנון. כמו כן, ביצרו לוחמי החזבאללה את השטח הקרוב לגבול עם ישראל בעזרת מנהרות ובונקרים רבים המכונים "שמורות טבע".

בחלקו הישראלי של העימות מתאפיין האזור ברמה הררית שאזוריה המאוכליסים בצפיפות הרבה ביותר שוכנים לחוף הים. כמו כן, שוכנים באזור בסיסי צבא חשובים ואזורי תעשייה גדולים. חלק מהבתים הפרטיים בוצרו במרחבים מוגנים, אך הביצורים היו נפוצים בעיקר ביישובים הסמוכים לגבול וחלק ניכר מהבתים בערים הגדולות היה ללא מיגון.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה האווירית ופעילות נקודתית של כוחות קטנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלבי המבצע הראשונים (12 עד 18 ביולי), מרבית ההתקפות הצה"ליות התבצעו באמצעות הפצצות מסיביות של חיל האוויר והפגזות ארטילריה על ידי חיל התותחנים. מטוסי קרב הפציצו מטרות שנקבעו מראש, בהם גם מבני פיקוד ובקרה, שדה התעופה ומבנים אסטרטגיים אחרים וכן משגרי רקטות ומחבלים שאותרו על ידי כלי טיס בלתי מאוישים של חיל האוויר. ב-13 ביולי הטיל צה"ל מצור כללי על לבנון. מטוסי קרב תקפו את נמל התעופה הבינלאומי של ביירות וגרמו לסגירתו. סגר ימי ואווירי מלא הוטלו על לבנון. ב-13 וב-15 ביולי, הופצצה תחנת הכוח "ג'ייה", הנמצאת 30 ק"מ דרומית לביירות, ודלק בכמות של כ-110 אלף חביות נשפך לים התיכון‏‏‏[11]. ב-13 ביולי התבצע מבצע משקל סגולי, במהלכו השמיד חיל האוויר במהלך 34 דקות חלק ניכר מן המערך הרקטי לטווח ארוך של חזבאללה‏[12]. עד 18 ביולי הצליח חיל האוויר להשמיד את מרבית מערך הרקטות ארוכות-הטווח של חזבאללה.

במקביל, במשך כל שלבי המבצע, הפגיז חיל התותחנים הישראלי שטחי שיגור בדרום לבנון, הן בפגזי 155 מ"מ והן ברקטות מנתץ. חלק ניכר מהחימוש כלל פצצות מצרר.

ככל שנמשכה הלחימה גדל היקף הפעילות הקרקעית של כוחות קרקעים של צה"ל. ב-17 ביולי החלה הריסת מוצבי חזבאללה הסמוכים לגדר הגבול וחישוף השטח הסמוך לגבול בידי דחפורים של חיל ההנדסה הקרבית. יומיים לאחר מכן נכנסו כוחות צבא סדירים לתוך לבנון על מנת להשתלט על כפרים הסמוכים לגבול שבשליטת חזבאללה. במהלך ההתקפה נכנסו יחידות ישראליות לכפר מארון א-ראס והרגו עשרות מחבלים תוך כדי ספיגת אבדות במסגרת קרב מארון א-ראס. במהלך הקרב ירה כוח הנדסה קרבית רקטת צפע שריון על הקסבה של הכפר, והחריב אותה תוך הריגת עשרות מחבלים שהתחפרו בפנים ונהרגו מהפיצוץ‏[13].

למחרת, ב־20 ביולי, פתח צה"ל במבצע קורי פלדה 1, בעייתא א-שעב, אך המאמץ הוסט לאחר מכן לעבר מארון א-ראס. במסגרת המשך המבצע, שקיבל את השם "קורי פלדה 2" ב-23 ביולי, כוחות צה"ל נכנסו אל העיירה בינת ג'ביל, שם התנהלו קרבות קשים, בהם קרב בינת ג'בייל בו נהרגו 8 חיילים ולמעלה מ-40 מחבלים‏[14]. במהלך הקרב, הסמג"ד רועי קליין הקריב את עצמו כדי להציל את חייליו, וזכה על כך בעיטור העוז[15].

ב-25 ביולי השמיד חיל האוויר עמדת תצפית של האו"ם באל-ח'יאם באמצעות פצצה מונחית במשקל 500 ק"ג. מהפגיעה נהרגו ארבעה משקיפי יוניפי"ל. ראש הממשלה התנצל בפני מזכ"ל האו"ם על התקרית‏[16].

גיוס מילואים והרחבת הקרבות לכל הגזרה הקרובה לגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 ביולי החליט הקבינט הביטחוני-מדיני על גיוס 3 אוגדות מילואים וכבר למחרת גויסו אלפי חיילי מילואים בצו 8.

ב-29 ביולי התחיל מבצע "קורי פלדה 3" בכפרים נוספים הסמוכים לגבול. ב-30 ביולי לאחר קריסת בית על תושביו בכפר קאנא, וחילוץ 28 גופות, הסכימה ישראל להפוגה של 48 שעות בפעילות האווירית שלו. בעקבות זאת גם החזבאללה הפסיק לירות רקטות לעבר צפון ישראל. רק ב-1 באוגוסט לאחר שהתחדשו שיגורים יומיים של מאות רקטות לעבר ישראל, אישר הקבינט פעילות קרקעית רחבת היקף, וחטיבות מילואים נכנסו ללבנון ופעלו לאורך כל הגזרה בכפרים הדרומיים. לאחר מכן, יזם צה"ל מבצעים התקפיים בכפרים נוספים כדי לדכא את התנגדות החזבאללה.

