ישו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש

יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ, יש הכותבים גם ישוע בר יוסף (לפי המשוער 4 לפנה"ס - 33-30 לספירה), היה יהודי[1] בן הארץ, שפעל כמורה רוחני ודרשן בתקופת בית שני, והפך לדמות המרכזית בנצרות הקדומה ומאוחר יותר גם בדת הנוצרית, שהתפתחו סביב דמותו ותורתו, בפרט לאחר הוצאתו להורג בצליבה.

לפי כתבי הקודש הנוצריים, פעל ישו בגליל וביהודה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. מהמחקר ההיסטורי עולה כי לאחר מותו התפצלו מאמיניו לכיתות, או לחלופין, לזרמים שונים של נצרות קדומה שהעיקרי בהם הונהג על ידי אחיו יעקב בר יוסף. ברוב זרמים אלה נחשב ישו לנביא ומשיח העם היהודי שבמותו בייסורים כיפר על עוונות המין האנושי כולו, ושקם לתחייה ביום השלישי למותו, אך בזרם הנצרני וגם בזרם התרסי, אותו הקים שאול התרסי (פאולוס), החלה מגמה של תפיסת ישו כדמות אלוהית ממש וכ"בנו" של אלוהים שהתגלה בבשר, כלומר בדמות אדם. אמונה זו, אותה קידם פאולוס בשקיקה, לא הייתה מקובלת על מרבית חסידיו היהודים של ישו, שראו בו רק נביא ומשיח, וחלקם ראו בה כפירה ממש, אך היא הלכה ונעשתה פופולרית בניצוחו של שאול התרסי, בעיקר בקרב מספר הולך וגדל של גויים שגילו עניין להצטרף לאמונה היהודית הישועית, והתקבלה לבסוף על כלל חסידי הנצרות הקדומה. אמונה זו היא אשר הפכה את ישו לדמות המרכזית בדת הנוצרית שתקום מאוחר יותר בעקבות ועידת ניקיאה, ולמעשה לישות השנייה ב"שילוש הקדוש". מסיבה זו, תפיסת ישו כאלוהים ממש היא עיקרון מרכזי בנצרות, כמו גם ברוב הכתות שיצאו מהנצרות עצמה, ובזה גם היהדות המשיחית (שמקורותיה בנצרות האוונגליסטית). לעומת זאת, תפיסת ישו כנביא ומשיח בלבד, ולא כדמות אלוהית, התקיימה בעיקר במאה הראשונה לספירה (ואף מעט לאחריה), ונפוצה בעיקר בקרב זרם האביונים[2][3], אם כי מגמה זו נמשכת גם כיום בקרב דתות וזרמים דתיים שונים (להרחבה ראו למשל: ה"נאו-אביונים"‏[4][5], יוניטריאניזם, וסובותניקים[6]). בכתבי הקודש של דת האסלאם מכונה ישו עיסא ונחשב בה לנביא ומשיח בלבד, וכך גם אצל כלל הדתות שהתפתחו מהאסלאם - הדת הדרוזית, האמונה הבהאית והאחמדים. ביהדות מופיע השם "ישו" לראשונה בתלמוד הבבלי ובתוספתא במספר סיפורים מעורפלים (ראו ערך "ישו ביהדות").

בשל היותו דמות משפיעה יחסית על התפתחות החשיבה וההיסטוריה, ובשל אי התאמה, לעתים, בין מקורות שונים המתיימרים לתעד את קורותיו, הרי שקיים מחקר היסטורי ענף המתחקה אחריהם; מטרתו של מחקר זה להבנות שחזור היסטורי מדויק ככל הניתן של חייו ומפעלו של ישו ההיסטורי (The historical Jesus), במתודולוגיה המדעית המקובלת בקרב היסטוריונים באקדמיה. מחקר זה מבקש להצליב את הכתוב בבשורות הברית החדשה וכן בבשורות האפוקריפיות, יחד עם מקורות נוספים, בפרט מתקופת בית שני תוך נאמנות למאפייניה התרבותיים והאחרים של יהודה של תקופת בית שני כפי שהיא עולה ממקורות אלה; זאת לצורך בנייתה של תמונה היסטורית החופשייה מדוגמה דתית וניתוח מוטה של הנתונים.

