קרב לאדה

קרב לאדה (קרב ימי)

מלחמה: המרד האיוני
תאריך הסכסוך	494 לפנה"ס
קרב לפני	קרב סלמיס שבקפריסין
קרב אחרי	כיבוש מילטוס
מקום	מימי האי לאדה, מול מילטוס שבאיוניה
קואורדינטות	37°31′49″N 27°16′42″E
תוצאה	ניצחון פרסי
הצדדים הלוחמים הצי הפרסי צי הברית האיונית מפקדים ארטפרנס (?) דיוניסיוס איש פוקאיה כוחות 600 אוניות 353 תלת-חתריות אבדות לא ידוע לא ידוע

יוון בתקופת המלחמות עם פרס, 500-479 לפנה, ס

זירת קרב לאדה

קרב לאדה, שניטש ב-494 לפנה"ס, היה קרב ההכרעה של המרד האיוני. ההתנגשות בין הצי הפרסי לבין צי הערים האיוניות המורדות התחוללה במימי לאדה (Lade), אי קטן השוכן מול מִילֶטוֹס שבאיוניה (מערב אסיה הקטנה). עקב תבוסת היוונים בקרב הימי נגזר גורלו של המרד, והפרסים השלימו את שעבודן מחדש של הערים האיוניות לאימפריה הפרסית.

רקע היסטורי

לשמע הידיעות כי צבא פרסי גדול, המלווה בצי אדיר בן 600 אוניות מלחמה, עושה דרכו אל מילטוס, נאספו האיונים וטקסו עצה כיצד להתמודד עם הפורענות ההולכת ומתרגשת עליהם. הם ידעו אל נכון, כי כוחם אינו שקול כנגד עוצמת חילות פרס, ולכן החליטו להניח את ההגנה על העיר בידי אנשי מילטוס בלבד, בעוד היתר יתייצבו במלוא כוחם נגד הצי הפרסי. אסטרטגיה זו, המעבירה את ההכרעה לזירה הימית, נתנה בידי האיונים המורדים סיכוי מה לניצחון או לכל הפחות לדחיית הקץ. ההיגיון מאחורי נקיטת קו פעולה זה היה, שהמצור על מילטוס - כמו גם על ערי חוף אחרות שעדיין לא נכבשו - לא יכול היה להועיל כל עוד ניתן להעביר לנצורים אספקה ותגבורות בדרך הים. זאת ועוד, אם יובסו הפרסים ויאבדו את ציים המלחמתי ואת השליטה בים, ישתבשו גם התנועות העתידיות של צבאם להמשך דיכוי המרד. למעשה, אימצו האיונים את הקו האסטרטגי שהציע הקטאיוס איש מילטוס עוד בראשית המרד; הלה התנגד בתחילה למרד, אך משלא הצליח לשכנע את אריסטגורס ועמיתיו, "יעץ להם בשנית להשיג את השליטה בים". אין להוציא מכלל אפשרות, שלניצחונם של האיונים על הצי הפיניקי שבשירות הפרסים בקרב הימי ליד סלמיס שבקפריסין (497 לפנה"ס) היה משקל בקבלת ההחלטה להתמודד שנית בקרב ים.

ההכנות לקרב

הצי האיוני שנאסף בלאדה מנה 353 תלת-חתריות: שמונים ממילטוס, שתים-עשרה מפְּרִיאֶנֶה, שלוש ממִיאוּס, שבע-עשרה מטֶאוֹס, מאה מכִיוֹס, שמונה מאֶרִיתְרָאי, שלוש מפוֹקָאיָה, שבעים מלסבוס ושישים מסאמוס. הצי הפרסי הורכב משייטות של בעלות הברית הימיות של פרס והערים הימיות המשועבדות לה, וכלל אוניות פיניקיות, קיליקיות, קפריסאיות ומצריות. לדברי הירודוטוס מנה צי הפרסים 600 אוניות, שכפי הנראה כללו לא רק תלת-חתריות (טריארות) אלא גם אוניות-חמישים (פנטקונטורים) הנחותות מהן. מבין שייטות הפרסים היו "הפיניקים הלהוטים ביותר לקרב", כי רצו - קרוב לוודאי - להשיב לאיונים כגמולם על התבוסה שנחלו מידיהם בקרב סלמיס שבקפריסין שנתיים קודם לכן.

באסיפות שניהלו האיונים קודם הקרב שכנע דיוניסיוס, מפקד השייטת הפוקאית, את עמיתיו, כי מחלוקת הדעות והפירוד במחנה האיונים הם סימן בטוח לתבוסה בהתנגשות העתידה להתחולל. 'ענייננו, אנשים איונים, עומדים על חודה של תער, או שנהיה חופשים או עבדים... ועתה אם אתם רוצים לקבל עליכם לשאת עמל, תהיינה לכם לפי שעה יגיעות, אחר כך יהיה בידכם להתגבר על אויביכם ולהיות חופשים. אבל אם אתם מתמכרים לחיי תפנוקים ולאי-סדרים, אין לי שום תקווה בשבילכם...".

