פלוגיסטון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פלוגיסטון (Phlogiston) היה חומר היפותטי חסר צבע, חסר טעם, חסר ריח, שעל-פי "תאוריית הפלוגיסטון" נמצא בכל גוף בר בעירה ומשתחרר במהלך הבעירה.
את תאוריית הפלוגיסטון הגה יוהאן יואכים בכר במאה ה-17, כדי להסביר את תופעת הבעירה, והיא שלטה במדע הכימיה במשך כמאתיים שנה. לפי התאוריה, כל גוף בר בעירה מכיל את הפלוגיסטון, אשר בתנאים מסוימים הופך לאש. כלומר, כל חומר בר בעירה מכיל בתוכו את האש, אולם במעין מצב צבירה שהוא כלוא בו, ואילו הבעירה היא מעבר האש למצב חופשי. לחלקיקי הפלוגיסטון יש מסה והם יכולים לעבור מחומר לחומר.
למרות שהצליחה לאחד תופעות כימיות רבות, להסבירן ולספק ניבויים איכותיים וכמותיים, תאוריית הפלוגיסטון הוחלפה על ידי תאוריית החמצן של אנטואן לבואזיה. תופעה מוכרת שהסבירה תאוריית הפלוגיסטון היא העלייה במשקלן של פיסות מתכת שמחוממות באש. על פי תאוריית הפלוגיסטון, כאשר מחממים מתכת, עוברים אליה חלקיקי פלוגיסטון ולכן מסתה עולה. למעשה, כאשר המתכת מחוממת, חמצן אטמוספירי נקשר למתכת, ומכאן העלייה במשקלה. לבואזיה הראה, באמצעות ניסויים מבוקרים, כי ההסבר של תאוריית הפלוגיסטון לעלייה במשקל המתכת הוא לקוי. לבואזיה שם פיסת מתכת בכלי אטום, שקל את הכלי עם המתכת, וחימם אותו באש. לאחר מכן שקל לבואזיה שנית את הכלי, וגילה כי לא חלה עלייה במשקל המערכת (בניגוד לתאוריית הפלוגיסטון, שלפיה חימום המתכת מלווה במעבר של חלקיקי פלוגיסטון אליה). משקל המתכת לבדה אכן עלה, משום שהחמצן שבכלי נקשר אליה. אולם, המשקל הכולל של המערכת (האוויר, הכלי והמתכת), נותר קבוע. תאוריית החמצן של לבואזיה סיפקה הסבר משכנע לתהליכים כאלה, כמו גם לאחרים, ולכן נחשבה לתאוריה עדיפה. ניתן לייחס את הצלחתה של תאוריית החמצן גם לעובדה שלבואזיה פיתח מערכת טקסונומית חדשה ומקיפה לחומרים, שזכתה לפופולריות. אימוצה של מערכת זאת חייב את הנחת קיומו של החמצן. תאוריית החמצן שהציע לבואזיה עברה שינויים מרחיקי לכת מאז הוצעה לראשונה, אבל הכימיה המודרנית עדיין שותפה לחלק גדול מהנחות היסוד שלה. נדרש זמן עד שביטול הפלוגיסטון הפך לנחלת הכלל. הכימאי ג'וזף פריסטלי המשיך לדבוק בתאוריית הפלוגיסטון עד סוף ימיו. הנרי קוונדיש פקפק בנכונות השינוי בפרדיגמה, אך מרבית הכימאים בני אותה תקופה דחו את תאוריית הפלוגיסטון והעדיפו את הסבריו של לבואזיה.