המקורות

התיעוד ההיסטורי (הלא-דתי) על ישו האיש דל. מן המחקר ההיסטורי עולה כי ישו עצמו לא כתב חיבור כלשהו, והוא הטיף את המסר שלו בעל-פה‏[7]. רוב החומר על אודותיו, מקורו ב"ספרי הבשורה" (האוונגליונים), הכלולים בברית החדשה, שנכתבו, על פי הסכמת הכלל המחקרית, לפחות שני דורות אחרי זמן מותו המשוער, כתיעוד של מסורות בעל פה שנמסרו כביכול ישירות מתלמידיו וקרוביו, במטרה להפיץ את האמונה במשיחיותו (ומאוחר יותר גם באלוהות ממש אשר יוחסה לו) ברחבי העולם.

על פי המחקר ההיסטורי, ישנם לפחות כ-54 ספרי בשורה על ישו, אם כי רק ארבע מן הבשורות נכנסו לספר הברית החדשה. מתוך הבשורות שנכנסו לברית החדשה, הבשורות על פי מתיה, לוקאס, ומרקוס מכונות במחקר "בשורות סינופטיות" (עקב החפיפה הרבה ביניהן ניתן להציבן זו לצד זו) ולצדן ספר הבשורה על פי יוחנן, שככל הנראה נכתב מעט מאוחר יותר מהן‏[8]. לפחות חמישים כתבי הבשורה הנוספים, המכונים "בשורות סינפטיות" (כלומר "חיצוניות" או "גנוזות"), שלא נכללו בברית החדשה, נמצאים בידי החוקרים באופן מלא או חלקי, דוגמה לאחד מהם היא הבשורה על פי תומא. בשורה זה נחשבת למוקדמת יחסית לבשורות שבספר הברית החדשה, ואין סיפור נרטיבי על חייו של ישו, כי אם ריכוז של אמרות שונות שכביכול אמר ישו, המוצג בה כ"בן האדם" (Son of man) וכמורה רוחני גרידא.

ההתייחסויות לישו במקורות ההיסטוריים הלא-דתיים (כלומר שאינם ספרי הבשורה, או חיבורי השליחים) מעטות, ומהימנותן מוטלת בספק. יוסף בן מתתיהו מזכיר את ישו פעם אחת בספרו "קדמוניות היהודים", אך גם אזכור זה נכתב לפחות ארבעים שנה אחרי תאריך מותו המשוער של ישו, כהסבר לקיומם של הנוצרים ולא כעדות ישירה על חייו של ישו. כמו כן יש חשש שהאזכור כולל תוספות או שינויי נוסח נוצריים מאוחרים. לאור כל זאת, ערכו כמקור היסטורי נמוך (ראו ערך מורחב - העדות הפלוויאנית). פליניוס הצעיר, סווטוניוס (בשנת 112) וטקיטוס בשנת 115 מזכירים את ישו, אך גם כאן בהקשר של הסבר פעילות הנוצרים וככל הנראה אינם מסתמכים על מקור עצמאי כלשהו.

בספרות היהודית המוקדמת (המקורות התנאיים) אין בנמצא כל אזכור לישו ולנוצרים הקדומים. לעומת זאת במקורות התלמודיים והמדרשיים, מתקופת האמוראים, יש מספר אזכורים של "ישו" או תלמידי "ישו". הדברים נראים כהתייחסות לטענות או לכתבים נוצריים מאוחרים, ולא כתגובה לדברים שאמר ישו או לאירועים שנטל בהם חלק.

על פי האמונה הנוצרית, ישו הגיע לעולם כבנו של אלוהים, על מנת להושיע את בני האדם מחטאיהם. ישו נחשב בעיני הנוצרים, בפרט הפרוטסטנטים, כמי שמטשטש את הפער בין האל לאדם, וכמי שמאפשר לכל אדם להכיר את אלוהים באופן אישי. התאולוגיה הנוצרית רואה בכמה טקסטים תנ"כיים נבואות על בואו של ישו (למשל ישעיה נ"ג, ירמיה ל"א, תהילים א'-ב' ועוד). גם ספר יונה נחשב בתאולוגיה הנוצרית כמעין בשורה על בואו של ישו, והימים שיונה בילה במעי הדג מושווים לשלושת הימים שבין צליבתו של ישו לקימתו לתחייה, על-פי המסופר באוונגליונים. יש הסבורים שחלק מסיפורי הברית החדשה נוספו לה בדיעבד כדי ליצור קשר בין הנבואות לישו.

