רצח יצחק רבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שער העיתון "ידיעות אחרונות" ביום שאחרי הרצח
משפחת רבין בהלווית ראש הממשלה יצחק רבין. מימין לשמאל, (החייל) הנכד יהונתן בן ארצי, הבת דליה רבין-פילוסוף, הנכדה נועה בן ארצי, לאה רבין והבן יובל רבין.

רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין הוא רצח פוליטי שאירע ב-4 בנובמבר 1995 (י"ב בחשוון ה'תשנ"ו) בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הרצח בוצע בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו על ידי יגאל עמיר, סטודנט למשפטים מאוניברסיטת בר-אילן, שהתנגד למדיניות ממשלתו של רבין.

לרצח היו השלכות רבות על המצב הפוליטי בישראל, והוא אף תואר כנקודת שבר ביחסים בין ימין ושמאל במדינת ישראל.‏[1]

האווירה הציבורית לפני הרצח

התקופה שלאחר חתימת הסכמי אוסלו הייתה תקופה סוערת במדינה. טבח מערת המכפלה וגל של פיגועי התאבדות בישראל בשנים 1994-1995, שבהם נהרגו עשרות אנשים, עוררו קרע חריף בין ימין ושמאל. מסע ציבורי נרחב נוהל נגד מדיניות הממשלה ויצחק רבין, שעמד בראשה. מספר דוברי אנשי הימין בכנסת טענו כי הממשלה אינה לגיטימית, ומתחו עליה ביקורת חריפה.‏[2] הפגנות רבות נערכו בכל רחבי הארץ - הפגנות מאולתרות שאורגנו בזירות פיגועים מיד לאחר התרחשותם, והפגנות שבהן נחסמו כבישים וצמתים. מפגינים קראו "רבין בוגד" ו"רבין רוצח", וכרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות הימין.‏[3] בעקבות ההפגנות התקיימה ישיבת ממשלה שבה נידונה האפשרות להעמיד לדין את מי שמתיר את דמו של ראש הממשלה ומסית לפגוע בו באופן פיזי.‏[4]

בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה. ב-2 באוקטובר נערך טקס פולסא דנורא מול ביתו של רבין בירושלים. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין.‏[5] בתום ההפגנה, כמה מאות מהמפגינים צעדו מהכיכר לכנסת ושם השתוללו באלימות, ניסו לפרוץ לרחבת הכנסת, והרסו את מכוניותיהם של שרי הממשלה וחברי הקואליציה.‏[6] יו"ר הכנסת, שבח וייס שלל מחבר הכנסת חנן פורת את זכות הדיבור במליאה בשל המהומות שהתחוללו בחוץ והורידו מהדוכן בצעקות "תרגיע את האנשים שלך שם שבחוץ".

בשמאל היו שהתריעו מפני פגיעה ברבין על ידי פעילי ימין קיצוני. למשל, אריה כספי כתב בעיתון "הארץ" שבועיים לפני הרצח: "'רבין בוגד' הוא ביטוי שיכול להביא מישהו מהמאזינים של הימין לחסל את החשבון עם הבוגד. כל מי שמשתמש בביטוי יודע זאת."‏‏,‏[7] אל מול האשמות וחששות אלה היו בימין שהאשימו את השמאל בפרובוקציה ובניסיון לסתימת פיות,‏[8].

כמשקל נגד להפגנות הימין ארגנו תנועות השמאל הפגנה גדולה לתמיכה בממשלה וברבין, תחת הכותרת - "כן לשלום, לא לאלימות", הפגנה שבסופה נרצח רבין.

הרצח

מכונית הקאדילק שהסיעה את רבין אל בית החולים איכילוב לאחר שנורה. המכונית מוצבת כיום במרכז רבין לחקר ישראל (2008)

הרצח אירע בליל י"ב בחשוון התשנ"ו, בשעה 21:42 ‏‏[9] בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו תחת השם "כן לשלום, לא לאלימות". העצרת הסתיימה בביצוע "שיר לשלום" שבו השתתף גם רבין; הדף ובו מילות השיר, שנותר בחולצתו של רבין והוכתם בדמו, הפך מאוחר יותר לאחד מסמלי האירוע.

