משל בעל הכרם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משל בעל הכרם הוא משל המופיע בשלוש מתוך הבשורות, מתי כא 33-46, לוקס כ 9-19, מרקוס יב 1-12

משל זה השמיע ישו בפני הכהנים, הזקנים והסופרים בעת ביקורו בבית המקדש. במשל המשיל את בעל הכרם לאלוהים ואת הכרם לבני ישראל; הכורמים החוכרים הם הצדוקים; השליחים הם הנביאים; והבן הוא ישו עצמו.

הבשורה על-פי מרקוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא החל לדבר אליהם במשלים: " איש אחד נטע כרם. הוא הקים גדר סביב, גם חצב יקב ובנה מגדל, ולאחר שהחכירו לכורמים נסע. בבוא העת שלח עבד אל הכורמים לקבל מידיהם מפרי הכרם. תפסו אותו והכוהו ושלחו אותו ריקם. הוסיף ושלח אליהם עבד אחר. פצעו אותו בראשו והתלו בו. שלח אחר והרגו אותו; וכן גם רבים אחרים, את אלה הכו ואת אלה הרגו. נותר לו אחד - בנו אהובו. לבסוף שלח אותו אליהם, באמרו 'את בני יכבדו', אלא שהכורמים ההם אמרו זה אל זה, 'הוא היורש; בואו נהרג אותו ותהיה לנו הירושה.' לקחו אותו והרגוהו והשליכוהו אל מחוץ לכרם. מה יעשה בעל הכרם? יבוא וישמיד את הכורמים ויתן את הכרם לאחרים. האם לא קראתם את הכתוב הזה, 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה; מאת יהוה היתה זאת, היא נפלאת בעינינו'?" הם בקשו לתפס אותו, כי ידעו שדבר את המשל עליהם, אבל חששו מפני העם. עזבו אותו והלכו משם."

הבשורה על-פי לוקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא סיפר לעם את המשל הזה: "איש אחד נטע כרם והחכירו לכורמים. לאחר מכן נסע לתקופה ארכה. בבוא העת שלח עבד אל הכורמים כדי שיתנו לו מפרי הכרם, אלא שהכורמים הכוהו ושלחו אותו ריקם. הוסיף ושלח עבד אחר, אך גם אותו הכו וביזו ושלחוהו ריקם. הוסיף ושלח שלישי, ואולם גם אותו פצעו והשליכוהו החוצה. אמר בעל הכרם, 'מה אעשה? אשלח את בני אהובי; אולי אותו יכבדו'. כשראו אותו הכורמים נועצו יחדיו לאמר, 'זהו היורש; בואו ונהרוג אותו והירושה תהיה לנו'. 15 הם גרשוהו אל מחוץ לכרם והרגוהו. ועתה מה יעשה להם בעל הכרם? יבוא וישמיד את הכורמים ההם, ואת הכרם יתן לאחרים." כשמעם זאת אמרו: "חס וחלילה!" הוא נעץ בהם מבטו ואמר: "ומהו הכתוב הזה, 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה'? כל הנופל על אותה אבן ישבר לרסיסים, ומי שהאבן תפול עליו - תכתש היא אותו." אותה שעה בקשו הסופרים וראשי הכהנים לשלח את ידם בו, כי הבינו שעליהם המשיל את המשל הזה, אלא שפחדו מן העם.

הבשורה על פי מתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שמעו משל אחר: "איש בעל אחזה נטע כרם. הוא גדר אותו מסביב, חצב בו יקב ובנה מגדל, ולאחר שהחכיר אותו לכורמים נסע. בהגיע עת הבציר שלח את עבדיו אל הכורמים לקבל את הפרי שלו. תפסו הכורמים את עבדיו, את זה הלקו, את זה הרגו ואת זה סקלו. הוסיף ושלח עבדים אחרים, רבים מן הראשונים, וגם להם עשו כך. לבסוף שלח אליהם את בנו באמרו, 'את בני יכבדו'. כשראו הכורמים את הבן אמרו איש אל רעהו, 'זה היורש, בואו נהרג אותו ונקח לנו את נחלתו'. הם תפסו אותו, גרשוהו אל מחוץ לכרם והרגוהו. ובכן, כשיבוא בעל הכרם מה יעשה לכורמים ההם?" השיבו לו: "השמד ישמיד את הרשעים ההם, ואת הכרם יחכיר לכורמים אחרים אשר ישיבו לו את הפרי בעתו." אמר להם ישוע: "האם לא קראתם בכתובים, 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה; מאת יהוה היתה זאת, היא נפלאת בעינינו'? על כן אני אומר לכם כי תלקח מכם מלכות האלהים ותנתן לגוי אשר יפיק את פריה. והנופל על האבן הזאת ישבר לרסיסים, וכל מי שתפל עליו תכתש אותו." כאשר שמעו ראשי הכהנים והפרושים את משליו הבינו כי עליהם הוא מדבר. הם בקשו לתפס אותו, אבל חששו מפני המוני העם, שכן אלה חשבוהו לנביא."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רבקה ניר, הנצרות הקדומה: שלוש המאות הראשונות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 198-222
  • דוד פלוסר יהדות ומקורות הנצרות: מחקרים ומסות עמ' 150-152