תאריך הלידה

השוואה בין הברית החדשה לבין מקורות היסטוריים מעלה כי ישו נולד בשנת 4 לפנה"ס לכל המאוחר, וייתכן שנולד עד ארבע שנים קודם לכן. בבשורה על-פי מתי (מתאוס) נכתב כי ישו נולד בשלהי ימיו של הורדוס מלך יהודה, ועל-פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס. הספירה המקובלת, המונה שנים ללידתו של ישו, נקבעה בידי דיוניסיוס אקסיגווס, בשנת 525 לספירה. אולם דווקא המסורת הזאת (לידה ב- 1 לפנה"ס) פחות מקובלת הן בקרב החוקרים והן במסורת הנוצרית. ייתכן שבחישוביו של דיוניסיוס היו מעורבים גם שיקולים פוליטיים או אישיים, ואולי שיקולי נוחות (למשל, על-פי חישוביו שנה מעוברת היא זו שמספרה מתחלק ב-4). גם המועד המקובל לחגיגת לידתו של ישו, ה-25 בדצמבר (חג המולד), אינו מקובל על החוקרים, ולמעשה תאריך לידתו המדויק של ישו אינו ידוע. מניתוח של הכתוב באוונגליונים, מסיקים חלק מהחוקרים כי תאריך הלידה של ישו היה בחודש אפריל, ובכל מקרה לא בעונת החורף:

מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה עָלוּ הוֹרָיו לִירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַפֶּסַח. וּבִמְלֹאת לוֹ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנִים עָלוּ לִירוּשָׁלַיִם כְּמִנְהַג הֶחָג.

– לוקס ב', 41-42

תאוריה נוספת מסבירה כי בשנת 5 לפני הספירה הכוכבים צדק ונגה היו קרובים זה לזה ונראו יחד עם הירח ככוכב אחד, כוכב בית לחם.

תולדות חייו של ישו באמונה הנוצרית

תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות

הבשורה למרים: האוונגליון של מתי (מתאוס) מספר: "כך הייתה הולדת ישוע המשיח: מרים אמו הייתה מאורסת ליוסף ובטרם התאחדו נמצאה הרה לרוח הקודש. יוסף בעלה, שהיה צדיק ולא רצה להציג אותה לחרפה, החליט לשלח אותה בסתר. בעוד שהיה מהרהר בזה נראה אליו מלאך ה' בחלום ואמר: 'יוסף בן דוד, אל תחשוש לקחת אליך את מרים אשתך, כי אשר הורה בה מרוח הקודש הוא'". (מתי, פרק 1 פסוקים 18-20, תרגום "החברה לכתבי קודש בישראל", ירושלים 1995). ישו באמונה הנוצרית, הוא לפיכך, בן האלוהים שנולד לאישה בתולה. משמעות הדבר, בתאולוגיה הנוצרית המאוחרת יותר, היא שישו טהור מלידתו, שכן הוא ילוד האישה היחיד שלא נוצר מן החטא הקדמון. ישו, מרים ויוסף מכונים יחד "המשפחה הקדושה".

לידת ישו: משפחתו של ישו הייתה מנצרת. באותו הזמן היה מפקד שערכו הרומים, בו נצטווה כל תושב להירשם בעיר הולדתו. יוסף היה מבית דוד לכן היה עליו להירשם בבית לחם, ויחד איתו הלכה אשתו ההרה. מקום ללון לא היה להם, וכך כשנולד ישו, אימו השכיבה אותו באבוס (כביכול במקום שם נבנתה לימים כנסיית המולד). הנוצרים מאמינים שישו הוא "משיח בן דוד" כיוון שהוא נחשב כבן יוסף, בעלה של מרים, שהיה נצר לבית דוד.

סגידת הרועים: בלילה בו נולד ישו בישר מלאך לרועי בית לחם על הולדת המשיח (לוקס ב'). ואז הופיעו המון צבא השמיים ושיבחו את אלהים. הרועים הלכו לבית לחם, שם מצאו את מרים וישו, ובשובם סיפרו את מה שראו ושמעו.

סגידת האמגושים: לאחר לידתו הגיעו אמגושים (חכמי דת פרסיים בעלי ידע במיסטיקה ובאסטרולוגיה) מהמזרח לבית לחם והביאו לישו מתנות כהונה - מור, לבונה וזהב. החכמים כוונו למערה על ידי "כוכב" שזהר בשמיים מעל הבית שם נמצא ישו. (בבשורה על פי מתי אין אזכור של אבוס.)