שילוש הכוחות והגעה עד לנהר הליטאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחפור D9L משוריין במגנן הלוגיסטי סמוך לכפר הלבנוני רג'אמין, יום לאחר תום מלחמת לבנון השנייה.

ב-11 באוגוסט כאשר כבר הוחלט באו"ם על הפסקת האש, הוחלט על "מבצע שינוי כיוון 11", שהוקפא מספר ימים לפני כן, שבו בפעולת בזק שולשו כוחות צה"ל בלבנון, במטרה לשלוט על כל השטח שמדרום לליטאני. צה"ל שינה את שיטת הפעילות שלו ובמקום להשתלט על כפר אחרי כפר התמקד בהתקדמות מהירה אל עבר נהר הליטני. בתים שמהם נורתה אש אל עבר חיילי צה"ל, הופצצו מהאוויר או על ידי טנקים. שלוש אוגדות חדרו לעומק השטח, כוחות צנחנים הוסקו בעשרות גיחות והחלה הרחבת הפעולה עד נהר הליטני.

ב-10 וב-11 באוגוסט, החלו כוחות חי"ר בליווי שריון את תקיפתם בעומק לבנון. בגזרה המזרחית בהתקפה המקדימה של "שינוי כיוון 11" - בתקיפת מרג' עיון ומרחב אל-ח'יאם ונתקלה בחילופי אש קשים. בימים שלאחר מכן, עסקה העוצבה בחילוץ הפצועים וגרירת טנקים, ולא השלימה את משימותיה. גם כוחות השריון של עוצבת הפלדה נתקלו בבעיה דומה ועסקו בחילוץ טנקיהם הפגועים ולא במימוש מטרות המבצע. בינת ג'בייל הפכה למוקד הלחימה ששאב לתוכו חיילים רבים. בסופו של דבר, על אף הצהרות שצה"ל כבש את העיירה (חשיבות הכיבוש הייתה סמלית, כי בבינת ג'בייל נאם נסראללה את נאום "קורי העכביש" על חולשת ישראל ולכן נקראו המבצעים "קורי פלדה"‏[17]) לא הושלם כיבוש העיירה עד סוף המלחמה. בקרבות הקשים של המבצע האחרון נהרגו 35 חיילים ישראלים ונפצעו 410 חיילים. מהצד השני נהרגו כשמונים לוחמי חזבאללה.

לקראת הפסקת אש ויציאת הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על הסלוקי

ב־12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1701 הקוראת להפסקת אש בין הצדדים וזו נכנסה לתוקפה ב־14 באוגוסט. חרף כך, ממשלת ישראל נתנה אור ירוק למהלך קרקעי בלבנון ב־12 באוגוסט וב- 13 באוגוסט, מהלך שהסתיים במותם של 33 חיילי צה"ל ובפציעתם של עוד עשרות במה שכונה הקרב על הסלוקי. גם כוחות חזבאללה ספגו אבדות כבדות וכ-80 מלוחמיהם נהרגו. ב-13 באוגוסט שיגר במקביל החזבאללה 250 רקטות לעבר צפון הארץ וגרם למותו של אזרח ישראלי. בה בעת פעל חיל האוויר בירי מאסיבי לעבר מפקדות החזבאללה. בבוקר 14 באוגוסט נצרו שני הצדדים את האש, ובכך הביאו את המלחמה לקיצה.

אחרי הפסקת האש שהחלה ב-14 באוגוסט התמקד צה"ל בעיקר בפעולות חישוף והשמדה של "שמורות טבע": מערכות של מנהרות ובונקרים של חזבאללה ליד הגבול. ב-16 באוגוסט החלו כוחות יוניפ"ל להיכנס לשטח שצה"ל שהה בו, והחלה להתבצע היערכות מדורגת של כוחות צה"ל במקביל לפריסת כוחות יוניפי"ל וכוחות צבא לבנון, שלא פעלו למניעת תקריות עם חזבאללה. ב-1 באוקטובר 2006, יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר[18].

העורף במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העורף במלחמת לבנון השנייה

העורף בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרג אזרחים בהתקפות חזבאללה (שחור)
ביחס להתפלגות האוכלוסייה בצפון הארץ (ורוד) 1

כבר מתחילת המלחמה החל חזבאללה בהפגזת העורף הישראלי בפצצות מרגמה ובעשרות רקטות מדגם גראד 122 מ"מ (המכונות בישראל "קטיושות"), על מנת לחפות על החטיפה. הרקטות פגעו ביישובים הסמוכים לגבול הצפוני של ישראל וחלקן עד צפת. למחרת פרוץ המלחמה תקף חזבאללה את חיפה ברקטות ארוכות טווח, כדי להרתיע מפני התקפה על מתקניו בביירות. בתגובה לתקיפה זו הגביר צה"ל את הפצצת רובע הדאחייה בביירות. ההפגזות התעצמו ככל שהחריף העימות.