האיונים קיבלו את הצעתו, מסרו לידיו את הפיקוד על הצי כולו, ודיוניסיוס אימן מדי יום את צוותי האוניות. האימונים כללו תנועה בטור עורפי, שהייתה התנועה הסטנדרטית של אוניות אל זירת הקרב, דייקפלוס (diekplous) ולוחמת סיפונים. זוהי העדות הכתובה הראשונה לשימוש בדייקפלוס, שנחשב לאחת מתנועות התקיפה לניגוח היעילות ביותר בלוחמה הימית בעת העתיקה. הדייקפלוס בוצע על ידי שייטת הערוכה בשורה חזיתית או פונה ועוברת מטור עורפי לשורה חזיתית. מטרת האוניות התוקפות הייתה להבקיע דרך (diekplein) אוניות האויב המסודרות גם הן במערך חזיתי, לשבור את משוטיהן תוך כדי ההבקעה ועל ידי כך לשתק את תנועתן. כשהן חסרות יכולת לנוע, חשופות האוניות הפגועות למהלומות ניגוח קטלניות נוספות.

הצלחת תמרון הדייקפלוס תלויה הייתה בראש ובראשונה במיומנות החותרים והקברניטים ובמשמעת וסדר מופתיים. ואמנם, מתוך עדויות כתובות מאוחרות יותר אנו למדים, כי תנועת תקיפה זו הועדפה על ידי הטובים שבציי העת העתיקה דוגמת הפיניקים, האתונאים, הרודים והקרתגים - ציים בעלי מסורת ימית ארוכת שנים, בעלי אוניותיהם מהירות-שוט, ששמו את מבטחם בתמרוני ניגוח ופחות בלוחמת סיפונים. כישורים אלו לא היו נחלת האיונים שהתכנסו בלאדה. תקוותם להביס את פרס גם לאחר ניצחון ימי התערערה בעקבות התעמולה הפרסית על הגורל הצפוי להם ופעולות השכנוע של הטיראנים הגולים. האימונים לקראת הקרב פסקו לאחר שבעה ימים, וסימני הפירוד הלכו וגברו כשהחליטו אנשי סאמוס - בעצת אַיאַקֶס, הטיראן הגולה של עירם - לפרוש מן הברית האיונית ולעבור אל הצד הפרסי. דומה כי גורלו של הקרב נגזר עוד בטרם החל.

מהלך הקרב ותוצאותיו

לאחר היערכות הציים ומיד עם הינתן האות לקרב בשני המחנות פרשו 49 מתוך 60 האוניות הסאמיות ושבו לעירן. כשראו זאת אנשי לסבוס, עזבו גם הם עם אוניותיהם את זירת הלחימה וכמוהם עשו גם רוב האיונים האחרים. מבין אלה שנותרו בלטו בלחימתם ובאומץ לבם אנשי כיוס ופוקאיה ואותן אחת-עשרה אוניות סאמיות, שקברניטיהן לא נענו למפקדי השייטת ולא פרשו מן הקרב עוד בראשיתו. הרודוטוס מספר, כי אנשי כיוס השתמשו בדייקפלוס בניסיונם להכריע את האוניות הפיניקיות, "לכדו אוניות אויב רבות, אך איבדו את מרבית אוניותיהם". עובדה מעניינת היא, כי בכל אחת מאוניות השייטת של כיוס היו 40 חיילי-צי נבחרים; הדבר מסביר את לכידת המספר הרב של אוניות אויב, אך עומד בסתירה ליעילותו של תמרון הדייקפלוס. הצלחתה של תנועת תקיפה זו הייתה תלויה, כאמור, במהירות האוניות ובכושר התמרון העדיף שלהן, בעוד משקל חיילים רבים על סיפוניהן הקטין את מהירותן ופגע ביציבותן. לא מן הנמנע, שתנועה טקטית זו הייתה בבחינת חידוש לאנשי כיוס ולאיונים האחרים, ואולי חשבו כי אין זה ראוי להשאיר בחוף חיילי צי רבים, שלדברי הרודוטוס היו מנבחרי האזרחים.

העדיפות המספרית הכריעה בסופו של דבר את הכף, והאוניות האיוניות המעטות שנותרו נסוגו חבולות מזירת הקרב. לאחר הניצחון בקרב הימי צרו הפרסים על מילטוס וכבשוה. כצפוי, נחרץ גורלו של המרד האיוני כולו, והוא הודבר עוד באותה שנה (494 לפנה"ס).

מקורות

• כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. 2 כרכים. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה. העתק דיגיטלי באתר "דעת"; העתקה דיגיטלית בפרויקט בן-יהודה.
• הרודוטוס. היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998.

• Herodotus. Translated by A.D. Godley. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1922 (reprinted 1971). Digitized copy in: Perseus
• J.S. Morrison, The Athenian Trireme. Cambridge, Cambridge University Press, 1986. 2nd edition 2000. pp. 42-44.