ישו גדל עם הוריו ואחיו (יעקב הצדיק, יוסהבשורה על פי מתי שמו הוא יוסף), יהודה ושמעון). בבקרו בבית המקדש בגיל 12 הפליא ישו את החכמים בבקיאותו ובהבנתו בכתובים. הוא למד את המקצוע של נגר בנצרת. לאחר מפגש עם יוחנן המטביל שהכיר בו כבן האלוהים, החל ישו לנדוד בין הערים ולגייס מאמינים לתורתו. לפי הבשורה על פי לוקס הוא קרא פסוקים מישעיה ס"א בבית הכנסת בנצרת, ואז אמר "היום נתמלא הכתוב הזה באזניכם". אנשי העיר לא קיבלו אותו ואף ניסו להורגו.

על פי הסיפור, מסכת חייו הקצרה רצופה מעשי נסים - הליכה על מי הכנרת (מתי 14, 25-26; מרקוס 6, 48-49; יוחנן 6, 19), ריפוי חולים, הפיכת מים ליין, האכלת 4,000 איש בשבע כיכרות לחם ומעט דגים (מתי 15, 32-38; מרקוס 8, 1-9; בגרסה שונה מעט: יוחנן 6, 5-13; לוקס 9, 16-17), ואחרים. מתוך קהל מאמיניו בחר ישו 12 שליחים (אפוסטולים) שתפקידם להפיץ את תורתו.

סיפור חייו של ישו מסופר בידי ארבעת "האוונגליונים", כשלפעמים יש הבדלים ביניהם.

תורתו של ישו

על-פי הברית החדשה, ישו החשיב במיוחד מצוות בין אדם לחברו, וראה בעושר החומרי סוג של סכנה, או מגבלה דתית. כך, למשל הוא קובע כי חובה על אדם לפייס את חברו לפני שהוא מקריב קורבן (מתי 5:23). ב"דרשה על ההר" הוא אומר: "אשרי הענווים כי המה יירשו את הארץ" (מתי 5:5). הוא ממליץ לאדם עשיר הפונה אליו למכור את כל רכושו ולחלק את הכסף לעניים (מרקוס 10:21). כשהאיש העשיר מסתייג מהעצה, אומר ישו: "כמה יקשה לבעלי נכסים לבוא במלכות האלוהים" (מרקוס 10:23, תרגום דעליטש). את "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח) הוא מציין כמצווה השנייה בתורה, אחרי "שמע ישראל ה' אלהיך ה' אחד, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (מרקוס 12:31). על קיום המצוות הוא אומר: "אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים. לא באתי להפר כי אם למלאת" (מתי 5:17, תרגום דעליטש), אולם הוא הסתייג מאוד מהפולחן שנהג בבית המקדש בזמנו (מרקוס 11:17), וגם מהפרשנות של הפרושים למצוות היהדות (מרקוס 2:23-28). ביטול המצוות המעשיות, והפיכת מרכז הנצרות לאמונה בלבד נעשה בתקופה מאוחרת יותר על ידי פאולוס.

אחד הביטויים המרכזיים לתורתו של ישו הוא הציטוט המיוחס לו: "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת" (מתי 5:39), שהוא ציווי לאי-שימוש בכוח גם במקרה בו נפגע המאמין ישירות מאדם אחר. סביר שרעיון זה הוא הד לפסוק המקראי: "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" (איכה ג,ל).

מותו ותחייתו

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הפסיון של ישו, ויה דולורוזה, צליבת ישו
צליבת ישו - ציור של ג'וטו די בונדונה בפדובה