רקטות אלו פגעו בכל אזור הצפון מכרמיאל וחיפה במערב עד אזור טבריה במזרח, בית שאן ועפולה בדרום. מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים באופן ישיר ועקיף‏[19] , בהם יהודים, ערבים ודרוזים, ו-12 חיילים. הרקטות גרמו לפגיעה חמורה ברכוש התושבים ולשריפות. כמו כן, גרם הירי לעזיבתם של שליש מתושבי הצפון את בתיהם וירידתם למרכז ודרום הארץ.

אזרחים וגופים רבים התגייסו לעזרת התושבים בצפון במתן תרומות, אוכל (עשרות אלפי חבילות מזון נתרמו). בכל הארץ, מסעדות ובתי מלון הציעו הנחות לתושבי הצפון. אמנים רבים עלו לצפון להופיע במקלטים על מנת להעלות את המורל של יושבי המקלטים. כמו כן, הוקמה עיר אוהלים על ידי ארקדי גאידמק. ארגונים אחרים תרמו לפי יכולתם, דבר שהעלה את השאלה על יכולת המדינה לדאוג לאזרחיה בעורף.

ערביי ישראל והמלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צנחני מילואים בכניסה רגלית ללבנון
בית במעלות-תרשיחא שנפגע מקטיושה
בניין בצור שנפגע כתוצאה מתקיפה של צה"ל
בניין מגורים שניזוק מפגיעת טיל בקרית שמונה
כתם הנפט בעקבות ההפצצה הישראלית
נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש וסגנו דיק צ'ייני מאשימים ב-14 באוגוסט את חזבאללה באחריות לקונפליקט. הממשל והקונגרס האמריקני נתנו מטריה דיפלומטית לכל מהלכיה של ישראל.
חיילים מחטיבת הנח"ל צועדים בחזרה מלבנון לאחר הפסקת האש

הרקטות של חזבאללה פגעו גם ביישובים ערביים ודרוזיים בגליל ובחיפה וגרמו להרוגים ופצועים רבים בקרב ערביי ישראל. 19 מתוך 44 האזרחים שנהרגו על ידי הרקטות היו ערבים. אחת הסיבות לכך הייתה שבכפרים ערביים רבים לא הותקנו מקלטים ואזעקות. נוסף על כך, התושבים הערבים כמעט שלא התפנו מהכפרים והערים. באחד מנאומי נסראללה הוא קרא לערביי חיפה לעזוב אותה. בתגובה, אמר עיסאם מח'ול, חבר כנסת לשעבר מחד"ש, תושב חיפה, "אין לי מה לעשות מחוץ לחיפה" וקרא לאזרחים לא לעזוב את העיר.

בחברה הערבית נשמעו קולות מעטים המגנים את מעשי חזבאללה. רוב הציבור הערבי התנגד למלחמה ותלה אותה לא רק בחזבאללה, אלא גם במדיניות הישראלית. חברי הכנסת הערבים סירבו לגנות את חזבאללה לבדו ובחרו לגנות את המלחמה, כשהם תולים את האשמה בהנהגת ישראל וחזבאללה כאחד. בניגוד לחלק ניכר בציבור היהודי, הם הזדהו בעיקר עם הפגיעות בלבנון. הטלוויזיה הישראלית מיעטה להציג את הפגיעות בלבנון והדגישה את הפגיעות בישראל, בעוד רשתות הטלוויזיה הערביות הדגישו את הפגיעות בלבנון, שכללו תמונות קשות. על כל פנים, המלחמה הגבירה את המתח בין יהודים לערבים‏[20].

העורף בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות צה"ל גרמה לנטישה המונית של דרום לבנון ולנזק כלכלי לתשתיות אזרחיות שנאמד בלמעלה מ־2 מיליארד דולר. אף על פי כן, בדומה לישראל, לא כל הלבנונים ברחו. בדרום לבנון נותרו כ-120 אלף תושבים, בדרך כלל משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שהעדיפו להישאר. סיבה נוספת להשארותם היא הפצצת הכבישים על ידי צה"ל. סך הכל גרמה הפעילות הישראלית לכשלוש מאות-ארבע מאות אבדות בצד הלבנוני ולפציעתם של אלפים. כמו כן נהרגו בהפצצות 35 חיילים של צבא לבנון. בנוסף לכך, נהרגו כמה עשרות אזרחים לבנונים מנפלים צה"ליים גם בשנים אחרי המלחמה, בעיקר בשל פצצות מצרר, שהשימוש בהן שנוי במחלוקת בעולם.

לצד הפגיעה באזרחים נגרם הרס רב לערי לבנון ולתשתיותיה. רבעים שלמים נפגעו וכבישים וגשרים רבים ניזוקו. מתקני תשתית חשובים כגון בתי הזיקוק, שדה התעופה ואחרים נפגעו אף הם. כמו כן, נגרמו פגיעות כלכליות נוספת שמוערך בכמה מיליארדי דולרים.

