משולש (כלי נגינה)

משולש או שָׁלִישׁ הוא כלי נגינה אידיופוני, ממשפחת כלי ההקשה. המשולש הוא פיסת מתכת, לרוב פלדה, המעוצבת בצורת משולש עליה מקישים בפיסת מתכת נוספת. יש הקוראים לכלי זה גם בשם "שליש" על שם כלי נגינה קדום^[1], אך אין לדעת אם היה זה כלי זה, או כלי בעל שלושה מיתרים^[2]. בצורתו הנוכחית הכלי מוכר מאנגליה מסביבת המאה ה-16.

היסטוריה

קולות של נגינה במשולש

איקונוגרפיה היא המקור העיקרי למידע על ההיסטוריה של המשולש, ומספקת תובנה לגבי ההקשר המוזיקלי והחברתי שבו הכלי התפתח^[3]. חוקרים רבים מאמינים שהמשולש הוא צאצא ישיר של הסיסטרום, כלי נגינה מצרי קדום. חוקרים אחרים מתייחסים למשולש כ"בעל ברית" עם הסיסטרום לאורך ההיסטוריה, אך לא צאצא ישיר. נהוג לחשוב שאם המשולש היה צאצא ישיר, אי שם בהיסטוריה אפשר היה לצפות למצוא קשר ישיר בין הסיסטרום למשולש המודרני - "חוליה חסרה" המראה את התפתחות הסיסטרום למשולש. עם זאת, קשר ישיר אינו ידוע. כמו הסיסטרום, המשולש, כפי שניתן לראות באיקונוגרפיה, מקורו בהקשרים דתיים. עד היום משמש המשולש ככלי ליטורגי בטקסים של הכנסייה הקופטית שבסיסה במצרים ושל הכנסייה הסורית-מלברית שבסיסה בקרלה, הודו^[4]. במאה ה-14, תיאורים מוקדמים של המשולש צצים מתוך האיקונוגרפיה הנוצרית המערבית. מאותו זמן ואילך, המשולש נראה באיקונוגרפיה לאורך מאות שנים, במגוון גדלים, ולעיתים עם טבעות מצלצלות תלויות מצדו. משולשים מתוארים כבעלי פינה פתוחה כשהקצוות אינם נוגעים, וגם כבעלי פינות סגורות לחלוטין; הצדדים לפעמים מעוקלים מעט. משולשים מסוימים נראים גם בצורות שאינן ממש משולשות, כמו טרפזים וצורות אחרות. השימוש הראשון הידוע במונח הכתוב "משולש" מתרחש ברשימת מלאי של כלי הנגינה שבבעלות הקאפלה בוירטמברג, גרמניה.הרשימה נערכה על ידי בלדווין הויול בשנת 1589, למעלה ממאתיים שנה לאחר הופעתו האיקונוגרפית של המשולש במאה הארבע-עשרה. בסביבות המאה השמונה עשרה החל השימוש במשולש להתרחב. צלילו החל להביא לקונוטציות ואסוציאציות מוזיקליות חדשות. בהשפעת שגרירות, דיפלומטיה, אופנה טורקית באירופה, והצלילים החדשים של הלהקות הצבאיות שלהם, החלו מלחיני אופרה ותזמורת אירופאים לשלב את המשולש כאמצעי לחקות את צלילי המהטרן (התזמורת הצבאית העות'מאנית) - הצלילים המתכתיים של הזיל והסבגן, כלי נגינה טורקיים מסורתיים, בשילוב עם הדופק הקצבי של כלי ההקשה העות'מאניים. לעיתים קרובות לא נכתבו תווים למשולש כלל, וביצוע הנגינה בוצע לפי שמיעה בלבד. כאשר חלק מוזיקלי נכתב בתווים, הוא היה כמעט תמיד בצליל שמיניות ושש-עשריות רפפטטיבי. בתחילת המאה התשע-עשרה, מלחינים מהתקופה הרומנטית החלו לחקור את התכונות של המשולש. ניתנה העדפה לצליל ארוך ומתמשך שרק משולשים ללא טבעות יכולים לספק. לפיכך, הטבעות המצלצלות הקשורות למשולש במשך חמש מאות שנים לפני כן, יצאו מכלל שימוש.