כל המקורות שבידינו מעידים כי ישו הוצא להורג בצליבה בהוראת הנציב הרומי על יהודה, פונטיוס פילטוס. עניין שנוי במחלוקת הוא מעורבות ההנהגה היהודית של אותה תקופה בהוצאתו להורג. האוונגליונים מטילים את האחריות למותו של ישו על הסנהדרין ועל המוני העם בירושלים באותם ימים, תחת הסתת המנהיגים. זאת בסיפור המופיע בגרסאות שונות: מתי 27, 1-25; מרקוס 15, 1-15; לוקס 23, 4-5; יוחנן 18, 28-40. סיפור זה ופיתוחיו התאולוגיים שימשו בסיס לפוגרומים ומעשי רצח של נוצרים ביהודים. רוב הכנסיות הנוצריות בימינו מתייחסות לסיפור זה בזהירות רבה, ואינן מנסות להשליך ממנו ליחסי נוצרים-יהודים בדורנו. מבחינה היסטורית קשה לאמת את פרטי סיפור צליבתו של ישו, כשם שקשה לאמת את כלל הסיפורים באוונגליונים. צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג באימפריה הרומית באותה תקופה, ונראה כי השלטונות הרומיים לא ייחסו לאירוע כזה משמעות מיוחדת. להנהגה היהודית ביהודה כבר לא היו סמכויות שלטוניות בתקופה האמורה (סמכויותיה בוטלו זמן-מה לאחר מותו של הורדוס המלך), והיא לא הייתה רשאית לשפוט ולהעניש. בנוסף, צליבה אינה חלק מארבע מיתות בית דין, כלומר שסנהדרין לא הייתה גוזרת צליבה כעונש. כל זאת מתאים לסיפור המובא באוונגליונים, לפיו הסנהדרין שפטה את ישו, אך ביקשה למסור את גזר הדין לביצוע בידי הנציב הרומי. בדברים אלה יש כדי להצביע על הכרותם של כותבי האוונגליונים עם הכללים והחוקים ביהודה בתקופה האמורה, ואין בהם כדי לאשש או להפריך את הסיפור. גם אם היהודים לא יזמו את הריגת ישו, אפשר להניח כי ההנהגה היהודית, על שני פלגיה - הצדוקים והפרושים, לא מצאה לנכון להגן על ישו מפני הוצאה להורג, כיוון שראתה בו משיח שקר ומורד המסכן את היציבות החברתית והדתית. יכול להיות שפונטיוס פילטוס מצדו ראה בישו סיכון ליציבות השלטון ביהודה וכמורד פוטנציאלי, כפי שסובר החוקר ברנדון[9], ולפיכך הוציאו להורג. ייתכן שישו נתפס בעיני הנציבים הרומיים כמי שעבר על החוק lex majestatis, חוק רומי שנועד לשמור על כבוד הקיסרים. כיוון שלא ענה בשלילה על השאלה האם הוא מלך היהודים, פגע ישו לכאורה בכבוד הקיסרים שראו עצמם "אלוהיים". אולם באוונגליונים מסופר שפילטוס לא רצה להרוג את ישו, ופעל כך רק כדי למנוע מהומה, או מכיוון שהיהודים אמרו שאין הוא ידיד של קיסר אם הוא לא יסכים לצלוב מי שמרמז שהוא מלך.

על-פי המסופר באוונגליונים, ישו סעד עם תלמידיו בפעם האחרונה בירושלים בערב פסח, במה שנראה כצורה מוקדמת של טקס ליל הסדר. אירוע זה מכונה בנצרות הסעודה האחרונה, ותאריכו המשוער הוא בין שנת 30 לשנת 33 לספירה (כלומר כשישו היה בגיל 34-38). לאחר מכן נלכד ישו על ידי המון שנשלח מהכוהן הגדול וזקני העם, בעזרתו של יהודה איש קריות - אחד משנים עשר האפוסטולים ("שליחים"), שעל-פי המסורת הנוצרית בגד בישו וגילה את מקומו תמורת 30 מטבעות כסף (מאוחר יותר התמלא מקומו בידי שליח אחר). ישו עמד לדין לפני הסנהדרין בלילה, שפסקה דין מוות כשישו אמר (או רימז) שהוא המשיח ובן האלוהים. הסנהדרין העבירה אותו לפילטוס, ואחרי לא מעט היסוסים פילטוס הסכים לצלוב אותו. ישו נצלב ביום שישי, במהלך חול המועד פסח, או, לפי הבשורה על פי יוחנן, בערב פסח. הצליבה התקיימה על גבעת הגולגולתא בירושלים, והדרך המסורתית שעשה ישו עד למקום הצליבה נקראת הויה דולורוזה ("דרך הייסורים"). האוונגליונים מספרים כי היה חושך בצהריים למשך שלוש שעות לפני מות ישו, וסופרים נוצריים במאה השלישית ובמאה הרביעית מצטטים היסטוריונים אחרים המספרים על "חושך בצהריים" ורעידת אדמה, בין הקיץ של שנת 32 לקיץ של שנת 33 (Crucifixion eclipse). שניים מהאוונגליונים מדווחים כי במות ישו נקרעה פרוכת ההיכל בבית המקדש מלמעלה למטה, והבשורה על פי מתי מספר שהייתה רעידת אדמה וכי "הקברים נפתחו וגופות רבות של הקדושים שהיו ישנים קמו ויצאו מן הקברים אחרי תחיתו ויבואו אל העיר הקדושה וייראו לרבים."