המערכה הדיפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם יצא מיד לאחר החטיפה, בהצהרה המטילה את האחריות על ממשלות לבנון וסוריה לנושא, עוד אמר כי "נסראללה הוא טרוריסט שידיו עקובות מדם, דם שנוטף מטהרן ודמשק ואנחנו עם האיש הזה לא מדברים. דמשק היא הבירה הרשמית של הטרור. היא נותנת מחסה לעשרה ארגוני הטרור הקשים ביותר"‏‏‏[21].ב-15 ביולי ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, נשא נאום ובו ביקש ממדינות העולם לעזור לו להחזיר את השליטה על דרום מדינתו, וקרא להפסקת אש בין שני הצדדים. בהמשך, הופיע מוחמד שטח בכלי תקשורת מערביים כדובר מטעם ממשלת לבנון‏[22]

ארצות הברית, שהפעילה לחץ על פואד סניורה לפעול לשחרר את החטופים, הביעה תמיכה בלתי מסויגת בפעולותיה של ישראל. כמו כן תמכו בצעדי ישראל בריטניה, קנדה וגרמניה. ואילו צרפת ורוסיה הביעו הסתייגות מהתגובה הישראלית "הלא פרופורציונלית", לדבריהם. ב-16 ביולי, בהצהרת סיכום שהייתה חיובית לישראל, הטילו המנהיגים את האשם להתלקחות במזרח התיכון על "כוחות קיצוניים": החמאס וחזבאללה, קראו להם להפסיק מפעולתם. הכירו בזכותה של ישראל להגנה עצמית בכפוף להיבטים הומניטאריים, והימנעות מפגיעה בתשתית אזרחית ומפעולות שיגרמו לזעזוע לממשל הלבנוני. עוד קראו המנהיגים לפרק את החזבאללה מנשקו בהתאם להחלטת או"ם קודמת‏‏‏[23].

ארצות הברית טירפדה ב-17 ביולי מהלך של האו"ם לשגר כוח רב לאומי לדרום לבנון, כדי לכפות הפסקת אש באופן חד צדדי, ואף עיכבה שבועות מהלך כזה, ושגרירה באו"ם ג'ון בולטון הודה (בראיון לבי.בי.סי.) שהיא קיוותה לניצחון ישראל על חזבאללה, אך תקוותה התבדתה.

ז'אק שיראק, נשיא צרפת, ביחד עם מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, דחפו למען הפסקת אש מיידית ונסיגת כוחות ישראל ללא כל תנאי. ראש ממשלת צרפת הגיע מיד לאחר פסגת ה-G8 לביירות במסוק ונפגש עם פואד סניורה במטרה להביא להפסקת אש מיידית, בניגוד לעמדת ישראל. שיראק שעמד בראש המגינים על לבנון באו"ם, התבטא כמה פעמים בגנות ישראל באופן חריף‏[24]. ב-9 באוגוסט לאחר ישיבת קבינט מאולתרת בטולון, מתח ביקורת מרומזת על ארצות הברית ואמר כי "לא מוסרי לוותר על הפסקת האש. וכי המצב מאיים על יציבות המזרח התיכון כולו"‏‏‏[25]. רק לאחר לחץ ארצות הברית הביעו השנים נכונות להכנסת כוחות בינלאומיים לדרום לבנון, שימנעו מארגון חזבאללה להתפרס לאורך גבול לבנון-ישראל ‏[26].

לקראת ועידת רומא המליצה ארצות הברית לישראל בדרגים שונים לשים דגש על הנושא ההומניטארי ומזכירת המדינה אף הגיעה לצורך כך לישראל לביקור בזק ב-24 ביולי. ב-26 ביולי כונסה ועידת רומא בארמון פרנסינה, בהשתתפות 15 מדינות שונות, כדי לפתור את המשבר. לפסגה לא הוזמנו איראן וסוריה. גם ישראל וחזבאללה לא השתתפו. פואד סניורה הציג בה את תוכנית שבע הנקודות. תוכנית שהיוותה תשתית להסכם הפסקת האש, שבה קבע את המשוואה נסיגת צה"ל תמורת פריסת צבא לבנון ופירוק החזבאללה מנשקו. דבר שחזבאללה לא יכל להסכים לו. עוד תבע לקבל פיצויים מישראל על הנזקים שגרמה ללבנון. רוב המדינות קראו להפסקת אש מיידית אך ארצות הברית ומדינות נוספות דחו הפסקת אש מיידית ללא כל הסדר מלא. קונדוליסה רייס אמרה כי ארצות הברית לא תסכים לחזור למצב הסטטוס קוו הקודם‏‏‏[27].

ברחבי העולם הערבי ובלבנון עצמה נשמעה ביקורת על חזבאללה, בעיקר ממצרים, מירדן ומסעודיה. ביקורת ברוח זו הושמעה בידי פוליטיקאים ואנשי דת וכן מטעם פעילי 'מחנה ה-14 במרץ' - לבנונים שפעלו לפינוי צבא סוריה מהמדינה, במסגרת מהפכת הארזים. חזבאללה, שציפה לסיוע וגיבוי מהעולם הערבי, נתבדה, על אף שבהמשך הצהיר שר ההגנה הלבנוני כי במקרה של כניסה קרקעית משמעותית של ישראל לתחום לבנון, יצטרף ללחימה נגדה. עם זאת הביקורת הייתה מוגבלת בהיקפה.

מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית הורע לאחר האסון בכפר קאנא. ראשי המדינות לא יכלו להשאר אדישים לדעת הקהל בארצם. קופי ענאן ושגריר צרפת באו"ם קראו להפסקת אש מיידית, ובפעם הראשונה הצליחו לגייס את בריטניה לתמוך ביוזמה הצרפתית. השגריר הצרפתי הוסיף נימה אישית, ואמר "כי הוא נגעל ממה שקרה בכפר קאנא". לישראל וארצות הברית שנדחקו לפינה לא נותר אלא להתגונן‏‏‏[28]. רייס שהודיעה לישראל "כי נשתנו כללי המשחק", דילגה לישראל ודחקה באולמרט ולבני לעצור את התקיפות האויריות ליומיים‏‏‏[29]. ישראל גם פתחה פרוזדור הומאניטרי ל-24 שעות לפליטים מדרום לבנון לצפונה.

בלבנון וברוב מדינות ערב האשמה הוטחה כנגד ישראל על הפגיעה באזרחים וגרירת האזור למלחמה. ב-3 באוגוסט התכנסה בקואלה לומפור בירת מלזיה אסיפה של 56 מדינות העולם האיסלאמי. מטרתה הייתה להשיג הפסקת אש מיידית בלבנון ובעזה. בכנס, נציג פקיסטן הגדיר את המשבר כ"טבח". נימת ביקורת חריפה כלפי ישראל נשמעה גם מצד סעודיה, שדיברה על שחצנותה של ישראל שעלולה להוביל לעימות כולל. מלך ירדן עבדאללה, התבטא באופן מתון יותר, כי ישראל תיפגע מהמבצע וטען כי בעקבותיו יוקמו ארגוני טרור כדוגמת חזבאללה גם במדינות אחרות כמו מצרים וירדן. לעומתם חוסני מוברכ שליט מצרים, צוטט כמי שאומר שאיננו מוכן ללחום את מלחמותיהם של אחרים. ב-5 באוגוסט "המהלך הדיפלומטי שהחל בין ארצות הברית וצרפת הבשיל, ושתי המדינות הניחו לראשנה טיוטת החלטה משותפת על שולחנה של מועצת הביטחון"‏‏‏[30].

בוועידת שרי החוץ הערביים שנערכה בביירות ב-7 באוגוסט (בנאום שכונה "נאום הדמעות"‏‏‏[31]) גינה ראש ממשלת לבנון פואד סניורה את התקפות צה"ל והאשים כי "ישראל פועלת רק מיצר נקם". למרות זאת הוא אמר ש-15,000 חיילים מצבא לבנון מוכנים להתפרש על הגבול בנוסף ל-2,000 חיילים מכוח רב-לאומי בתנאי שצה"ל יצא מלבנון‏[31]. צבא לבנון הודיע על גיוס מילואים לקראת פרישה אפשרית בדרום‏[32] בישיבת ממשלה שנערכה בערב החליטה ממשלת לבנון לפרוש את הצבא בדרום אחרי נסיגת צה"ל, גם השרים מחזבאללה תמכו בהצעה.

האו"ם עצמו התמהמה בהתייחסות למצב, בעיקר בשל התערבות אמריקאית. ב-1 באוגוסט סוכלה הצעה של האיחוד האירופי בכינוס חירום בבריסל, לקרוא להפסקת אש מיידית, בידי שרי החוץ של גרמניה, בריטניה וצ'כיה, כדי להגן על האינטרסים הישראליים‏‏‏[33]. ב-6 באוגוסט נדחתה טיוטת הצעה צרפתית-אמריקאית בידי לבנון וחזבאללה‏‏‏[34]. גם ב-11 לבנון לא הסכימה להסכם הצעת אש שהונחה לפתחה, בעיקר בשל אי כלילת נושא חוות שבעא‏‏‏[35]. רק ב-12 באוגוסט, אחרי מאמצים קדחתניים כשהתקבלה הצעת פשרה בין ארצות הברית וצרפת, הסכימה מועצת הביטחון בפה אחד על החלטה 1701 - החלטת פשרה בין האינטרסים הישראליים לאינטרסים של לבנון וחזבאללה - הקוראת להפסקת אש בין הצדדים הלוחמים. החלטה שהתקבלה בניגוד לעמדת סוריה‏‏‏[36] ואיראן, בעיקר בשל ההחלטה לשגר כוח רב לאומי חמוש וגדול לדרום לבנון ובשל אמברגו הנשק על חזבאללה.

