משתמש:עמית עמר/בג״ץ 2245/06 ח״כ נטע דוברין נ׳ שירות בתי הסוהר

פתיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בג״ץ 2245/06 ח״כ נטע דוברין נ׳ שירות בתי הסוהר^[1] - עסקינן בעתירה משנת 2006 אשר נדחתה על ידי בית המשפט העליון. עמיר מבקש לממש את זכות ההולדה, באמצעות העברת דגימת זרע לבת זוגו מחוץ לכלא. שירות בתי הסוהר נענה לבקשתו, תוך הצבת תנאים מסוימים לכך, הקשורים בסדרי המינהל של בית הסוהר.

פסק הדין עוסק בשאלה - האם יגאל עמיר (להלן: העותר) יוכל לממש את זכות ההולדה ולאפשר לו להעביר דגימת זרע לבת זוגתו מחוץ לכלא?

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות אסירים^[2] - אסירים ועצורים עשויים להיות זכאים לסיוע בתהליכים להבאת דגימת זרע. הסיוע יכול לכלול אישור יציאה לחופשה נוספת והוצאת דגימת זרע של האסיר מחוץ לבית הסוהר. בפסק הדין של בג״ץ משנת 1979 אמר השופט אהרון ברק: ״כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם... הזכות לשלמות גופנית וכבוד האדם היא אף זכותו של העצור והאסיר. חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי... אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העצור לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעצור: צלם האדם לא נלקח ממנו״. ישנה תופעה חברתית שהשופטת פרוקצ׳יה קובעת שכחברה נאורה עלינו להבטיח את השמירה על כבוד האסיר ואת ההגנה על זכויותיו כל עוד אין בכך כדי לסתור את תכליותיו האמיתיות של המאסר או לעמוד בניגוד לאינטרס ציבורי רב חשיבות המצדיק את הצהרת זכויותיו. כך לגבי אסיר השפוט לתקופה קצרה וכך לגבי אסירי עולם. היא טוענת שהתפיסה החוקתית המעגנת את זכויות האדם מקרינה גם על זכויות האדם של האסיר ועל יכולתן לממשן במסגרת הכלא. ביסוד השיטה החוקתית בישראל מובנית ההנחה כי אין לשלול מזכויות יסוד הנתונות לאדם אלא אם קיים אינטרס נוגד מוכר, פרטי או ציבורי המצדיק זאת. משמעותה היא כי ההגנה על זכויות אדם ניתנת גם לאסירים לאחר ענישתם, ופגיעה בהם אפשרית רק מקום שאינטרס ציבורי נוגד בעל משמעות כבד משקל, המצדיק זאת.

העובדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2004, פנה עמיר בבקשה לשב"ס בבקשה לשאת את לריסה לאשה ולהתייחד עמה, אך קיבל סירוב. בעניין זה עתר עמיר בעתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. כמענה לעתירה, הודיע שירות בתי הסוהר כי החליט לדחות את בקשת ההתייחדות, וכי טרם גיבש עמדתו לעניין הנישואין. בית המשפט המחוזי, בהסתמך על חומר מודיעיני חסוי, החליט לדחות את עתירתו של עמיר בענין ההתייחדות. על החלטה זו, ביקש עמיר רשות ערעור בבית המשפט העליון אשר דחה את הבקשה (רע"ב 4714/04 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסוהר).

בתאריך ה- 27.7.05, פנה יגאל עמיר לשירות בתי הסוהר בבקשה לאפשר לו לקיים הליכים לצורך טיפולי הפרייה מלאכותית עם בת זוגו, על-מנת לאפשר להם "לממש את רצונם להביא ילדים לעולם", והמציא אישור רפואי בענין זה כדרישת הרשות. בתאריך ה- 3.1.06, בטרם נתקבלה החלטה בבקשה, הגיש עמיר עתירת אסיר בה ביקש "לקיים הזרעה מלאכותית בבת זוגו הגב' לריסה טרימבובלר". בתאריך ה- 5.3.06, לאחר בחינה משפטית, החליט שירות בתי הסוהר לאשר את בקשתו של עמיר.

הכרעת השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט הכריע בדעת רוב כי צריך לאפשר לאסיר לממש את זכות ההולדה ולהעביר דגימת זרע לבת זוגתו אל מחוץ לכתלי בית הסוהר.

השופטת חיות מסכימה עם השופטת פרוקצ׳יה וקובעת כי צריך לאפשר לאסיר להוציא זרע אל מחוץ לכתלי בית הסוהר לצורך ביצוע הזרעה מלאכותית. היא סבורה כי יש לדחות את טענת העותרים לפיה נציב שירות בתי הסוהר אינו מוסמך לאפשר העברת זרע, וכי הרשות הציבורית פעלה על פי אמות המידה החוקתיות והראויות. לטענתה, העונש שנגזר על עמיר אינו שולל את זכותו להורות ואין למצוא חוסר סבירות בהחלטת השב״ס המתירה את העברת הזרע.