לדברי חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר שסייע לו בהכנות לביצוע הרצח, יגאל עמיר חשש כי השב"כ עוקב אחריו, ועל כן מידר את חגי אחיו מפרטים לגבי זמן יציאתו ודרך הגעתו למקום העצרת. יגאל עמיר מילא בעצמו את מחסנית אקדחו לסירוגין בכדור מסוג הולופוינט וכדור רגיל, מתוך חשש שרבין ילבש אפוד מגן, שאותו כדור ההולופוינט אינו חודר. בתחתית המחסנית סידר יגאל עמיר כדורים מיוחדים אותם הכין אחיו חגי, להם ייחס חגי חדירות טובה יותר. סמוך למקום העצרת ביצע יגאל עמיר תרגילים שונים על מנת לוודא כי אינו תחת מעקב.‏[10].

בעת שצעד מהמדרגות היורדות מן הכיכר אל עבר דלת מכוניתו הפתוחה, מלווה במאבטחיו, אנשי היחידה לאבטחת אישים, נורו לעבר רבין שלוש יריות. שתיים פגעו ברבין, שלא לבש אפוד מגן, ואחת במאבטחו יורם רובין. רבין הוחש אל מכוניתו והובל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר מפצעיו כעבור 40 דקות.

הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובעל תפיסת עולם ימנית קיצונית, נעצר מיד במקום הרצח. עמיר סבר שהסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל וקיווה שהרצח ימנע את מימושם; כמו כן, ערך לפני הרצח מספר ניסיונות להתקרב לרבין על מנת לבחון את מעגל האבטחה סביבו. על פי הודאתו במשטרה, לרצח קדמו שלושה ניסיונות כאשר הראשון שבהם היה בינואר 1995.

לאחר שרופאי המרכז הרפואי תל אביב שטיפלו ברבין הכריזו על מותו, קרא מנהל לשכתו, איתן הבר, הודעה מטעם הממשלה לציבור, מחוץ לשערי בית החולים, בה אישר את מותו של רבין. לשון ההודעה: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה, לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך" ההודעה נוסחה בידי הבר בשיתוף עם שמעון פרס ומילותיה הראשונות, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", הפכו למטבע לשון. את המילה "בתדהמה" הוסיף יוסי שריד, כאשר הבר שאל לדעתו על נוסח ההודעה הסופי.‏[11]

הלוויה והאבל

קבר יצחק רבין בהר הרצל, דצמבר 1995
קברם של יצחק ולאה רבין בהר הרצל בתכנונו של האדריכל משה ספדיה (2005)
אבני זיכרון שהותירו תיירים ליד קברו של יצחק רבין (2010)
מצבת הזיכרון ליצחק רבין באתר הירצחו בסמוך לבניין עיריית תל אביב (2006)
לוחית זיכרון בכניסה לחדר המיון של המרכז הרפואי תל אביב (לשעבר "איכילוב"), לשם הוחש יצחק רבין לאחר שנורה ושם נפטר (2011)
פסוק מ"עקידת יצחק" בכניסה לחדר המיון במרכז הרפואי תל אביב (לשעבר "איכילוב"), לשם הוחש יצחק רבין לאחר שנורה ושם נפטר (2011)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלוויית יצחק רבין

ארונו של רבין הוצב ברחבה שלפני משכן הכנסת בירושלים ואנשים רבים, שהגיעו למקום ביום ובלילה, המתינו בתור ארוך כדי לעבור על פני הארון. מרבית גופי החדשות העריכו את מספר העוברים על פני הארון במאות אלפים, אך היו גם הערכות נמוכות יותר (עשרות אלפים) וגבוהות יותר (עד למעלה ממיליון). זכורות במיוחד מילות הפרידה שאמר בעברית נשיא ארצות הברית ביל קלינטון: "שלום חבר".