המערכה התקשורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל מחיל התותחנים במנוחה עם ההכרזה על הפסקת האש

לא זכורה עוד מלחמה במלחמות ישראל שבה התקשורת הייתה כה מעורבת[דרושה הבהרה]. לתקשורת היה מעמד מיוחד במלחמה זו, מכיוון שחלק ניכר מהמלחמה נעשתה לעיני התקשורת, הן באזור הצפון והן בדרום לבנון, והן בשל השימוש הרב שעשו בה הכוחות המתעמתים. מאות רבות של כתבים ישראלים וזרים עמדו בגבול הצפון, וסיקרו בשידור חי את הקרבות. שני הצדדים עשו שימוש רב בתקשורת לצורכי לוחמה פסיכולוגית. הרמטכ"ל דן חלוץ ודוברת צה"ל מירי רגב נקטו במדיניות של פתיחות תקשורתית, איפשרו לכתבים לשדר מקו החזית, להצטרף ליחידות לוחמות, לראיין קצינים בשטח, והביאו למרקע הטלוויזיה מדי ערב תדרוך יומי, קצינים בכירים שנתנו סקירות מלוות במצגות, כדוגמת מלחמת המפרץ הראשונה‏‏‏[37]. במהלך המלחמה צה"ל אף הצליח להשתלט על שידורי תחנת אל-מנאר ולשתול בהם קטעי תעמולה. לעומת צה"ל חזבאללה נקט במדיניות של הסתרת פעילותו ואף הכחשה של הפגיעות שנעשו בו.

מאידך, מזכ"ל החזבאללה חסן נאסראללה, הפיץ מדי ערב ממקום מחבואו קלטות וידאו ערוכות, ובהן דברי איום ורהב על אזרחי ישראל שלחלק מהן כמו האיום על תל אביב והדיווח על פגיעה נוספת בסטי"ל, הפעם מדגם סער 4.5 לא היה כלל כיסוי‏‏‏[38]. בסוף המלחמה הכריז על "ניצחון אלוהי". קלטות אלו קיבלו נפח תיקשורתי רב בטלוויזיה הערבית והישראלית. פרשה מרכזית אחרת הייתה קשורה לכפר קאנא, בה נטען שנעשה טבח ונספרו 58 גופות, לאחר שבית נתמוטט על פליטים לאחר הפגזה של צה"ל במקום. לאחר בירור כל העובדות נתברר שמספר הנפגעים היה 28, וקריסת הבית אירעה שעות רבות לאחר ההפצצה של צה"ל באזור. בכל מקרה, מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס בשל הלחץ הבינלאומי, לחצה על ישראל להפסיק ל-48 שעות את הפצצות חיל האוויר. לאחר כפר קאנא חלק מהתקשורת הבינלאומית החלה להתייחס יותר ויותר לסבל הלבנוני.

במלחמה היו מקרים של אי דיווח נכון מצד ישראל (כמו הכחשת הפגיעה בסטי"ל אח"י חנית, והדיווח בטרם עת על כיבוש מרון א ראס ובינת ג'בל) שיצרו סדקים באמינות של אנשי צה"ל. ועדת וינוגרד סברה כי צה"ל נהג בעניין התקשורתי וההסברתי באופן בעייתי ופרוץ למדי, וגרם לגילוי סודות צבאיים באופנים שונים, ולהפרעה ליחידות הלוחמות בעבודתן‏[39]. בזמן המלחמה, מומחי צבא בדימוס, שמילאו תפקידים בכירים בצה"ל בעבר ביקרו את התנהלות צה"ל, תוך כדי התנהלות המלחמה, ולעתים בשידור חי, ומנו אחת לאחת שגיאות טקטיות ואסטרטגיות שצה"ל כשל בהן.

צה"ל המשיך במדיניות הפתיחות שלו, ולראשונה במלחמות ישראל מסר למשפחות השכולות תחקירים צבאיים מפורטים, על הקרב שבו נפל בן משפחתם‏‏‏[40].

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוצאות מלחמת לבנון השנייה

למלחמת לבנון השנייה היו תוצאות רבות, בהן התפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ ושר הביטחון עמיר פרץ, וקצינים בכירים בצה"ל בהם אלוף פיקוד ומפקד האוגדה הצפונית, שנמצא אחראי לכשל החטיפה. כמו כן, יש ביקורת מצד היסטוריונים צבאיים, עיתונאים, אישי ציבור וקצינים בכירים הטוענים, כי המלחמה לא התנהלה כראוי, וישראל לא השיגה את מטרותיה. הציבור הישראלי, אף שתמך ברובו הגדול ביציאה למלחמה, לא הסתפק בתוצאותיה. כתוצאה מכך, קמה מחאה עממית נרחבת שדרשה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדלים.

באוגוסט 2006 הקים פרץ ועדת בדיקה למלחמה בראשות הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. החברים בה היו יו"ר "טבע" אלי הורוביץ, והאלופים (במיל.) אילן בירן, ומפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר. בטרם הספיקה הוועדה לפעול הודיע בודינגר על פרישתו ממנה מ"סיבות אישיות". זמן קצר לאחר מכן פורקה ועדת שחק, והוקמה ועדת וינוגרד, ועדת בדיקה ממשלתית בראשותו של השופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהגישה את הדו"ח הסופי שלה בסוף ינואר 2007.

ועדת וינוגרד ציינה כי לצד היכולות המרשימות שהפגינו חיל האוויר והמודיעין, התגלו כשלים חמורים הן בתחום הצבאי והן בתחום הממשלתי. ועדת וינוגרד כינתה את תוצאות המלחמה "כהחמצה חמורה" (הדו"ח הסופי עמ' 394 פסקה 8). וסברה כי גם בהערכה אופטימית הפעולה הצבאית שהפגינה יכולות צבאיות מרשימות, לא הניבה ניצחון ברור. הוועדה הגישה שורת המלצות ארוכה בכל אחד מהתחומים שסקרה. למרות הדרישה המוקדמת של חלקים מהציבור הישראלי, ולמרות הדו"ח הקשה (במיוחד דו"ח הביניים ששלח אצבע מאשימה כלפי קברניטי המלחמה), לא התפטר ראש הממשלה אהוד אולמרט.