ישו נקבר, כמקובל בקרב היהודים, מחוץ לחומות ירושלים לפני כניסת השבת.

האוונגליונים מספרים עוד, כי כמה נשים, שבאו עם ישו מן הגליל לירושלים, ביניהן מרים המגדלית (מריה מגדלנה), פקדו את קברו של ישו ביום ראשון (הן לא הקדימו, כנראה כדי לא לחלל את השבת), וגילו כי הגולל הוסר והקבר נותר פתוח. מלאך התגלה אליהן והודיע להן כי ישו קם לתחייה. ישו התגלה לכמה משליחיו לאחר תחייתו בטרם עלה לשמים. סיפור זה הוא הבסיס לחג הפסחא הנוצרי, שחל תמיד בין יום שישי ליום ראשון המקבילים פחות או יותר לחג הפסח היהודי, ואשר מתאפיין באבל על מותו של ישו ביום שישי ושמחה על תחייתו ביום ראשון. בעדויות נוצריות רבות מקובלים סממני אבל בכל יום שישי בשבוע, ואילו יום ראשון נחשב ברוב העדות הנוצריות כיום קדוש וכיום מנוחה. על אתר צליבתו המשוער של ישו הוקמה לימים כנסיית הקבר הקדוש.

השם "ישו"

השם "ישו" הוא המקובל ביותר בקרב דוברי עברית, אם כי בתרגומי "הברית החדשה" לעברית, וכן בקרב קהילות נוצריות דוברות עברית, מקובל השם "יֵשׁוּעַ". נראה ש"ישו" הוא צורה מאוחרת של השם "ישוע", שבעצמו התפתח מהשם "יהושֻעַ" (למשל, יהושע בן-נון מכונה "ישוע בן-נון" בנחמיה ח, י"ז).

קיום השם ישו מתועד בקרב יהודים בתקופת המשנה והתלמוד. בתלמוד הירושלמי נזכר חכם יהודי בשם "רבי יֵשוּ דרומייא" (רבי ישו מהדרום), וחכם יהודי אחר בשם "רבי יושו בריה דרבי תנחום" (רבי יושו בנו של רבי תנחום). השמות הללו נמצאים בקטעי גניזה של התלמוד הירושלמי, אולם עם הזמן "תוקנו" לשם יהושע, כדי לנתק את הזיקה בין החכמים היהודיים לבין ישו הנוצרי, ולא נשתמרו בדפוסים.‏‏‏[10] עדות קטעי הגניזה מוכיחה כי הגיית השם ישו היא מסורת עתיקה, וכי אין שחר לטענה כאילו השם ישו נוצר על ידי יהודים כראשי תיבות "ימח שמו וזכרו".

היעלמות ה-ע בשם "ישו" תיתכן משתי סיבות:

  1. היעלמות העיצורים הגרוניים בניבים מסוימים של לשון חז"ל, בעיקר אלה שדוברו בגליל. עדות מפורשת לכך מצויה בתלמוד הירושלמי, שם היא מיוחסת לעברית שבפי תושבי חיפה, בית שאן וטבעון: "אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין" (מסכת ברכות, פרק ב, דף טז, ב).
  2. השפעה של שפות זרות שלא כללו עיצורים גרוניים. ייתכן שהצורה "ישו" היא חיקוי להגיית השם בפי נוצרים שלא היו דוברי שפות שמיות.

בברית החדשה עצמה נדרש השם "ישוע" (כפי שתורגם לעברית) כך: "כי הוא יושיע את-עמו מחטאתיהם" (מתי 1:21). יש בכך עדות כי מחבר האוונגליון של מתי דיבר עברית.

עדות נוספת לצד הצורה "ישוע" נמצאת בעובדה שבתרגומים המוקדמים של הברית החדשה לארמית ולערבית, מופיע רק השם "ישוע".

יש הדורשים את השם "ישו" כראשי תיבות בדיעבד של הביטוי "יימח שמו וזכרו". משום כך, וגם מתוך העדפתם לצורה הקדומה של השם המזכירה את מושג הישועה, נוצרים דוברי עברית מסתייגים מהשימוש בצורה "ישו" ומעדיפים את הצורה "ישוע".