רבין נקבר בהלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. בהלווייתו השתתפו כ-80 ראשי מדינות.

האבל הקיף רבים בעם: נוסף על ההמונים שעברו על פני הארון והשתתפו בהלוויה, אלפי בני נוער התאספו במקום הרצח כדי להתייחד עם זכרו של רבין בשירים ובהדלקת נרות זיכרון (לימים הם כונו "נוער הנרות"). לאחר מכן עלו רבים לקברו ועשרות אלפים השתתפו בעצרת זיכרון לזכרו. שמה של כיכר מלכי ישראל שונה ל"כיכר רבין" ובמקום הרצח הוקמה אנדרטה לזכר רבין. גם חלק מהכתובות וציורי הקיר שנכתבו בזמן האבל מוצגים בכיכר. על שמו של רבין נקראו רחובות בכל הארץ, מרכז רפואי ובנייני ציבור.

חוק יום הזיכרון ליצחק רבין קובע את יום י"ב בחשוון, מועד הרצח לפי הלוח העברי, כיום זיכרון ממלכתי, שיצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר.

בנוסף ליום זיכרון זה, נערכת מדי שנה עצרת הזיכרון המרכזית לרבין, שאינה ממלכתית, במוצאי שבת הקרובים ל-י"ב בחשוון, בכיכר רבין בתל אביב. בעצרת נואמים אנשי רוח ופוליטיקה, ומופיעים אמנים.

תיעוד הרצח

לאחר הרצח התברר כי רוני קמפלר, רואה חשבון במקצועו העובד במשרד מבקר המדינה, תיעד במצלמת וידאו את ההתנקשות ברגע התרחשותה. קמפלר השתתף בעצרת התמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, ב-4 בנובמבר 1995. לדבריו ביקש להנציח את האירוע לצורך הכנת סרט אישי, בהיותו צלם חובב. לקראת סיום העצרת הסתובב עם מצלמתו ברחבה הסמוכה למדרגות בית עיריית תל אביב, מאחורי בימת הנואמים, וצילם את הנעשה בה בזמן שבו נשמעו הנאומים על הבמה. כשראה שהצפיפות אינה מאפשרת לו לצלם, עלה לגג קניון "גן העיר" הסמוך, שממנו נשקפה אותה רחבה.‏[12] בין היתר התמקדה עדשת מצלמתו ביגאל עמיר, שהסתובב ברחבה. בהמשך הסרט נראה רבין יורד במדרגות ומתקרב למכוניתו, ועמיר מתקרב אליו עם אקדח שלוף ויורה בו בגבו. לאחר מכן תועדה המהומה המתפתחת במקום, עד שהצילום הסתיים בחטף.

קמפלר מסר את הקלטת שצילם לועדת שמגר, ועל פי מכתב תודה שקיבל ממנה, לדבריו, סייעה הקלטת רבות לחקירת הרצח.‏[13] הקלטת שימשה גם כראיה במשפטו של הרוצח.

בדצמבר 1995, חודש וחצי לאחר הרצח, מכר קמפלר לחברת החדשות של ערוץ 2 ולעיתון "ידיעות אחרונות" 8 דקות מתוך הסרט, אותן דקות גורליות שצילם ברחבה, מאחורי בימת הנואמים, ומגג בניין גן העיר. הקלטת זכתה לצפיית שיא בערוץ 2, וכן לפרסום עולמי לאחר שרשתות זרות שידרו קטעים ממנה.

חקר נסיבות הרצח

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת שמגר (רצח רבין)

בעקבות הרצח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ("ועדת החקירה לעניין רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל"). ב-28 במרץ 1996 פרסמה הוועדה את ממצאיה. היא מתחה ביקורת על תפקוד השב"כ בהגנת ראש הממשלה, אך שללה תאוריות קשר, שהועלו בחוגי הימין והשמאל.

על ראש השב"כ, כרמי גילון כתבה הוועדה: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת". דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ התפטר מתפקידו מיד לאחר הרצח. גם בעניינו קבעה הוועדה כי לא מילא כראוי את תפקידו. הוועדה המליצה שבני להב, ראש היחידה לאבטחת אישים, "לא ימשיך במילוי תפקידו בשירות הביטחון הכללי", והוא פוטר מהשירות. הוועדה ציינה אנשי שב"כ נוספים שהתרשלו בתפקידם.‏[14]

על המהפך שחולל הרצח כתבה הוועדה:

מאז כינונה של מדינת ישראל היה כוחה בשילוב ובאיזון ההכרחיים בין טיפוח כוחה, לבין ההגבלות המוסריות שנטלה על עצמה. גאוותה של מדינת ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הייתה בין השאר בכך שתופעות שליליות, כגון רצח פוליטי, אינן מצויות בתרבות הפוליטית שלה. ראינו את עצמנו משוחררים מלחצים של אלימות פנימית, שאפיינה לא אחת מדינות אחרות באזור. לא העלינו על דעתנו כי חשבונות פוליטיים או מחלוקות אידאולוגיות יוכרעו במדינת ישראל בלחיצה על ההדק. לא האמנו כי יישוב מחלוקות אידאולוגיות נמצא בטווח של ירייה. סירבנו להשלים עם המחשבה כי שפיכות דמים בין יהודים תהפוך להיות דרך שאיש או קבוצה, ויהיו קיצוניים ככל שיהיו, תתייחס אליה כאמצעי שניתן לנקוט בו במסגרת של מאבק פוליטי-אידאולוגי. האמנו כי כוחנו המוסרי יעמוד לנו לעצור את התהליכים השליליים.

שלוש יריות אקדח ב-4 בנובמבר 1995 שינו כליל את הנחות היסוד האמורות. מדינת ישראל שלאחר רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל, לא תשוב להיות מה שהייתה לפניו.

לאחר הרצח

הממשלה, שהתכנסה עוד בליל הרצח, בחרה פה אחד בשמעון פרס לראש הממשלה בפועל, וב־22 בנובמבר הציג פרס את ממשלתו החדשה, בה שימש גם כשר הביטחון, ממשלה שכיהנה עד לניצחונו של בנימין נתניהו במערכת הבחירות בשנת 1996.

לאחר הרצח נשמעו קולות רבים בשמאל‏[15] אך גם מימין,‏[16] אשר טענו כי האווירה הציבורית הטעונה ששררה לפני הרצח היוותה הסתה, ושהיה קשר ישיר או עקיף בינה לבין הרצח ובקשו לנקוט באמצעים משפטיים נגד המסיתים. גם גורמים משפטיים תמכו בטענה זאת. שופט בית המשפט העליון, חיים כהן אמר כי "כל הסימנים מעידים שהחלת דין רודף על ראש הממשלה מפי פוסקי הלכה כלשהם הביאה אחד שומר מצוות לידי שפיכות דמים".‏[17]. השופט אליהו מצא טען שהאווירה הציבורית השפיעו על יגאל עמיר והביא ראייה לדבריו מדברי עמיר בחקירתו לאחר הרצח: "ללא פסק הלכה או דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח; רצח כזה חייב להיות מגובה... אם לא היה לי גב ולא היו עומדים מאחוריי אנשים רבים נוספים, לא הייתי פועל"[18]

בימין היו קולות שטענו כי מדובר בניצול פוליטי של הרצח, שנעשה על ידי מתנקש בודד, וניסיון לבלום את הביקורת נגד הסכמי אוסלו וספיחיהם.‏[19] היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, אמר לימים שלא הוכח שהסתה גרמה לרצח.‏[20]