לצד התוצאות המידיות, היו למלחמה תוצאות ארוכות טווח, כגון התגברות המעורבות הבינלאומית בלבנון. בנוסף, שיקם החזבאללה את תשתיותיו שנפגעו. ישנן טענות, מצידם של פרופסור מרטין ון קרפלד, ד"ר יוחאי סלע וד"ר גיא בכור שמעמדו של חזבאללה נפגע כתוצאה מהמלחמה. חוקרים אחרים, בהם תא"ל יוסי ביידץ מאמ"ן, מרתה קרנשו, פרופסור קייס פירו, וד"ר ג'יימס גלווין טוענים שהארגון התחזק כתוצאה מהמלחמה. כמו כן, לפי החלטת האו"ם התפרס צבא לבנון בתוך דרום לבנון וחזבאללה נדחק צפונה. הפגיעה בכלכלה הלבנונית שנחשבה לכלכלה פגועת מלחמה טרם שוקמה, לעומת כלכלת ישראל שהצליחה להשתקם מהר מנזקי המלחמה, ולהמשיך בצמיחה חיובית. החיילים החטופים נהרגו ביום חטיפתם, ומידע אודותם לא נכלל בהסדרי האו"ם לסיום הלחימה. בארבע השנים שלאחר המלחמה ישראל נהנתה משקט כמעט מוחלט בגבול לבנון, למעט שלושה מקרים של ירי רקטות 107 מ"מ‏‏‏[41]. זאת בניגוד לשנים שלאחר הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000.

ב-16 ביולי 2008 לאחר משא ומתן בתיווך גרמני, בוצעה עסקת החלפת שבויים בין ישראל לבין חזבאללה. ישראל שיחררה את המחבל סמיר קונטאר, ועוד 4 שבויים לבנונים והחזירה 199 גופות ובתמורה קיבלה את גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב. עלות המלחמה הייתה כ-13 מיליארד ש"ח: כ-11 מיליארד ש"ח הוצאות של משרד הביטחון וצה"ל, וכ-2 מיליארד ש"ח הוצאות אזרחיות כגון תשלום פיצויים לאזרחים שנפגעו מהמלחמה. בחשבון זה לא נכללו עליות המחירים כתוצאה מהמלחמה: כך למשל חברת הביטוח לויד'ס העלתה את מחיר הביטוח עבור מכולה הנשלחת לישראל דרך הים מ-10 דולארים למכולה ל-200 דולארים למכולה.

לאחר המלחמה התקיים דיון בכנסת האם זה היה מלחמה או מבצע, לבסוף הוחלט שזו הייתה מלחמה, ונקבע שמה לשם "מלחמת לבנון השניה".

בישראל, התאריך העברי בו פרצה המלחמה, ט"ז בתמוז, נקבע כיום הזיכרון הרשמי לנופלים במלחמה זו.