יש יהודים דתיים המקפידים שלא להשתמש בשם ישו או ישוע, אלא בכינוי "אותו האיש", בגלל האיסור ההלכתי לומר שם של עבודה זרה (משנה תורה, הלכות עבודה זרה ה, יד), כפי שמוגדר "השילוש" ביהדות.

היחס לישו ביהדות

ישו במקורות חז"ל

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ישו (יהדות), העדות הפלוויאנית

על פי המסופר בתלמוד היה איש בשם ישו, תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה (במאה השנייה לפני הספירה), שדחהו מעליו משום שבעת ביקור באכסניה העיר ש"עיניה (של בעלת הבית) טרוטות", הערה שגררה את תרעומת רבו. כשביקש ישו להביע חרטה היה רבי יהושע בן פרחיה עסוק בקריאת שמע וסימן לו להמתין. ישו פירש בטעות כאילו רבו מגרשו ובכעסו פנה לעבוד עבודה זרה (תלמוד בבלי, מסכת סוטה דף מז א'). מתוך הסיפורים הנוספים והמעטים על ישו בתלמוד הבבלי, יוצא שראו בו תלמיד שיצא לתרבות רעה ("תלמיד שהקדיח תבשילו ברבים").

בקרב מפרשי התלמוד הועלתה הבעיה, שיהושע בן פרחיה לא חי סמוך לזמנו של ישו, אלא שנים רבות לפניו. לפיכך הוצע הפירוש שבתלמוד מדובר בדמות אחרת שנקראה בשם זה.

למרות הדעה המקובלת כי הרומאים הרגו את ישו, מצוין בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (מג, ע"א) כי ישו הוצא להורג על ידי הסנהדרין בערב פסח "על שכישף והסית והדיח את ישראל". בקטע זה מסופר גם כי לישו היו חמישה תלמידים, כאשר לדעת החוקרים היו ל-"ישו" של הנצרות הרבה יותר, דבר המטיל ספק על זהות שתי הדמויות או על מהימנות הקטע. קטע זה צונזר מהתלמוד במשך שנים רבות לפי הוראת האפיפיור והוחזר רק במהדורות החדשות.

יש שטענו שלא סביר שישו נהרג בידי הסנהדרין לאור העובדה שבארץ שלט באותה תקופה השלטון הרומאי, וכפי שמוזכר בתלמוד עצמו, כבר לא הייתה בסמכותו להוציא להורג אנשים. אך סביר לפרש, שלפי דעת התלמוד הוא נשפט בידי הסנהדרין וגזר דינו בוצע בידי הרומאים.

כדי לפתור בעיות אלו ואחרות, היו מהפרשנים היהודים שניסו להסביר כי מדובר בישו אחר. לסוגיה זו ישנה גם משמעות אפולוגטית, משום שיהודים רבים חיו בעולם שבו שלטה הנצרות, שראתה ביהודים אחראים למותו של משיחם.

חיים ויטאל, בספרו "שער הגלגולים", ברשימה ערוכה של קברי הצדיקים בארץ ישראל, כתב: "בלכתך מצפת לצד צפון ללכת אל כפר עין זיתון, דרך אילן אחד של חרוב, שם קבור יש"ו הנוצרי."‏[11] הדבר עומד לכאורה בניגוד הן ליחס המסורתי של היהודים לישו, והן למסורת הנוצרית.

תפילת "עלינו לשבח"

בתפילה עלינו לשבח נחשדו המלים "להבל וריק" (שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ) כשם מוסווה לישו. הרב ליפמן מילהויזן סיפר שבשנת ה'קנ"ט טען פסח פטר, משומד נוצרי בן המאה ה-14, שהמשפט "שהם משתחוים להבל וריק" הכלול בתפילה מכוון לישו, ולכן מכוון כנגד אמונתם של הנוצרים ("וריק" שווה בגימטריה ל"ישו".)‏ הרב ליפמן ענה לו:

"אמרתי לו הנוצרים לא קראו לאלהיהם יש"ו. כי בלשונם נקרא יזו"ש. ובלשוננו נקרא ישו"ע. ענה ואמר אמת ומקצתכם קוראים לו ישו"ע וכן שמו לפי שהושיע להם מן הגיהנם."‏[12]

לאחר זמן, בשנת 1703, נדרשו היהודים[דרושה הבהרה] להסיר את המשפט מהתפילה.

היחס לישו בקהילות היהודיות

בתור מייצגה של הנצרות בעיני היהודים, זכה ישו לבוז רב בקרב הקהילות היהודיות. במהלך השנים הומצאו בקהילות אשכנז ראשי תיבות לשם ישו - "יימח שמו וזכרו", ולכן נכתב לעתים שמו 'יש"ו'. כן נפוצה הגרסה שהמשפט בתפילה עלינו לשבח "שהם משתחוים להבל וריק", רומז לישו, שכן "וריק" הוא בגימטריה "ישו".

גרסה יהודית סאטירית למחצה לחייו של ישו מצויה בספר שהתגלגל בחשאי בין היהודים בימי הביניים, אך גם הנוצרים הניחו עליו את ידיהם, ונקרא ספר תולדות ישו.

היחס לישו באסלאם

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיסא

בקוראן נזכר ישו לעתים קרובות בשם עיסא או "אל-מסיח" (המשיח). הוא מתואר כאחד מנביאי האמת שקדמו למוחמד, וכמי שהביא את ה"אנג'יל" (הברית החדשה), כשם שניתנה תורה למשה (ראו למשל: סורה 3, פסוק 84).

עם זאת, הקוראן שולל לחלוטין את התפיסה כי ישו הוא בן האלוהים ואת "השילוש הקדוש", ואינו רואה בדמותו עדיפות כלשהי על-פני נביאים אחרים. (ראו למשל: סורה 3, פסוק 59). כמו כן, הקוראן שולל את מותו של ישו וטוען כי אלוהים "הרים אותו לעצמו" (4, 157).

היחס לישו בדת המנדעית

בקרב הדת המנדעית שעל פי חלק מהחוקרים יצאה מעם ישראל, ישו נחשב לנביא שקר (יחד עם משה ומוחמד). מעניין לציין שדת זו רואה ביוחנן המטביל נביא אמת.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "ישו היהודי", כתבה בהגרדיאן
  2. ^ Cross, EA; Livingston, FL, eds. (1989). "Ebionites". The Oxford Dictionary of the Christian Church. Oxford University Press..
  3. ^ הערך Ebionite - אנציקלופדיה בריטניקה.
  4. ^ Torah Observance - Are Christians restored to the Sinai Covenant?, by John J. Parsons.
  5. ^ Yahshua (Jesus) and Judaism Versus Paul and Christianity, by Scott Nelson.
  6. ^ באלף הקודמת, החלו כמה קהילות נוצריות בשטחי רוסיה לזנוח את עקרונות הנצרות הדוגלות באלוהותו של ישו, וראו בו נביא ומשיח בלבד. חלק מבני קהילות אלה עלו לישראל.
  7. ^ James D. G. Dunn, The Oral Gospel Tradition, Wm. B. Eerdmans Publishing, 2013. pp 290-291
  8. ^ כמו כן, ניתן למצוא כמה פרטים על חייו ועל תורתו של ישו בכמה חיבורים נוספים הנמצאים בברית החדשה
  9. ^ S. F. Brandon, Jesus and the Zealots: A Study of the Political Factor in Primitive Christianity (1967)
  10. ^ ‏ראו שאול ליברמן, הירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ"ה, עמ' 71.‏
  11. ^ חיים ויטאל, "שער הגלגולים", הקדמה ל"ז.
  12. ^ ליפמן מילהויזן, ‏ספר נצחון, סימן שמ"ז, באתר HebrewBooks


חייו, מותו, ותחייתו של ישו
ישו
הבשורה למרים - הביקור - הולדת ישו - סגידת הרועים - שלושת האמגושים - הבריחה למצרים - טבח התמימים - ישו בין המורים - טבילת ישו - פיתויו של ישו - החתונה בקנה - הדרשה על ההר - הדרשה על המישור - השומרוני הטוב - ההשתנות - הכניסה לירושלים - הסעודה האחרונה - הייסורים בגן
הפסיון של ישו: מאסרו של ישו, חקירת ישו בידי הסנהדרין, משפטו של ישו בפני פונטיוס פילאטוס, צליבת ישו
קבורת ישו - תחיית ישו - נס הדגים השני וההבטחה לפטרוס - הפגישה באמאוס - העלייה השמיימה - הביאה השנייה