הערכת תוצאות הרצח

היו שטענו שבטווח הרחוק הרצח השיג את מטרתו. ביל קלינטון טען שאילולא הרצח היה מושג שלום תוך שלוש שנים.‏[21] יונה יהב, ראש עיריית חיפה טען בשנת 2012: "לא קיים בהיסטוריה רצח פוליטי שהצליח כל כך כמו רצח רבין. רוב העם הפך ימני, השיח הפוליטי הפך להיות לגמרי ימין. הפסקנו לחלוטין את השיח עם שכנינו ועם הפלסטינים תושבי ישראל. גרמנו להתרחקות של הדור הצעיר בארצות הברית ממדינת ישראל. התחלנו להימאס על המועמדים לנשיאות בארצות הברית."‏[22]

לעומת זאת, בועז העצני מימין טען: "אי אפשר להגזים בחומרת הנזק שגרם רצח רבין לעם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל". לדבריו: "רבין עמד לנחול תבוסה מוחצת בבחירות 1996, שהייתה מובילה להתמוטטות הלגיטימציה להסכמים, ... הרצח מנע הכרעה בדעת הקהל נגד ההסכמים ואיפשר את המשך ההידרדרות". לדברי משה יעלון, רבין עמד לעצור את הסכמי אוסלו לאחר שהתברר כי ערפאת עומד מאחורי הטרור.‏[23]

העמדה לדין

חמישה אנשים הועמדו לדין בהקשר לרצח, אך איש מלבד יגאל עמיר לא הואשם ברצח באופן ישיר. הועמדו לדין:‏[24]

  • יגאל עמיר שהורשע ברצח יצחק רבין, ונידון למאסר עולם על הרצח ולעוד 6 שנות מאסר על פציעת מאבטחו של רבין. במשפט נוסף (עם אחיו חגי ודרור עדני) נידון לעוד 5 שנות מאסר (שלאחר ערעור המדינה הוחמרו ל-8 שנים), על השתתפות בקשר לרצח רבין, קשירת קשר לביצוע פיגועי טרור נגד פלסטינים וייצור והחזקת נשק שלא כחוק. העונשים נגזרו עליו במצטבר. בשנת 2001 תוקן חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, ונקבע בו שוועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה עקב מניע פוליטי-אידאולוגי, ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. החוק לא פגע בסמכותו של הנשיא לקצוב את העונש או לחון את האסיר.
  • חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, הורשע בקשירת קשר לרצח ראש הממשלה ובהחזקת נשק, ונגזר עליו עונש של 12 שנות מאסר (שלאחר ערעור המדינה הוחמר ל-16 שנים). בהיותו בכלא נידון (בשנת 2006) למאסר של שנה (מתוכה חצי שנה לריצוי בנוסף למאסרו הקיים וחצי שנה בחופף) ו-8 חודשים על תנאי בגין איומים על ראש הממשלה אריאל שרון. בקשתו לשחרור מוקדם נדחתה ב-2006, והוא שוחרר במאי 2012.
  • דרור עדני, חבר של יגאל עמיר, נידון לשבע שנות מאסר, על קשר לרצח ראש ממשלה וקשר לפגוע בערבים, וריצה אותן במלואן עקב קביעת ועדת השחרורים כי עדני מסוכן לציבור ולכן אין לקצר את עונשו. עדני טען לאורך כל השנים כי הוא חף מפשע ובצאתו מהכלא אמר שהיה קורבן לעלילה כמו זו של דרייפוס. מאז שב לאלמוניותו שמלפני הרצח.
  • מרגלית הר-שפי, ממכרותיו של יגאל עמיר, הורשעה באי מניעת פשע, על כך שידעה על כוונתו של הרוצח ולא דיווחה על כך למשטרה. נגזר עליה עונש של עשרים וארבעה חודשי מאסר, מהם תשעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה מאסר על-תנאי. ראש השב"כ עמי איילון המליץ לחון אותה ולימים נימק זאת בטענה שעל סמך המידע המודיעיני שנחשף לו היא לא ידעה על כוונת הרצח.
  • אבישי רביב, סוכן של השב"כ,‏[25] הואשם אף הוא באי מניעת פשע, בטענה שידע על כוונותיו של יגאל עמיר אך לא דיווח עליהן למפעיליו בשב"כ. בית המשפט זיכה את רביב מכל אשמה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יורם פרי, יד איש באחיו - רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל, הוצאת בבל, 2005.
  • דנה אריאלי-הורוביץ, יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2005.
  • מחזור 95' - אנתולוגיה ספרותית בעקבות רצח יצחק רבין, הוצאת דרור לנפש, 2013.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רצח במחוזות הזיכרון באתר הסתדרות המורים
  2. ^