למרות התחושה הקשה בציבור בעקבות המלחמה, מלחמת לבנון השנייה הצליחה להשיב את ההרתעה ואת השקט לגבול הצפון. שמונה השנים שבעקבות המלחמה (2006-2014) היו השקטות ביותר בגזרה זו וחזבאללה נמנע כמעט לחלוטין מביצוע פעולות טרור נגד ישראל בגבול ישראל-לבנון וכן מירי רקטות ארטילריות על ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דו"ח ועדת וינוגרד עמ' 353, (מבוסס על נתוני מפקד רפואה פיקודי צפון מיום 9 בנובמבר 2006 )‏
  2. ^ ‏(1,100 כלל הרוגי לבנון פחות לוחמי חזבאללה, יצחק בן ישראל, מלחמת הטילים הראשונה‏, עמ' 7 הערה 3
  3. ^ ב-1 באוקטובר 2006 יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון, למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר.
  4. ^ לפי שר המסחר נפתלי בנט
  5. ^ הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, עמוד 321‏
  6. ^ עמוס הראלחלוץ, אולמרט ואדם הולכים להזיע, באתר הארץ, 25 בינואר 2007
  7. ^ חנן גרינברג, האם לפיקוד הצפון יהיו שני מפקדים?, באתר ynet‏, 8 באוגוסט 2006
  8. ^ ניו יורק טיימסהאו"ם: כ-720 סומלים לחמו לצד חיזבאללה נגד ישראל, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2006
  9. ^ סומלים לחמו עבור חזבאללה נגד ישראל, אתר וואלה‏
  10. ^ 10.0 10.1 חנן גרינברג, הטיל שכופף את אגרוף הפלדה, באתר ynet‏, 22 באוגוסט 2006
  11. ^ ‫איי.פי, לבנון: נתבע את ישראל על כתם נפט שיצרה, באתר ynet‏, 13 בספטמבר 2006‬
  12. ^ לילך גונן, אתר חיל האוויר, ‏כך השמיד חיל האוויר את רוב מערך הרקטות של חיזבאללה, באתר צה"ל, 15 ביולי 2012.
  13. ^ ירדן בן-צור, מרון הרוס, במחנה (מוצג בפורום צבא וביטחון בפרש).
  14. ^ עשהאל לובוצקי, מן המדבר והלבנון, הוצאת ידיעות ספרים, 2008. עמוד 83: "עשרות מחבלים מהכוח המיוחד של חזבאללה נהרגו והיתר נסוגו, אולם התוצאות היו קשות - שמונה הרוגים ועשרות פצועים."
  15. ^ חן קוטס-בר, כך הפכה גבורתו של רס"ן רועי קליין למיתוס, באתר nrg‏, 7 ביולי 2012.
  16. ^ טל שניידר, ישראל לא סייעה לחקור הרג המשקיפים, באתר nrg‏, 30 בספטמבר 2006
  17. ^ עשהאל לובוצקי, מן המדבר והלבנון, הוצאת ידיעות ספרים, 2008. עמודים 61-62: "השם נגזר מ"נאום קורי העכביש" המפורסם של נסראללה, מנהיג חזבאללה, שאותו נשא בעיירה לאחר הנסיגה המבוהלת של צה"ל בשנת 2000."
  18. ^ עמוס הראל, יואב שטרן, אלוף בן והסוכנויות, צה"ל יטוס בשמי לבנון עד לשחרור החטופים, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2006
  19. ^ מתוכם 4 קשישים שנפטרו מדום לב עקב אזעקה וילדה קטנה שנחנקה בתוך רכב נעול:
  20. ^ Arab-Jewish tensions rise in Israel, אל-גז'ירה, 9 באוגוסט 2006
  21. ^ ‏יצחק בן-חורין, ישראל לאו"ם: לבנון הכריזה עלינו מלחמה, באתר ynet‏, 12 ביולי 2006
  22. ^ CNN LARRY KING LIVE - War in the Middle East, July 24, 2006
  23. ^ ‏מתוך דו"ח ועדת וינוגרד הסופי עמ' עמ' 86 הערה 16‏
  24. ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, צרפת פועלת להפסקת האש; ארה"ב מתנגדת, באתר ynet‏, 30 ביולי 2006
  25. ^ שיראק: לא מוסרי לוותר על הפסקת אש, באתר ynet‏, 09 באוגוסט 2006
  26. ^ רויטרס, מזכ"ל האו"ם: לשגר כוח "חזק וחמוש" ללבנון, באתר ynet‏, 18 ביולי 2006
  27. ^ רייס: "לא נחזור למצב הקודם", אתר nrg‏
  28. ^ ‏יצחק בן-חורין, צרפת פועלת להפסקת האש; ארצות הברית מתנגדת, באתר ynet‏, 30 ביולי 2006
  29. ^ הפסקה של 48 שעות בתקיפות האוויריות, אתר MSN‏
  30. ^ ‏דו"ח וינוגרד הסופי עמ' 157‏
  31. ^ 31.0 31.1 רועי נחמיאס , ראש ממשלת לבנון פרץ בבכי: עזרו לנו, באתר ynet‏, 7 באוגוסט 2006
  32. ^ רויטרס, צבא לבנון יתפרס בדרום, חזבאללה הסכים, באתר ynet‏, 08 באוגוסט 2006
  33. ^ שרי האיחוד לא הסכימו לקרוא להפסקת אש מיידית, באתר ynet‏, 01 באוגוסט 2006
  34. ^ ‏רועי נחמיאס ואטילה שומפלבי, לבנון דוחה את הצעת ההחלטה; אולמרט: סייג לחכמה שתיקה, באתר ynet‏, 06 באוגוסט 2006
  35. ^ מסתמן: הפסקת האש התרחקה, אתר nrg‏
  36. ^ שמעון כהן, ‏סוריה: כוח רב לאומי בלבנון - כיבוש, באתר ערוץ 7
  37. ^ אבירם זינו, מירי רגב: הסלולרי שינה את כללי המשחק, באתר ynet‏, 12 באוקטובר 2006
  38. ^ רועי נחמיאס ועלי ואקד, נסראללה מאיים על ת"א; צה"ל על תשתיות בלבנון, באתר ynet‏, 3 באוגוסט 2006
  39. ^ ‏דו"ח ועדת וינוגרד הסופי עמ' 466-467‏
  40. ^ ‏יובל אזולאי, פורסמו שמות מקבלי הצל"שים, באתר וואלה!, 9 באוגוסט 2007
  41. ^ ‏ב-17 ביוני 2007 נורו שתי רקטות לעבר קריית שמונה [1], ב-8 בינואר 2008 נורו שלוש רקטות לעבר שלומי [2], וכן ב-14 בינואר 2009 נורו עוד קטיושות מלבנון אל עבר ישראל [3]. בשלושת המקרים הירי בוצע על ידי הג'יהאד האסלאמי, ונגרמו נזקים קלים בלבד.‏
דגל ישראל
דגל ישראל
מלחמות ישראל
העצמאות
19471949
סיני
1956
ששת הימים
1967
ההתשה
19691970
יום הכיפורים
1973
לבנון הראשונה
1982
לבנון השנייה
2006
ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg