כיוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקום האי כיוס בים האגאי
בית מצופה אריחי סגרפיטו בכפר פירגי באזור מסטיקוחוריה
מראה הכפר ווליסוס אשר באי כיוס
מנזר נאה מוני שבכיוס
מראה העיר כיוס

כיוסיוונית: "חיוס" Χίος, אנגלית: Chios) הוא אי יווני הררי במזרח הים האגאי, בעל שטח של 902 קילומטרים רבועים ואוכלוסייה של 53,817 תושבים נכון ל-2005. בירת האי היא העיר כיוס והוא מהווה אחד משלושת מחוזות המשנה המרכיבים את המחוז המנהלתי של צפון הים האגאי והמקום הגבוה ביותר בו מתנשא לגובה של 1,267 מטרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בכיוס מעידים על תחילת התיישבות אנושית בתקופת האבן החדשה. בהמשך נשלט האי על ידי המינואים ועל פי המסורות המקומיות נולד בו המשורר הומרוס. ב-546 לפנה"ס נכבש כיוס על ידי צבא הממלכה האחמנית ובהמשך הצטרפו תושבי האי למרד האיוני. בקרב לאדה אשר הסתיים בתבוסת האיונים נטלו חלק 100 ספינות מלחמה מהאי כיוס. ב-479 לפנה"ס לאחר הניצחון בקרב מיקאלה השתחרר האי מהכיבוש הפרסי, תוך ששליטיו מצטרפים לליגה האטית-דלית. ב-412 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפלופונסית מרדו הכיוסים באתונה, אך המלחמה הסתיימה בניצחון הליגה הפלופונסית ובפירוק הליגה האטית-דלית. באמצע המאה ה-4 לפנה"ס מרדו שוב הכיוסים באתונה, ניצחו וזכו בעצמאותם. ב-333 לפנה"ס עבר האי לחזקת ממלכת מוקדון וב-168 לפנה"ס נכבש על ידי צבא הרפובליקה הרומית.

ימי הביניים וראשית העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-395 לאחר חלוקת האימפריה הרומית עבר האי לשליטת האימפריה הביזאנטית וב-1090 נכבש על ידי הסלג'וקים שהחזיקו בו למשך שבע שנים. לאחר מסע הצלב הרביעי, כיבוש קונסטנטינופול והקמת האימפריה הלטינית, עבר כיוס לשליטת הרפובליקה של ונציה. ב-1225 עלה בידי הביזאנטים לכבוש מחדש את האי, אך ב-1261 הוא עבר לחזקת הרפובליקה של ג'נובה. בראשית המאה ה-14 סבל כיוס מתקיפות חוזרות ונישנות של שודדי ים ושל צי האימפריה העות'מאנית וב-1566 עלה בידי העות'מאנים לכבוש אותו. במועד הכיבוש מנתה אוכלוסיית האי 14,500 תושבים, רובם יוונים ומיעוטם ג'נובים. העות'מאנים כינו את האי בשם: "אי המסטיק" בגלל פרסומו הרב בהפקת שרף המסטיקא שהיה מכונה גם "הדמעות של כיוס" וזאת בשל דימויו לדמעות ובגלל הסיבה שהיה קשה להפיקו בחודשי הקיץ החמים. האי התפרסם גם בזכות בתיו העתיקים המצופים באריחי שיש בצבעי שחור עם לבן המכונים "סגרפיטו" שניבנו בעיקר בדרומו.

העת החדשה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העצמאות היוונית נמנעו תושבי כיוס מהצטרפות למרד כנגד העות'מאנים, אך במרץ 1822 כמה מאות לוחמים מהאי הסמוך סאמוס נחתו בכיוס ופתחו בהתקפה על הכוחות העות'מאנים באי. בשלב זה הצטרפו תושבי כיוס ללחימה והעות'מאנים הנחיתו כוחות גדולים באי ופעלו לדיכוי המרד. הכוחות העות'מאנים ביצעו את טבח כיוס אשר במהלכו נרצחו 42,000 מתושבי כיוס, 50,000 נמכרו לעבדות ו-23,000 הוגלו ממנו. לאחר דיכוי המרד הוחל בשיקום תשתיות האי וחל גידול מסוים בכמות האוכלוסין, אך ב-1881 אירעה רעידת אדמה בעוצמה של 6.5 בסולם ריכטר אשר גבתה אלפי קורבנות, שמספרם מוערך בין 5,500 ל-10,000 נפשות‏[1].

בנובמבר 1912, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה נכבש האי על ידי צבא ממלכת יוון ובמסגרת הסכם לונדון (1913) הכירו העות'מאנים בסיפוחו של האי לממלכה היוונית. במהלך מלחמת יוון-טורקיה התיישבו פליטים יוונים רבים בדרומו של כיוס. ב-1941, במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש האי על ידי גרמניה הנאצית והוא נותר בחזקת הגרמנים עד 1943.

בוטניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרגירי מסטיקא המופקים משרף עץ אלת המסטיק ונקראים גם בשם: "דמעות כיוס"

באי גדל שיח, ירוק עד מהסוג של עצי האלה הנקרא בשם אלת המסטיק (Pistacia lentiscus) שהוא נפוץ במיוחד בחורשים באזורים ים תיכוניים נמוכים. כיום הוא גדל בעיקר באזור דרום-מערב האי שנקרא ״מסטיקוחוריה״ ("כפרי המסטיק" ביוונית) ומפיקים ממנו שרף הנקרא "מסטיקא" (מכאן מקור השם "מסטיק" שהוא ביוונית: מסטיכה, Μαστιχα וגם בפיניקית משמעו "לעיסה") ונקרא גם "הדמעות של כיוס" בגלל צורתו וצבעו הדומים לדמעות.