    רחבעם זאבי: זו ממשלה לא שפויה שהחליטה לאבד את מדינת ישראל לדעת...ממשלה מופקרת, כנועה, מבולבלת, בוגדנית, מטורפת, אחוזת דיבוק של ויתורים והתחסלות מרצון; ממשלה מטושטשת שיצאה מדעתה, תועת רוח ומתבוללת, מפריחה בלונים וחובקת בכוח פרסים נובלים; ממשלה שהוכתה בשיגעון ושנשתבשה דעתה

    נדב שרגאי, הארץ, 06/10/1995

    אריאל שרון: "בכל פעם שאני שומע את ההצעה הנוראה שהציע אייכמן לקסטנר וליואל ברנד, של "דם יהודים תמורת משאיות", עולה דמי לראשי... כאשר אני רואה היום את העסקאות שמבצעת ממשלה זו עם ראשי הטרור של אש"ף, מתוך אמונה איוולת שזה יציל חיי יהודים, אני מזדעזע באותה מידה." 18.11.94

    – "שב"כ בין הקרעים" מאת כרמי גילון

    "מה ההבדל בין ועד הקהילה היהודית בגטו לבין הממשלה? שם נאלצו היהודים לשתף פעולה, וכאן הממשלה עושה הכל מרצונה."

    הארץ, 1.4.1994

    רפאל איתן: "מה שקרה בצומת בית-ליד הוא תזכורת ליום השנה לאושוויץ... זו ממשלת המשך לבווין, ממשלת הספר הלבן. לאנשים כאלה היה בעבר כינוי קולע - קוויזלינגים. זה הביטוי היאה להם." ("ידיעות אחרונות", 23.1.1995)