השופטת פרוקצ׳יה קובעת כי להחלטה זו ישנם שני מישורים – מישור הסמכות ומישור שיקול הדעת. במישור הסמכות יש שאלה והיא האם נדרשת הסמכה לנציב לתת היתר להעברת דגימות זרע של אסיר לבת זוגתו מחות לכלא? ובמישור שיקול הדעת השאלה היא האם ההחלטה נלקחה בחשבון והאם הם ראויים ומידתיים? לפי דעת הרוב על פי השופטת פרוקצ׳יה ובהסכמת השופטים חיות וג׳ובראן, זכותו של אסיר להורות ולמשפחה הינה זכות אדם חוקתית ואין צורך בקיום הסמכה בדין לנציב שב״ס להתיר לאסיר לממש היבטים כאלה של הזכות למשפחה ולהורות. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מעגן זכויות אדם לכבוד ולחירות ומבטא את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וקובע כי אין לפגוע בזכות היסוד של האדם אך בתנאי שהיא עומדת במבחניה של פסקת ההגבלה בסעיף 8. במסגרת של הזכות לכבוד האדם מתממשת גם זכותו של האדם למשפחה ולהורות והיכולת הפיזית לקיים חיי משפחה נמנעת ממנו. זכות זו מעוגנת בערך כבוד האדם וזו זכותו של אדם לאוטונומיה אישית ולרצון להביא ילדים לעולם. הזכות להולדה נתונה לכל אדם ואינה נשללת מהאסיר כתוצאה ממה שנגזר עליו בפועל. דעת הרוב קבעה כי החלטת נציב שב״ס ניתנה בגדר סמכותו וההחלטה הינה סבירה ומידתית ואין בה שום פגם שמצדיק התערבות משפטית, עוד מוסיפים כי דווקא מאחר שלא ניתנה לעמיר האפשרות להתייחד עם בת זוגתו, אז ניתנה האפשרות למימוש הזכות ההורות וההולדה שלו. לטענתה של השופטת, הטענות של העותרים הם כוללניים ולא מניחים תשתית עובדתית לקיומם של ערכים ונוגדים לזכותו של האסיר המצדיקים את שלילתה. לפי המשפט האמריקאי, נשמרות לאסיר זכויות חוקתיות כמו למשל הזכות להגנה שווה בפני החוק, הזכות להליך הוגן והזכות לפרטיות.

השופט ג׳ובראן מצטרף גם לדבריהן של השופטות ואף מוסיף שישנן שתי גישות בהקשר של עתירות הנוגעות לתנאי מאסר ולהגבלות שונות המוטלות על אסירים, המרצים עונשים בין כתלי בית הסוהר. עתירות אלו טומנות שאלות לא פשוטות באשר לתכלית עונש המאסר. שתי הגישות ניצבות זו כנגד זו – הראשונה היא שלילת חירותו של האסיר תוך הגבלת חופש תנועתו והשנייה היא הגבלת זכויות יסוד נוספות הנתונות לאסיר מלבד הזכות לחופש התנועה. מה שמחדד בין שתי הגישות זה ריצוי עונש מאסר בתוך בית הסוהר פוגע בזכות האסיר את אפשרות היציאה מחוץ לכתלי בית הסוהר. לטענתו של ג׳ובראן, טענתם של העותרים נסמכת על הגישה השנייה. הוא מחזק את דבריהן של השופטות וטוען שאין כל מקום למנוע מהאסיר לממש את זכותו להביא ילדים באמצעות הזרעה מלאכותית.

בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פסק הדין בג״ץ 2245/06 ח״כ נטע דוברין נ׳ שירות בתי הסוהר, הועלה בנושא פסק דין נוסף - 4077/12 פלונית נ׳ משרד הבריאות^[3] ובו נקבע כי הזכות להיות הורה היא, על-פי טיבה, מהותה ומאפייניה, זכות טבעית מולדת, טבועה באדם. זוהי חירות שאין מולה חובה משפטית, לא ביחסים שבין המדינה לאזרחיה ולא ביחסים שבין בני-זוג לבין עצמם. גם הזכות לאי-הורות היא חירות. זוהי זכותו של הפרט לשלוט בחייו ולתכננם. אמנם, אי-הורות כשלעצמה איננה הערך המוגן. הערך המוגן באי-הורות הוא החירות, הפרטיות, הבחירה החופשית, ההגשמה העצמית והזכות לקבל הכרעות אינטימיות.