הצמח משמש כסם מרפא ומרכיביו בשימוש גם בתעשיית התרופות וגם כתבלין לממתקים וקינוחים מזרחיים המשמשים בעיקר להכנת גלידה מסטיק ורחת לוקום, כולל התוצרים הייחודיים של האי שהם סוכריות וליקר. שרף אלת המסטיק משמש גם לתעשיית הקוסמטיקה בתהליך ייצורם של בשמים, שמנים וקרמים לגוף. כמו כן מצוי בשימוש התעשייה לציפוי של חומרים שקופים כגון זכוכית ופלסטיק וגם לייצור ציפוי ורנית ודבק, לחניטה גופות. עוד משמש החומר לייצור משחות שיניים. כיום מייצא האי כיוס את שרף המסטיקא לכל רחבי תבל ובמיוחד לארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. המסטיקא מתאים גם להכנת קטורת בדומה לשרף הלבונה ויחד שניהם נקראים בשם "מסטיק ערבי" או "מסטיק תימני".

בימי השלטון העות'מאני שווה היה משקלו של תבלין המסטיקא לזהב וכל מי שנתפס בגניבתו הוצא להורג בפקודת הסולטאן. בכפר ״פירגי״ ישנו אף מוזיאון על נושא המסטיקא. בתקופת הכיבוש הע'ותמני עת נרצחו רוב תושביו היוונים של האי, ניצלו תושבי אזור מסטיקוחוריה הודות לגידולי עץ אלת המסטיק ממנו הפיקו את השרף היקר ואשר שירתו את הסולטאן ונשותיו.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכיוס שורר אקלים ים תיכוני מתון. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 15.3oc וערכי הקיצון נעים מ-8oc בינואר ופברואר ועד 23.5oc ביולי ואוגוסט. כמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על 520 מילימטרים והחודש הגשום בשנה הוא דצמבר בו יורדים בממוצע 122 מילימטרים של גשם.

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי בית הכנסת באי כיוס

על פי יוסף בן מתתיהו התגוררו יהודים בכיוס עוד במאה ה-3 לפנה"ס, אך עדויות כתובות לנוכחותם באי קיימות מ-1048, תקופת שלטונו של קונסטנטינוס התשיעי קיסר האימפריה הביזאנטית. ב-1160 ציין בנימין מטודלה, כי בכיוס מתגוררים 400 יהודים רומניוטים בקהילה עצמאית שבניה התגוררו ברובע נפרד‏[2].

בכיוס התגורר לתקופה מסוימת יעקב בן אשר המכונה "בעל הטורים", שם נפטר לפי אחת הגרסאות ב-1358 ולפי אחרת ב-1340[3] ונקבר בבית העלמין היהודי‏[2].

בתקופת שליטתה של הרפובליקה של ג'נובה על האי, עסקו היהודים במסחר וחלשו על היבוא והיצוא. אוריינותם ורב לשוניותם של בני הקהילה סייעה לפיתוח עסקיהם ולקשריהם עם השלטונות.

ב-1457 הוקם בית הכנסת הראשון באי ולאחר הגעת מגורשי ספרד הוקמו נוספים. ב-1540 וב-1717 פגעו מגיפות בתושבי כיוס ובכלל זה בבני הקהילה היהודית. ב-1764 התגורר בכיוס כ-200 יהודים. לכל אורך התקופה העות'מאנית זכו בני הקהילה לחופש פולחן וחופש מסחר נרחבים והעניין הוביל לחיכוכים מול האוכלוסייה הנוצרית המקומית‏[2].

במהלך מלחמת העצמאות היוונית עזבו רבים מבני הקהילה את האי והיגרו לאיזמיר שבתחומי האימפריה העות'מאנית. ב-1881 חרב הגטו היהודי במהלך רעדת האדמה החזקה שפקדה את האי ובמהלכה נהרגו 29 מבני הקהילה ו-24 נפצעו. ב-1885 מנתה הקהילה 200 נפשות, בעיר כיוס הוקם בית כנסת חדש ובהמשך הוקמו שני בתי ספר לבני הקהילה במימון ותמיכת רשת אליאנס-כל ישראל חברים[3]. ב-1892 תועד אירוע עלילת דם ופגיעות בבני הקהילה תועדו גם במהלך המלחמה היוונית-עות'מאנית (1897).

בראשית המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-350 נפשות, אך לאחר מלחמת הבלקן הראשונה וסיפוח האי לממלכת יוון החל מספר בני הקהילה לרדת בהדרגה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו באי כמה עשרות יהודים, חלקם פליטים שנמלטו לכיוס נעצרו ונכלאו וחלקם בני המקום שלא נפגעו במהלך הכיבוש הנאצי של האי. מראשית שנות ה-60 לא התגוררו עוד יהודים באי‏[2] ובמקום עדיין קיימים שרידיו של בית הכנסת המרכזי ובית העלמין היהודי‏[3].

קואורדינטות: 38°24′N 26°01′E / 38.400°N 26.017°E / 38.400; 26.017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כיוס בוויקישיתוף

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]