    – "שב"כ בין הקרעים" מאת כרמי גילון

  3. ^ ההסתה שקדמה לרצח, אתר הנוער העובד והלומד
  4. ^ חנה קים, הארץ, 25/08/1995
  5. ^ ‫סרטון המתעד את ההסתה לפני רצח יצחק רבין‬‎ - YouTube
  6. ^ "מאות מפגינים ניסו לפרוץ לרחבה שמול המשכן, וסירבו לבקשת השוטרים והמארגנים להתפנות לגן הוורדים הסמוך. הם השליכו לפידים בוערים על השוטרים, שעצרו כמה מהם לחקירה. המפגינים פגעו במכוניות של שרי הממשלה ושל ח"כים מהקואליציה. את מכוניתו של ראש הממשלה הם הרסו כמעט לחלוטין. נהגו של יצחק רבין סיפר, כי מפגינים הלמו ברכב באמצעות כלים שונים, פגעו בפח וניפצו את הפנסים. לדברי כמה עדים, טיפסו מפגינים על גג המכונית, רקעו עליה ברגליהם והשמיעו קריאות בגנות רבין והממשלה." נדב שרגאי, הארץ, 06/10/1995
  7. ^ אריה כספימישהו עוד יחסל את "רבין הבוגד", באתר הארץ, 13/5/2003 פורסם במקור ב-20 באוקטובר 1995, שבועיים לפני רצח רבין.
  8. ^ {|cellpadding="2" class="hebrewQuotation" style=" margin:2px 18px 2px 18px; border:0px; background-color:transparent;" |- | valign="top" | | style="font-size:120%; line-height:1.5em;" | שרון: "הידיעות המופצות על סכנה לחיי רה"מ - פרובוקציה סטאליניסטית"... "מה שממשלת רבין עושה כעת בארץ: פרובוקציה תקשורתית על כוונה כביכול להתנקש בחיי רבין ושרי הממשלה, שמטרותיה גלויות לעין" | valign="bottom" | |- | align="left" style="font-size:100%;" colspan="3" | – נדב שרגאי, הארץ, 15/10/1995 |}
  9. ^ השעה המדויקת נמצאת במחלוקת, צילום של השעון של השוטר שעצר את יגאל עמיר מראה על השעה 21:32. דו"ח מעצר של יגאל עמיר מציין את השעה 21:30, ועדת שמגר ציינה את השעה 21:45. בקול ישראל דווח לראשונה על היריות בשעה 21:44
  10. ^ דברים של חגי עמיר שכתב לאחר שחרורו מהכלא ב־2012
  11. ^ איתן הבר, המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 19 באוקטובר 2006
  12. ^ אוריה שביט, מגזין הארץ, קונספרציה? סתם רשלנות פושעת, 19.11.1999
  13. ^ קמפלר בראיון עם גדי בלום, עיתון תל אביב, מדור "שורה ראשונה", 26.10.2001. הדף המקורי איננו זמין עוד, אך ניתן לצפות בהעתק שלו מתאריך 7.8.2007, באתר ארכיון האינטרנט
  14. ^ יוסי מלמןהאשם הלא עיקרי, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2002
  15. ^ אהוד ברק בהתייחסות לתקופה שלפני הרצח: "...אם שוב נרשה שחופש הביטוי יהפוך לחופש ההסתה..." שמעון פרס: "אין ספק שהדיבורים על פולסא דנורא והטפות הרבנים הובילו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין"
  16. ^ "היריות חשפו מה מעוללת שנאה ולמה מסוגלות להוביל הסתה וקריאות "בוגד" נגד העומד בראש מדינה" - דן תיכון בנאומו בכנסת לזכר רבין [1]
  17. ^ משה נגבי, "כסדום היינו", הוצאת כתר. עמוד 213
  18. ^ אליהו מצא, ההסתברות שמילים תהרוגנה.
  19. ^ זאב בנימין בגין אמר במליאת הכנסת: "... נעשה גם ניסיון מאורגן, שיטתי, מחושב, להחניק את הדמוקרטיה בישראל על ידי השתקת האופוזיציה הפרלמנטרית, ונעשה ניסיון ציני ליצור אווירה שבה תהיה זהות במוחם של אנשים בין עצם ההתנגדות להסכמי אוסלו לבין תועבת הרצח", זאב בנימין בגין, מליאת הכנסת, 22 בנובמבר 1995, מתוך: סיפור עצוב, עמוד 214
  20. ^ ‏צבי זרחיה ויובל יועז, מזוז: לא הוכח שרבין נרצח בגלל הסתה, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2005
  21. ^ ביל קלינטון: אם רבין לא היה נרצח, היה שלום, באתר ynet
  22. ^ נתי טוקר, יהב: "יגאל עמיר הצליח ב-100% ולא ירחק היום שתקום ממשלה שתשחרר אותו מהכלא", באתר TheMarker‏, 4 בנובמבר 2012
  23. ^ בועז העצני, ‏דעה: חגי עמיר? לא תודה, באתר ערוץ 7, 13 במאי 2012
  24. ^ איפה הם כולם?, באתר ynet‏, 16 באוקטובר 2002
  25. ^ אבישי רביב נגד מדינת ישראל, באתר פסק דין



ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg